גרש ירחים קלז

מיהו אין דברי הר"ן מוכרחים די"ל דשמואל קאמר אי איישר חילי היינו שיחזיק כח לבטל המנהג שנהגו בפרוזבול כי לא קיבלו ממנו והיו נוהגין בפרוזבול, אבל אם נמנו ב"ד לבטל איפשר שיכולין אם אמרינן לדריה בלחוד תיקן, מיהו מסתמא ב"ד חשוב שבדור בעינן:

ועם מ"ש א"ש מ"ש הרי"ף אי איישר חילי יותר מהלל, נראה דס"ל דנקטינן דלדרי עלמא תיקן כיון דחזינן דאמר אי איישר חילי אבטליניה ור"נ אמר אקיימיניה, ופריך הא מיקיים וקאי משמע דנהגו לכתוב בכל ב"ד אפי' אין חשוב כ"כ, להכי פריך הא מיקיים וקאי, א"כ ממילא נקטינן דלדרי עלמא תיקן דאי לדריה ה"ל להצריך ב"ד חשוב, כדמשמע לעיל דאי לדריה א"ש דבעינן ב"ד כבי דינא דסורא ונהרדעא, ודוק היטב:

(דף ל"ז ע"א) בגמרא מאי פרוזבול א"ל פורסא דמילתא, עיין פירש"י, ואיפשר לפרש פורסא לשון פרס לפי שלשון הפרוזבול מוסרני לכם הדיינים ובמוסר שטרותיו ממש אינו משמט מן התורה ועשו תיקון פרוזבול שהוא התחלה מן מסירת שטרותיו שהרי אומר מוסרני וחשבינן ליה כמוסר אע"פ שלא גמר דבריו למסור ממש, גם י"ל לשון פורסא כמו דאיתא בפ' החולץ רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסא דבבל ופירש"י גבאים, וכאן המלוה עושה לב"ד גבאים שיגבו חובו, ואיפשר להכי דייק אמאי נקרא פרוזבול על שם בולי שהם העשירים ולא על שם העניים לכן אמר פורסא דמילתא היינו שעושה העושר לב"ד גבאים שיגבו חובו לכן נקרא ע"ש העשירים, גם איפשר פורסא הוא כעין פסק כדלעיל דף כ"ח ע"ב פורסי שנמג והוא פסק הדבר שנראה כמעשה ב"ד שפסקו לו לגבות חובו וזה נגד העושר נקרא פסק שחובו פסוק לגבותו בכל עת:

בפירש"י ד"ה אין צריכין כו' שאין שביעית משמטת חוב של אביהן המת עכ"ל. והרמב"ן הקשה עליו דאיתא בספרי דר"ש ס"ל שמוט כל בעל משה ידו פרט ליורש, לכן פירש שהלוו היתומים בעצמם, וכבר עלה בדעתי בפירש"י דקשה במציאות שילוו מעות של יתומים דבעינן גברא דאית ליה דהבא פריכא או בעיסקא, וי"ל דס"ל דעיסקא בלא"ה אינו משמט, וכ"כ בתומים סימן ס"ז ס"ק כ"ה, והוכיח מכאן דעיסקא משמט פלגא דמלוה, ולפענ"ד יש במציאות להלוות על משכנתא באתרא דמסלקי ודאי יכולין ללוות גם של יתומים ולק"מ על הרמב"ן דבאתרא דמסלקי שביעית משמטת, וליישב פירש"י דלא תיקשי מספרי, בתומים ביקש לפרש דליורש דקאמר היינו ליורש של הלוה אינו נשמט דליכא עליה שיעבוד הגוף ולא שייך לא יגוש וזה דחוק, מיהו לענ"ד איפשר דרש"י ס"ל דדברי ר"ש נידחין דהא איתא לעיל דף י"ח במעשה ב"ד ובהקפת חנות וכן בכולהו שאינו משמט אם זקפן במלוה משמט אע"פ דלא קרינן ביה כל בעל משה ידו שהרי לא בא לידו בתורת הלואה אהני זקיפה למיחשבה מלוה לענין שתשמט, א"כ כ"ש ביורש שתחילתו מלוה ונהי דלא קרינן ביה משה ידו הרי הוא זקוף ועומד במלוה, וגם לא מסתבר שיהיה יפה כח הבן מכח האב כשבא מכחו, לכן איפשר פרט ליורש היינו כגון שירש מעשה ב"ד כגון כתובת אמו ובאמו הדין בפגמה כתובתה הוא משמט, או פגמה וזקפה, והשתא י"ל כיון דמעיקרא מחמת המוריש לא היה משמט אף דהיורש פגם הכתובה אינו משמט ואזלינן בתר ירושה שירש החוב שאין ראוי לשמט וזהו כל בעל משה ידו שהלואה באה על ידו פרט ליורש שירש חוב שאינו משמט אף דפגם או זקף החוב לא מהני, או איפשר לפי גירסת התוספתא שהביא בתומים שם הוא משמט ואין יורשים משמטין י"ל דהיינו ביורש שלוה מעות מאביו ומת ונשאר החוב לכל היורשים ועבר עליו שמיטה י"ל דלא מצי טעין היורש חוב שלי שמטתו שביעית ואחלוק בשוה עמכם זה לא נקרא משה ידו שנקרא בו לא יגוש שאין רוצים להוציא ממנו רק לנכות לו מחלקו כנגדו, וא"כ צדקו דברי רש"י בפשט הש"ס, ודוק היטב:

שם ד"ה אלא על הקרקע כו' דלא תיקנו אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות כו' עכ"ל. וקשה על פירש"י א"כ בהיה לו קרקע בשעת הלואה ועכשיו אין לו נמי נכתוב, ועיין בתומים, וכבר קיימתי מסברא דנפשאי מ"ש בזה, גם קשה מאי אהני מה שיש לו מלא מחט וכי בשביל זה ילוה לו שיגבה מלא מחט, ועוד אם קנה קרקע אחר ההלואה לא יכתוב כיון שבשעת ההלואה לא היה לו וכ"ש דקשה ממזכה לו קרקע כל שהוא וכי בשביל זה ילוה שיגבה משל עצמו, וכן הקשה הרשב"א בחידושיו, ונלענ"ד דתקנת הלל היתה שלא ימנע מלהלוות, והשתא אם נימא כשקנה אח"כ לא יכתוב פרוזבול יהיה דינא ודייני ביניהם שיטעון הלוה שאח"כ קנאה לזה תיקנו שלא יצטרך המלוה לברר ולזה גם במזכה אח"כ סגי דהכל לתקנת המלוה לכן לא קפדו חז"ל אם היה לו קרקע בשעת הלואה ואח"כ אין לו דלא נכתוב פרוזבול ולא יהיה נעילת דלת כיון דיכול לזכות בקל קרקע כל שהוא ובזה יסולקו הסכסוכים שביניהם אימת שהיה לו הקרקע וגם אם הקרקע שוה כדי החוב רק באין לו קרקע אפי' כל שהוא לזכות בהא לא כתבינן דהא לא שכיח כלל, והנלענ"ד בזה דהיתה תקנה שלא יהיה פרוזבול נכתב לעולם דהא קיי"ל דדורשין לשון הדיוט וכיון שרגילין לכתוב פרוזבול מסתמא כל אדם, א"כ לא תהא תקנת הלל גרועה מלשון הדיוט ולא נצטרך פרוזבול כלל, ולזה נתנו בו תנאי פעמים שלא יוכתב ותו לא שייך לדון בו כאילו נכתב דשמא לא היה לו קרקע, לכן עילה מצאו שיצטרך בהכרח לפרוזבול ולא תשתכח תורת שביעית כנ"ל נכון:

מיהו בפירש"י י"ל שדייק וכתב כדרך כל חובות שנגבין מן הקרקע, ולענ"ד אין כוונתו כלל רק לפי שעשו שפרוזבול יהיה כאילו מסור ביד ב"ד לגבותו והיינו כדרך חובות שנגבין מן הקרקע וכפירוש הר"ש שלא עשו רק שיהיה כגבוי ביד ב"ד, לכן ביש ללוה קרקע הוא כרוב שטרות שעשויין לגבות מן הקרקע כותבין פרוזבול שיהיה כגבוי ביד ב"ד והכי דייק לישנא דרש"י למעיין היטב ודלא כהבנת הראשונים בפירש"י, מ"מ הדברים שכתבתי מוכרחים בלשון התוס' ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה אלא על הקרקע כו' לפי שאין יכול לכלותה כו' עכ"ל וקשה א"כ במלוה על פה שיכול להבריח הקרקע למוכרה לא נכתוב פרוזבול, ואיפשר דמסתמא כשמאמין לו במלוה ע"פ בטוח בו כי איש אמונים הוא לכן כשמרגיש בו שיבריח מעמידו לדין והעמדה בדין קלא אית ליה וגבי ממשעבדי:

בא"ד והא דכתבינן אקרקע כל שהוא כו' עכ"ל. דברי הראשונים דחוקים, ולולא דבריהם היה נ"ל דודאי טעם קרקע לפי שתקנת פרוזבול שיהיה כגבוי מנכסי הלוה והוי כאילו כבר גבויים לב"ח, והנה ביש לו קרקע כל שהוא הוי כאילו הגבה הלוה נכסיו אף שהם ביד הלוה חשבו כאילו הקנו כל נכסי הלוה למלוה וזכה בהם המלוה, ולפי שאין דרך קנין להקנות מטלטלי אלא אגב קרקע א"כ אי איפשר שיהיו נכסי הלוה כקנויין למלוה בחובו רק בקרקע די"ל שהקנו לו אגב קרקע כל מה שביד הלוה לגבות חובו לכן סגי בקרקע כל שהוא, משא"כ בלא קרקע אי איפשר שיגבה הלוה נכסיו ואפי' בחליפין אין מטבע נעשה חליפין, אבל אגב קרקע שפיר נקנה הכל גם המטבע:

בגמרא ולערב יש לו קרקע כו'. לפ"ז משמע דכותבין נמי על נכסי לוקח אם הוא מלוה בשטר דהא יכול לגבות מן הלוקח כמו מערב, וא"כ ממילא מיושב מ"ש לעיל בפירש"י שאם היה לו קרקע אע"פ שמכרה לא גרע לוקח מערב דנכסי דבר נש ערבין ביה, וא"כ דברי הר"ן צ"ע מ"ש בהבנתו ברש"י דאם בשעת כתיבה היה לו קרקע ואח"כ מכרה לא מהני לפירש"י דהוי כגבוי, וקשה הא כיון דגבי מנכסי הלוקח מי גרע מערב, ואיפשר דהר"ן לא קאמר רק בחוב בעל פה, ובתומים לא הבין כן בדברי הר"ן, וגם עיקר דברי הר"ן תמוהים בעיני דא"כ מה הועיל בתקנת פרוזבול הרי הלוה ימכור נכסיו קודם שיבא לידי גוביינא כדי שיפקיענו שביעית, ועוד דמה בכך דהוי כגבוי הא נכתב על קרקע כל שהוא, ונהי די"ל אין אונאה לקרקעות מ"מ וכי יצא הלוה בפרעון כשיתן לו הקרקע כל שהוא בחובו הא ודאי כופין הלוה לשלם כל חובו בזוזי כדינו וגם המלוה מזכה לו קרקע שלו, אלא הדבר ברור דכיון שתיקנו פרוזבול עילה בעלמא מצאו שיקרא לו שם כגבוי ואף שמכר הלוה נכסיו הוי ליה כאילו מכר נכסים של מלוה שאינו חוב מחמת הלואה רק גזילה וחמסנותא ולא יפסיד המלוה בשביל כך, וכן נראה מסתימת כל הפוסקים דכל שכתב פרוזבול גובה חובו, ודברי הר"ן תמוהים בעיני וגם בענין דמזכה ללוה קרקע כל שהוא נראה שהוא לתקנת המלוה כשלא יהיה ללוה קרקע שלא יפסיד חובו דאם לא כן מה תועלת בקרקע כל שהוא לכן אפי' הלוה צווח נראה דלא מהני דאל"כ לעולם יופקע חובו ואינו מן הדין דא"כ לעולם יערים הלוה למכור קרקעותיו ויצווח שאינו רוצה לקנות, והר"ן כתב בעומד וצווח לא מהני, וצ"ע דבסתמא נמי אינו רוצה הלוה שיזכה לו ומה לי עומד וצווח או סתמא, ואם הלוה איש אמונים הלא יכול לפרוע לו וכשיאמר משמט אני יאמר אעפ"כ ולמה יהיה חפץ הלוה שיכתוב המלוה הפרוזבול, ואיני כדאי לחלוק, אבל הדעת נוטה כמ"ש דאל"כ מה הועיל הלל בתקנתו אם יבריח הלוה נכסיו ויצווח שאינו חפץ שיזכה לו המלוה, ונמצא אתה נועל דלת בפני לוין ויעברו על מ"ש בתורה וחזר החשש למקומו וצ"ע:

שם ולחייב לו יש לו קרקע. משמע אפי' הלוה הלוה אחר הלואה שלו נמי שייך שיעבודא דר' נתן דלא כהג"א פ' שור שנגח דמחלק, ומשמע אפילו לא כתב הלוה פרוזבול ע"ז שחייב לו וא"כ אין הלוה יכול לתובעו שנגד הלוה שביעית משמטת אפי' הכי צריך לשלם למלוה ראשון דמשועבד ליה מדר' נתן ויכול לגבות החוב מזה שנשתעבד לו וזה חידוש דין שלא יצטרך לשלם למי שלוה ממנו מחמת ששמטתו שביעית ולמי שהלוה חייב יצטרך לשלם, וצ"ע אם הלוה פרע לב"ח שלו שכתב פרוזבול על זה שחייב לו אם יצטרך לשלם ללוה דהא בכתב פרוזבול יכול לתבוע את הלוה ולא מצי מסלק לו בקרקע שכתב פרוזבול עליה, א"כ בכתב הפרוזבול על קרקע של החייב לו מ"מ צריך הלוה לפרוע למלוה שלו וכשיחזור על מי שהלוה לו כיון שהלוה לא כתב עליו פרוזבול יופקע חובו, מיהו י"ל דמה שכותב הפרוזבול על החייב לו היינו משום דחייב לו מדר' נתן, א"כ יכול לכתוב בחריקיה דלוה והלוה ג"כ יכול לגבות חובו ע"י פרוזבול שכתב זה על נכסי החייב לו, וצ"ע שלא בא מבואר בפוסקים מזה: