גרש ירחים קלה

שבתורה דאע"פ שתהיה המצוה ותשמט יכולין ב"ד להפקיע ממון הלוה, א"כ לא שייך שמתנין לעקור המצוה שאין זה משלם בשביל שנעקר מצות שביעית רק בשביל שהפקירו ב"ד ממונו ולק"מ, מיהו פשטא דמילתא פרוזבול לא דמי למוסר:

ואי קשיא איפכא קשיא שהרי לפי דברי אביי שביעית בזמן הזה דרבנן א"כ מן התורה אינו משמט וחייב הלוה לשלם, וגם לרבא דוקא בשביעית בזמן הזה דרבנן ולא שני רבא הפקר ב"ד רק אהא דמשמט ופטור הלוה אם לא כתב פרוזבול, א"כ תמה על עצמך מאי אפקועי ממונא שייך בפרוזבול הא הלוה חייב בממון מן התורה, וזה תימה גדולה על הרמב"ם והפוסקים שפוסקים כרבי, וכהך שינויא דהתוס' דלא קאמר רבא הפקר ב"ד הפקר רק אהך קושיא דמי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט ותיקנו רבנן דתשמט, וא"כ מאי אפקועי ממונא איכא בפרוזבול הא הלוה חייב מדאורייתא, ומכאן ידים מוכיחות דסוגיין דלא כרבי, אלא דלרבא הפקר ב"ד הפקר קאי לרבנן דרבי דס"ל שמיטת כספים בזמן הזה מן התורה, משא"כ להך סברא דתוס' ושיטת הרמב"ם דהפקר ב"ד הפקר אינו רק לתרץ הקושיא על שמשמט בלא פרוזבול א"כ סוגיא דלקמן אמאן תרמייה, וגם הרמב"ם גופיה פסק דבעינן ב"ד חשוב בפרוזבול אע"פ שפסק שביעית דרבנן, וכתב הכ"מ שסובר כהך תירוץ התוס', והוא פלא גדול מאי אפקועי ממונא דלוה בזה שיצטרך ב"ד חשוב כיון דמן התורה חייב הלוה לשלם אף בלא פרוזבול, ותימא איך לא הרגישו הראשונים בזה וצע"ג, עמ"ש לקמן:

בד"ה בזמן כו' פי' בקונ' דהשמטת קרקע לא נהגא בבית שני כו' וקשה לר"ת כו' אכתי קשה בריש מועד קטן כו' עכ"ל. הנה בעל פני יהושע לא התעורר ליישב פירש"י ואני דקדקתי בפירש"י במ"ק שפירש על בזמן שאתה משמט קרקע אלמא איכא זמן דלא משמט ע"כ, והנה ברור שכיוון בצחות לשונו ועומק ורוחב לבבו ליישב קושיית ר"ת, וכן נרמז גם כאן ברמיזותיו וקריצותיו של פירושו בכאן, והוא דודאי בת"כ איכא מחלוקת אם שביעית נהגא בזמן שאין היובל נוהג, מיהו דרשא דרבי עכ"פ יכולה להיות אפי' למ"ד שביעית נהגא בלא יובל מ"מ מוכח מדתלי רחמנא שמיטת כספים בשמיטת קרקע אלמא שהכתוב בא לומר שבזמן שאין שמיטת קרקע נוהגת אין שמיטת כספים נוהגת, א"כ מוכח מהא דאיכא זמן דלא נהגא, מיהו דרבי גופיה לא מכרעא אי שמיטת קרקע נוהגת בזמן שאין היובל נוהג דאיפשר דרבי ס"ל דנהגא כהך מ"ד בת"כ, אלא דעכ"פ מוכח מקרא דאיכא זמן דלא נהגא דאל"כ למה תלה רחמנא שמיטת כספים בשמיטת קרקע, לכן מדרבי לא נשמע רק בזמן הזה, אבל הלל גופיה שהיה בזמן הבית ודברי ר"ת שתיקן אחר החורבן הם רחוקים למאד, לכן הלל ע"כ ס"ל דשמיטת קרקע תליא ביובל, אבל לרבי דתליא לה בשמיטת כספים ולא תליא בשמיטת יובל ודאי לא מוכח רק דאיכא זמן דלא נהגא והיינו בזמן הזה דס"ל דבטלה קדושת הארץ, אבל דהלל עדיפא מדרבי וס"ל דשמיטת קרקע תליא נמי ביובל וממילא כיון דדריש להך דרשא דבזמן שאין שמיטת יובל נוהג אין שמיטת קרקע נוהג ה"ה שמיטת כספים, כן נ"ל ברור בפירש"י:

בא"ד שכולן שפחות חרופות בעלו כו'. כבר כתב הרשב"א דרש"י פירש דה"ה מאורסת לישראל, ומ"ש בפני יהושע דאיך שייך שכולם קדשו שפחות חרופות, לא ידענא מאי קאמר דודאי בדור ההוא שהיו פרוצים בנשים נכריות י"ל שקדשו כמה שפחות חרופות שישרו בעיניהם, ואיפשר שאלף אנשים באו על שפחה חרופה אחת וכל אחד חייב באשם:

בא"ד דהא נהג בתי ערי חומה כו' עכ"ל. והרמב"ן דחה דהיינו מדרבנן, ובפני יהושע כתב דלא ס"ל לר"ת כן כיון שהוא רבית לא היו מתקנין רבנן מילתא דאתי בה לידי איסורא דאורייתא, ודבריו תמוהים, דאי אין בתי ע"ח נוהג מן התורה הרי לא ניתן לחזרה מן התורה כלל והוא חלוט, וחכמים תיקנו שיחזיר לו בתוך שנתו ומה מקום לרבית, ויותר נראה דקשיא לר"ת לאביי דהכא דפריך ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט ותיקנו רבנן דתשמט ומשני שב ואל תעשה שאני, וקשיא לר"ת אי בתי ע"ח מדרבנן איך תיקנו שיחזיר הלוקח למוכר הבית שחלוט לו מן התורה הא הוי קום ועשה אלא ודאי מדאורייתא נוהג, ועמ"ש בגמרא ע"ב ליישב דברי הרמב"ן והרשב"א, ובזה ניחא מה שהקשה פני יהושע לר"ת דס"ל בס"ד מנו יובלות לקדש שמיטין משמע דיובל לא נהוג, רק למסקנא י"ל דנהוג כמ"ש התוס', והקשה דתיקשי בס"ד איך נהוג בתי ע"ח כמו שהתקין הלל, ולפ"ז לק"מ דעיקר הוכחת התוס' לאביי דלא ס"ל הפקר ב"ד רק שב ואל תעשה מוכח דבע"ח נהוג מן התורה ומסתמא בהא רבא לא פליג, אבל בס"ד דהתם דמנו יובלות לקדש שמיטין יובל לא נהוג לא תיקשי מבע"ח די"ל כרבא ומדרבנן נהוג מטעם הפקר ב"ד, ולק"מ ודו"ק:

(ע"ב) בא"ד ומיהו קשה דזיל קרי בי רב הוא כו'. מה שביקש בפני יהושע ליישב דלמסקנא י"ל שבודאי בשביל מיעוט מן השבט לא נחשב כל יושביה רק למסקנא י"ל שאח"כ עלו, אין נראה דכיון דבס"ד ידע אותן שעלו בימי עזרא היו מעטים, ואם אינו מספיק שינהוג היובל א"כ גם למסקנא לא נזכר בש"ס שעלו אחר שעלה עזרא והיכא רמיזא, בשלמא אי סגי באותן שעלו מכל שבטים ממילא מובן כיון שמקצת מכל השבטים עלו ממילא הוא משמע, אבל לחדש שאחר עזרא עלו כולן לא רמיזא כלל ע"ש בסוגיא, וגם בכתובות דף כ"ה מפורש אפי' למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה בזמן הזה דרבנן דכתיב בבאכם ובימי עזרא לא כולהו סלוק, מוכח בהדיא דלא באו כולם דאל"כ אף אם באו אח"כ מ"מ הוי חלה דאורייתא, ולזה הוכרחו התוס' לומר שהספיק מה שהיו מקצת מן השבטים כיון שהיו מכולם, ולזה הקשו שפיר דזיל קרי בי רב הוא, וזה ברור בכוונת התוס' ודו"ק:

בגמרא אמר אביי שב ואל תעשה הוא. כבר כתבתי בתוס' דקשה לדברי הרמב"ן והרשב"א דבתי ערי חומה נהוג מדרבנן, וקשיא לאביי הא קום ועשה הוא דמן התורה אינו חוזר ורבנן תיקנו דתחזור, מיהו בלא"ה קשה וכי לא ס"ל לאביי הפקר ב"ד הא בכל קנינים דרבנן כגון מעמד שלשתן וכן מעות אינן קונות ומוציאין המעות מיד המוכר וכן כתובה דרבנן וכמה תקנות לאפקועי ממון, וא"כ אמאי לא משני אביי שתיקנו כמו בכל תקנות דרבנן שהפקיעו ממון, ואפי' קידושין הפקיעו מטעם הפקר ב"ד כדלעיל ובריש כתובות בסוגי' דאין אונס בגיטין, מיהו לזה י"ל דמודה אביי כל שהוא תיקון מדינה ונהוג בין הסוחרים בודאי ביד ב"ד לתקן דאפי' בעלי אומניות רשאין להסיע על קיצתן, אבל בהא שיתקנו שיהיה הלוה גזלן בשביל זכר למצות שביעית זה לא משמע ליה כי משום כבוד שמים לא מסתבר לתקן שיגזול הלוה כי הוא ית' שונא גזל בעולה, מיהו מבתי ערי חומה קשה למה יתקנו שיצטרך להחזיר הקרקע ומן התורה היא חלוטה למלוה דהוי קום ועשה לאביי, ונראה ליישב דודאי בבתי ערי חומה שפיר תיקנו רבנן שיחזיר ואחר שתיקנו שיחזיר ממילא לא קנה מתחילה רק באופן שיחזיר אם יגאלנה בשנה זו, לכן לא מיקרי הפקעת דברי תורה דע"פ תקנת חז"ל מוכר וקונה, אבל בשביעית אין לנו לומר דמסתמא נתרצה שישמט שביעית דהא חזינן דנמנעו מלהלוות, א"כ אין לומר שמסתמא מרוצה שתשמיטנו שביעית דאדרבה מסתמא אינו מרוצה להפסיד מעותיו, לכן מיקרי הלוה גזלן שאין לנו לומר שנכנס המלוה ע"ד שתשמיטהו שביעית, וא"כ כי נמנעו מלהלוות ה"ל לומר שלא תשמט כלל מאחר דמן התורה אינו משמט והמלוה אינו מרוצה להפסיד איך יתקנו שישמט, ומשני בשב ואל תעשה יכולין לתקן בשביל זכר לשביעית אף שהמלוה נפסד וא"ש, ודוק היטב:

בפירש"י ד"ה לבטולי כו' אי אכשור דרי שלא יהו מונעין מלהלוות כו' עכ"ל. לכאורה נראה דרש"י ס"ל כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות ממרים דכשהדבר לסייג אפי' ב"ד גדול אין יכולין לבטל אלא דרש"י ס"ל כיון דעיקר הסייג בטל שפיר יכולין ב"ד גדול לבטל, ואיפשר שכן גם דעת הרמב"ם דדוקא כשהסייג שייך עדיין אין יכולין לבטל אבל אם נתבטל הדבר וא"צ לסייג י"ל דמודה דיכולין לבטל, ומיושב מה שהקשה הכ"מ מכאן די"ל דכשחוזרין להלוות נתבטל הסייג ושפיר יכולין לבטל אם הוא ב"ד גדול ממנו בחכמה ובמנין, מיהו מפירש"י משמע דאפי' אי לא תיקן רק לדריה מ"מ אי לא אכשור דרי אין יכולין לבטל, ואיפשר דמשמע ליה דאיך אמרינן לדרי' תיקן א"כ איך נהגו כל הדורות אחריו בפרוזבול, אלא ודאי לדרי' דקאמר היינו לדור שנמנעו מלהלוות וממילא כשלא ימנעו יכולין לבטל אפי' ב"ד קטן, ומיושב נמי קושיית התוס' דאי פשט אין שום ב"ד אפי' גדול יכול לבטל, ולפ"ז י"ל דדוקא בי"ח דבר שלעולם לא שייך ביטול טעם הגזירה אבל כשנתבטל טעם התיקון שפיר ב"ד גדול יכול לבטל, אלא דקשה לי על פירש"י איך אמר שמואל לקמן הא פרוסבלא עולבנא דדייני הוא אם איישר חיל אבטליניה והיינו עולבנא דמוציאין ממון, וקשה כיון שנוהגין תמיד בפרוזבול איך נתברר לשמואל דאכשור דרי שלא ימנעו מלהלוות, גם תמוה לומר אכשור דרי יותר מבימי הלל דבפ' גיד הנשה דף צ"ג ע"ב פרכינן בדרך תמיה אכשור דרי כ"ש בדברים של ממון דלא מסתבר לומר דאכשור דרי שלא ימנעו מלהלוות ולא יחושו להפסד מעותיהם, ואיפשר לומר דבלא"ה הקשה הריטב"א ל"ל תקנת פרוזבול הא יכול להתנות ע"מ שלא תשמיטנו שביעית כדאיתא בפ"ק דמכות, ותירץ דחששו שמא ישכחו, וא"כ איפשר דבימי שמואל רבים עשו תנאי והיה מפורסם להתנות לכן אף למי שלא התנה ביקש לבטל פרוזבול לגמרי אע"ג דלא אכשור דרי מ"מ כיון דבימיו מפורסם להתנות אם יבטל תקנת פרוזבול יתנו כולם בתנאי, ורש"י נקט לדמיון אי אכשור דרי אע"פ שרחוק הוא במציאות מ"מ בימי שמואל איפשר שנהגו רבים להלוות בתנאי:

מיהו לולא פירש"י היה איפשר לפרש דלדרי' תיקן היינו שהתקנה שלו היתה לעקור דין שביעית דמה"ת משמט ובשביל שנמנעו תיקן שלא ישמט ומיבעיא לן אי לא תיקן רק לדרי' שאם יבאו ב"ד אחריו ויראה להם לחוש יותר שלא יפקיעו שמיטה ע"י פרוזבול לקיים דברי תורה שישמט ולא יחושו להנמנעים מלהלוות לא הכניס עצמו בזה לעשות תקנה קבועה ורשות ביד ב"ד לחוש טפי לקיים מצות שביעית ואז יכולין שפיר ב"ד הבא אחריו לבטל, אבל אי לדורות עולם תיקן כדי שלא ימנעו מלהלוות ויעברו על מ"ש בתורה לכן ב"ד קטן אין יכולין לבטל, אבל