גרש ירחים קלד

מטעם חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ונראה דרש"י לשיטתיה אזיל שפירש לעיל דף כ"ב ע"ב דכשמביא עדי מסירה לב"ד יש זכרון וקול לדבר שהותרה וא"צ לעדי מסירה וא"כ קשיא מאי קאמר דאזלי למדינת הים הא תוכל להביא הגט לב"ד וא"צ עוד לגט, לזה פירש"י דמ"מ יש לחוש לערעור הבעל ואף שתטעון גרשתני י"ל אדרבה כשיש קול מסייע מעיזה, וא"כ כשיערער הבעל לא יועיל לה, ומ"מ פירש"י לעיל שהכשיר ר"א בגיטין דאינו עשוי לימים רבים כיון שיכולה להביא הגט ומסתמא לא חיישינן לערעור הבעל, וגם איפשר דמעיקרא דדינא אין הבעל נאמן כיון שכבר יש זכרון וקול לדבר שהותרה, אלא מ"מ לעז מיהא הוי לכן תיקנו ע"ח, וגם איפשר שהבעל יערער אחר שתינשא לאיש דשוב לא יועיל חזקה דאינה מעיזה, וגם לפי שיטת הטור דבחד מסייע נמי מעיזה א"כ איפשר שא' ישאר ויגרע כחה שלא תהא נאמנת מטעם אינה מעיזה, ודוק היטב:

מיהו לעד"נ יותר בשיטת רש"י דבלא"ה בכתובות דף כ"ב איכא תרי לישני בדרב המנונא דאיכא דס"ל גם שלא בפניו אינה מעיזה, לכן בנשאת ואח"כ באו עדים לא תצא, אלא דאנן קיי"ל דשלא בפניו מעיזה, והשתא י"ל דקשיא ליה לרש"י קושיית התוס' ריש מכילתין למה בגט נאמנת בלא קיום ולא טענינן מזוייף רק בשטרות טענינן מזוייף, ולזה ס"ל לרש"י דודאי בגיטין בסתמא לא טענינן מזוייף דגם שלא בפניו י"ל אינה מעיזה וחזקה שאינה מקלקלת עצמה, כמ"ש הרמב"ם בפ"ד ובפי"ב מגירושין, אלא דאנן קיי"ל שלא בפניו לא מהימנא, וי"ל דהיינו מטעם דחזינן ריעותא שאין הגט בידה, וא"כ שם שהגט בידה שפיר י"ל דמסתמא אינה מקלקלת עצמה ונאמנת שהגט כשר כשאין מערער כיון דלא חזינן ריעותא שהרי הגט בידה באמת ואמרינן מסתמא כשר הוא כשאין מערער, מיהו ביש עליו עוררין צריך קיום, והשתא דברי רש"י כאן ברורים דס"ל דאי לא תיקנו עדי מסירה שפיר מהימנא לומר שגירשה דאיכא חזקה דאינה מעיזה וליכא ריעותא ממה שאין הגט בידה דהא לא היה חתום מעולם א"כ אין כאן ריעותא מה שאין בידה גט חתום דלא היה תיקון בזה כמו דלא טענינן מזוייף אף שאינה מקיימת הגט כמו כן באין הגט בידה כלל ומעיקרא לא הוה ריעותא מה שאין עדים חתומים על הגט שפיר הויא מהימנא אף בלא חתימות או בלא גט כלל, רק בערעור הבעל חזינן דלא מהני חזקה שאינה מקלקלת עצמה שפיר צריכא ע"ח, ולזה פירש"י דוקא משום עירעור הבעל הוא דחיישינן, ודברי רש"י ברורים, ודוק היטב:

ונראה שהוכרח רש"י לזה דאל"כ איך מצאו ידיהם ורגליהם קודם תקנת ר"ג בכל נשים מאחר שאין הגט בידן וכמה פעמים שהלכו עדי מסירה דאטו בכיפי תליא להו ואיך ישבו תחת בעליהן, ואם היה אז תיקון בדבר כגון שלקחו מעב"ד וכדומה ה"ל לפרושי בש"ס, אלא ודאי בלא עירעור הבעל נאמנות מדינא כשאין ריעותא, ולפ"ז יש מקום לומר לדידן שאין הגט נמסר ביד האשה וגם מתגרשת בב"ד שאפילו אין הגט בידה נאמנת, ובתשובה הארכתי:

בתוס' ד"ה והעדים כו' ר"ת מחק מספרו וי"ו כו' עכ"ל. איפשר וי"ו העיטוף הוא כלפי מה שתיקן ר"ג שתהא נודרת ליתומים שהיה תיקון בשביל הכתובה, א"כ היה איפשר שגם תיקון חתימת העדים בשביל הכתובה היתה דקיי"ל הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה, לזה אמר והעדים חותמין על הגט אינו בשביל תיקון הכתובה די"ל דגביא בעדי גירושין מעיקרא כדאיתא בשילהי פ' הכותב, רק מפני תיקון העולם:

בגמרא תקינו רבנן עדי חתימה כו' דזימנין דמייתי סהדי. לכאורה קשה הא בגט שע"י שליח לא סגי בלא ע"ח דאם הביא גט בלא עדים אין השליח נאמן כשנים כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מגירושין דין ל"ב, וא"כ היה צריך תיקון עדי חתימה בשביל גיטין דאתו ממדינת הים, וי"ל דיכול לשלחו ע"י שנים והן הן שלוחיו הן הן עדיו, וצ"ע בלשון הרמב"ם שכתב ואם היו שני עדים שיעידו שגט זה מסר הבעל כו' דל"ל שני עדים הא השליח נמי אחד הוא כמ"ש הרמב"ם אע"פ שהוא עד אחד:

(פיסקא) הלל התקין כו' תנן התם כו' שראה את העם שנמנעו מלהלוות. ויש לדקדק אימתי נמנעו אי קודם שהחל השמיטה הרי יכול לגבות כל השנה ולהוציא ממנו בב"ד קודם סוף שביעית דשביעית אינה משמטת אלא בסופה, ולמי שיעלה בדעתו שלא יעמוד בפרוע פרעות ולא יוכל לנוגשו כל השנה לא יועיל לו הפרוזבול כיון שאין יכול לנוגשו ומסתמא לא ירצה להלוות לו בשום אופן, וע"כ בסמוך לסוף שביעית שירא שישמט בסופה, וקשה הא יכול להרחיב לו זמן עד יום א' אחר שביעית והמלוה לזמן אינו משמט, ואין סברא לחלק בין זמן קצר לזמן ארוך דסוף סוף לא קרינן ביה לא יגוש, מיהו לדעת הרא"ש שאף שאינה משמטת אלא בסופה אין יכול לתובעו כל השנה, א"כ א"ש טובא דסמוך לשביעית אם היה משתמט ממנו ימים אחדים הרי לא יוכל לתבוע כל השנה ולסוף ישמט, ובהכי דייק לישנא דקרא פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך, שכפי דברי הלל הוא על שלא רצה להלוות וא"כ מהו דקאמר קרבה שנת השבע הא אינה משמטת אלא בסופה א"כ יוכל להלוותו ולתבוע ממנו קודם סוף שביעית, אבל לדברי הרא"ש שכל שנת השבע לא יוכל לנוגשו א"ש, אבל לשיטת הרמב"ם ופסק כן בש"ע סימן ס"ז דיכול להוציא ממנו בב"ד עד סוף שביעית קשה איך משכחת שנמנעו מלהלוות, ואין לומר דלפעמים נחוץ לו המעות לגבותן ביום שצריך להם ונחשב לו לדבר אבד אם ישהנו יום או יומים דא"כ בלאו הכי לא ילונו שמא לא יהיה לו לזמן שקבע וישמט ממנו יום או יומים, וגם אין לומר שאינו חושדו על עיכוב הזמן רק במקום שירויח כל החוב דהיינו שישמט עצמו עד שתעבור השמיטה עליו והוא לא יכול לקבוע לו זמן עד אחר השמיטה שהמעות נחוצים לו, וכן השיב בני הרבני מו"ה אהרן נ"י, אבל זה דחוק ג"כ דמ"מ שמא לא יהא לו וגם אם מוסר שטרותיו לב"ד מהני אפי' מן התורה ואין ההפסד מזומן כ"כ רק שחושש פעמים שלא יהיה השטר מזומן בידו א"כ הלוה אינו סומך שיוחלט בידו מכח שמיטה ולא יעכבנו חנם, והיה נ"ל לומר ע"פ מה דאיתא בי"ד סימן ק"ס באומר לחבירו הלויני ואלוה לך דכתב רמ"א דיש מתירין באינו מלוה לו יותר לזמן ארוך ביותר, ועפ"ז איפשר לפרש דבלא"ה יש לדייק בלישנא שנמנעו מלהלוות זה את זה ולא קאמר בפשיטות שנמנעו מלהלוות, לכן איפשר לומר שהיה נהוג בין התגרים שפעמים שזה אין צריך למעות וחבירו צריך למעות היה מלוה לו על זמן עד שיצטרך למעותיו ושוב היה חבירו מלוה לו כנגדו מעותיו לעומת זמן שהלוה לו זה מעותיו, והשתא א"ש דפעמים שהראשון הלוה לו על חדש שישוב וילוהו על חדש לאחר זמן שיחזיר לו מעות הלואה ופעמים שהגיע זמן הלואת השני קרוב לסוף שביעית ואם יעכבנו תשמיטנו שביעית והשתא תו לא מצי להאריך זמן בהלוואה שנייה דבכה"ג אסור רק מכוון לזמן שהלוהו הראשון לכן לא יתרצה השני להחזיר לו ההלוואה שיוקבע זמנה סמוך לשביעית ולא יוכל להאריך לו זמן עד אחר שביעית דהוי יותר מהלוואה ראשונה וכשלא יתרצה השני לחזור וללוות לו גם הראשון אינו מרוצה להלוות, לכן דייק להלוות זה את זה דווקא:

ועפ"ז איפשר ליישב מה שהקשה הריטב"א אמאי נמנעו הא יכול להתנות ע"מ שלא תשמיטנו שביעית דמהני תנאי, ולפ"ז י"ל דודאי לכאורה אם השני מעכב הפרעון איכא איסורא שהרי מרויח הזמן יותר ממה שלוה לו דדוקא בזמן מכוון מותר, אלא דמ"מ אין לאסור דאין ניכר דמשום הלוואה הראשונה הוא מעכב והוי כמו טרשא דבסתמא שרי כל שלא פירש שלזמן יתן לו יותר, לכן אף אם המלוה ראשון מעכב ומרויח זמן יותר ממה שהלוה לו אין הרבית ניכר, משא"כ אם יפרש ע"מ שלא תשמיטנו, א"כ גילה דעתו שירחיב לו הזמן ואיכא חשש רבית, והכל ניחא, ודוק היטב כי ניתן לומר:

ועפ"ז איפשר ליישב לשון שכל חוב שיש לי אצל פלוני ולשון כל הוא כשפת יתר ג"כ, ולפמ"ש א"ש טובא דאם מתנה על חוב הפרטיי מיחזי טפי כרבית שידוע שהלוה לו בראשונה ע"מ שיחזור וילוה לו לכן נקט כל חוב ודו"ק, וצ"ע:

בתוס' ד"ה מי כו' השתא לא בעי רבא לשנויי כו' עכ"ל. יגעתי ולא הונח לי בדברי התוס' במ"ש לרש"י מוסר שטרותיו דרבנן משמע דלפום סברא ראשונה הוי דאורייתא, וראיתי כי אין דרך לנטות רק דהתוס' כתבו כאן בשיטת רש"י פ"ק דמכות דפרוזבול היינו מוסר שטרותיו, והשתא י"ל אי מוסר שטרותיו דאורייתא פרוזבול נמי דאורייתא ומ"מ לא היה לו לתקן לעקור בתקנה קבועה מצות שביעית, ולמאי דפירש"י דהפקר ב"ד הפקר קאי אעיקר תקנת פרוזבול שאינו משמט מטעם הפקר ב"ד ע"כ מוסר שטרותיו נמי דרבנן מטעם הפקר ב"ד, מעתה תראה מ"ש בכ"מ בפ"ט משביעית דין ט"ז דשיטת הרמב"ם כפירוש התוס', בהך מילתא שיטת הרמב"ם שלא כתוס' אלא דמוסר שטרותיו אינו משמט מן התורה רק פרוזבול דרבנן, וכמ"ש התוס' במכות דתרי מילי נינהו, ובודאי יש לחלק כיון דהשטרות נשארים אצלו ואינו מוסרן לב"ד לא מהני מן התורה אבל מוסר שטרותיו שיהיו הב"ד תובעין אותו מהני מן התורה, אלא דקשיא לי למה יהיה לו כח למסור לב"ד השטרות שיתבעום באיזו כח יתבעו הב"ד הא הם לא לוו מעולם רק בכח המלוה ושליחותו וקשיא מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח משוי כדאיתא בנזיר דף י"ב, וצ"ל דגזירת הכתוב הוא כמ"ש הרמב"ם בפ"ט משמיטה משום שנאמר ואשר יהיה לך את אחיך וזה ב"ד תובעין אותו, מיהו קשה לדעת הרמב"ם שטר מדרבנן דמן התורה ה"ל מפי כתבם ואיך משכחת לה מוסר שטרותיו מן התורה, ואיפשר לומר דמשכחת לה כשיש למלוה כתב ידו של לוה דזהו מן התורה, וכיון דרבנן תקינו [ שטר ה"ה מוסר שטרותיו לב"ד:

ומה שתמה בספר פני יהושע אי פרוזבול מדאורייתא למה צריך בי דינא אלימא לאפקועי ממונא, נראה דלק"מ דבאמת אין כח לתקן לכתחילה תקנה לבטל מצוה דאורייתא אלא שהעמידו דבריהם משום דנהי דאין יכולין לעשות תקנה י"ל דתקנתן דפרוזבול יועיל רק שיתחייב הלוה להחזיר החוב ועבדו תקנה שישמט רק הלוה יתחייב לשלם, אע"פ שהוא משמט מטעם הפקר ב"ד, וכיון שיש בידם כח להפקיר נכסי הלוה ולשלם אע"פ שאינו צריך לשלם א"כ לא מיקרי עקירת מצוה