גרש ירחים קלג

משום דדילמא גייז לדיבוריה, ונ"ל דפליגי בהכי דהא יש להבין למה הצריכו לפרט יפר החכם על תנאי אם איננו דבר איסור, וצ"ל דיש לחוש שמא יטעה ויסבור שאינו דבר איסור ובאמת הוא דבר איסור לפי דעת החכם ורב נחמן ס"ל דילמא גייז, וא"כ י"ל דזהו דוקא בסתם נדר שניתר בכל אופן, משא"כ בנדר שעד"ר שאין לו התרה רק לדבר מצוה וע"כ צריך לפרש שיבחין החכם אם באמת הוא דבר מצוה ממילא צריך לפרט הכל, ולהכי לא חייש רב נחמן למילתא דאיסורא דס"ל במילתא דאיסורא שהב"ד הדירוהו מסתמא מדירין אותו עד"ר, ואם הדיר בעצמו אין אנו אחראין דלו יהיה שלא נדר, ור"פ ס"ל שמא מעצמו נדר אמילתא דאיסורא שלא עד"ר, וא"כ לפי האמת דס"ל לרב נחמן בעד"ר צריך לפרט הנדר אין לחוש שתלך לחכם דהחכם לא יתיר לה רק על תנאי, ולפ"ז מוכח דיכול החכם להפר ע"י השליח דהא אמרינן בפ' המדיר דתנאה דלא מצי לקיומיה ע"י שליח לא הוי תנאה, וא"כ איך יוכל החכם להטיל תנאי בהתרה, אלא ודאי יכול החכם לעשות שליח להתרה, ועיין בנדרים דף ח' ע"ב בר"ן:

והרמב"ן בחידושיו לב"ב פ' יש נוחלין כתב ג"כ הא דנדרים חלין על תנאי היינו משום דלא אמרינן האי כללא בדברים שבין אדם לעצמו כי אם במה שבין אדם לחבירו, ועוד כתב שיכול לומר הריני נזיר על דעתך כשתאמר שאהיה נזיר וכל זה לא שייך בהפרת חכם, וא"כ מוכח כמ"ש, מיהו דברי הטור עדיין אינן מיושבין דה"ל לפסוק כרב נחמן, וכמ"ש הרא"ש, אך י"ל בפשיטות דודאי להך גירסא דגרס הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה י"ל בפשיטות דאין הלכה כרב נחמן כיון דהוא דלא כאמימר ואנן קיי"ל כאמימר, ולא בא הרא"ש לומר אלא שגם לפי גירסא זו י"ל דרב נחמן מודה בזה, משא"כ לגירסא הראשונה א"צ לזה כלל ואם כן פסק הטור שלא להוציא ממון מן היתומים:

אמנם כן איפשר לומר לכאורה דבלא"ה יש ליישב קושיית התוס' שהקשו לרב הונא ידירוה עד"ר, ולכאורה י"ל דרב הונא לשיטתיה אזיל דס"ל בנדרים דף י"ז אמתני' דיש נדר בתוך נדר דדוקא באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר מיגו כו', משא"כ באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום לא חל הנדר השני על הראשון, א"כ מיושב לכאורה קושיית התוס' דידירוה עד"ר דיש לחוש שתאסור על עצמה בנדר מעצמה מה שידירוה בב"ד וא"כ לא חל הנדר שעל ד"ר כלל ואחר שתדור יפר לה הבעל הנדר הראשון ונמצא שלא יהיה עליה נדר כלל, ואין לומר דכשתפר הראשון יחול השני כדאמרינן התם בנשאל לחכם על הראשון חל השני דזה אינו אלא בהתרת חכם דעוקר הנדר מעיקרו, משא"כ בבעל דמיגז גייז ולא נעקר מעיקרו לא יחול השני בשום אופן, וא"כ לא מצינן להדירה עד"ר, ובזה יש להבין למה ניסת אין מדירין אותה ומפסדת הכתובה דמיפר לה בעל תגבה הכתובה ונשביע הבעל שלא יפר לה דנדר לא שייך ע"ז דהוי דבר שאין בו ממש, ואין לומר שילך לחכם דהא צריך לפרט הנדר לרב הונא, אלא דיש לומר שמא כבר נשבע שיפר לה ואין שבועה חלה לבטל את המצוה וא"ש, אלא דקשה נדירו שאם יפר לה יאסר בכל פירות, ואם כן אינו מיפר שאם יפר יאסר בכל פירות ולגבי בעל לא שייך לומר שנדר קודם דא"כ יאסר מכח נדר הראשון, ואין לומר שישאל אח"כ על נדר הראשון אפי' לרב נחמן דס"ל א"צ לפרט הנדר מ"מ כשישאל על הראשון יחול השני וכ"ש לר"ה דס"ל צריך לפרט הנדר:

מיהו י"ל לדידן דקיי"ל גבי קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא יישן היום שמא יישן למחר דבתנאה לא מזדהר, א"כ א"ש דאין אנו יכולין להדירו לאסור מכל פירות אם יפר דא"כ יאסר מעכשיו אף כשלא יפר, מיהו לרב נחמן לשיטתיה דס"ל יישן היום דבתנאה נמי מזדהר א"כ מצינן לאדוריה על אכילת פירות בתנאי אם יפר לה ועכשיו מותר בפירות דבתנאה נמי מזדהר, אלא דרב נחמן ס"ל אין צריך לפרט הנדר ואיכא למיחש דאזיל לגבי חכם ושרי ליה, מיהו לפ"ז י"ל למסקנא דס"ל לרב נחמן בעד"ר אין לו התרה א"כ שפיר מצינן לאדורי' עד"ר ואין לו התרה, ואין לומר שמא כבר נדר מקודם דלגבי בעל לא מהני זאת שהרי אם ישאל על הראשון יחול השני שעד"ר ואין לו הפרה, מיהו יש לומר דבאמת למסקנא דמסיק עד"ר אין לו הפרה י"ל דמדרינן לבעל עד"ר שלא יפר לה, וא"כ דברי הרא"ש נכונים דודאי בס"ד שפיר קיי"ל כרב נחמן בדיני דלענין דינא איתשיל והלכתא כרב נחמן בדיני, ואי ס"ל לרב נחמן ברבים אין לו הפרה ראוי לפסוק כוותיה, מיהו למסקנא י"ל דגם לרב נחמן מסיק דמדרינן ליה עד"ר דלאשה לא מצינן להדיר עד"ר דהבעל מיפר גם עד"ר כמ"ש הרא"ש, וצ"ל דמדרינן לבעל שלא יפר עד"ר, וזהו דוקא לרב נחמן לשיטתיה דס"ל בתנאה נמי מזדהר ויישן היום, משא"כ לדידן דהתם לענין איסורא לא קיי"ל כרב נחמן גם בהא לית הילכתא כרב נחמן שפיר פסק הטור לשיטתיה דלא כרב נחמן דלמסקנא דלרב נחמן מסקינן דמדרינן ליה עד"ר לא קיי"ל כוותיה, ומ"מ מוכח הדין דהבעל מיפר עד"ר דאל"כ נדיר האשה עד"ר ולדידן ל"ל שמא כבר נדרה דאנן קיי"ל יש נדר בתוך נדר ודו"ק (ע"כ):

בגמרא מפני תיקון העולם דאוריי' הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום לכאורה קשה כיון דמשני לא צריכא אלא לר"א, וא"כ בס"ד דאתיא כר"מ א"כ ע"כ מוכח חתימת עדים מדאורייתא דאל"כ איך יתפרש וכתב לה ספר כריתות ע"כ אחתימת עדים, וא"כ מוכח מהא גופא שחתימת עדים מן התורה, וי"ל דלר"מ איכא לפרושי וכתב דקרא אכתיבת יד הבעל עצמו, אבל אעדי חתימה לא נפרש ליה די"ל דהוו מפי כתבם, מיהו הא גופא קשיא מנ"ל לר"מ וכתב דקאי אעדים דילמא בעדים הוי מפי כתבם ווכתב דקרא אבעל עצמו קאי, אבל חתימת עדים לא מהני מידי, וצ"ל דר' מאיר גופיה אקרא דוכתוב בספר וחתום סמיך דס"ל מדאורייתא הוא דאי תימא דאינו מן התורה רק כתב ידו ה"ל לעשות שטר ככתב ידו שמועיל מן התורה, אלא ודאי חתימת עדים הוא מן התורה:

ובזה יש ליישב מה שהקשו על הרמב"ם מכאן דס"ל שטר דרבנן, וכתב מהר"י דיליאון דהא שנזכר בכתוב וכתוב בספר הוא דברי קבלה, והש"ך סימן ק"ח מיאן בזה דפשטא דקושיא דפריך דאורייתא הוא משמע מן התורה, ולפ"ז י"ל דודאי לר"מ מוכח שפיר דשטר מן התורה דאם תימצי לומר שהוא דרבנן ומפרש וכתב דקרא אכתב ידו ה"ל לעשות גם שם השטר בהכשר מן התורה בכתב ידו, ודברי הרמב"ם למסקנא דמשני לר"א דאמר עדי מסירה כרתי וא"כ וכתב לא קאי אבעל שיחתמנו בחתימת ידו כיון דחתימה לא מהני רק עדי מסירה א"כ חתימות מדרבנן דילמא מייתי סהדי וי"ל שפיר דמדברי קבלה הוא החתימות אך דהוי מפי כתבם מן התורה, וא"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסק כר"א דע"מ כרתי י"ל חתימות מדרבנן דמן התורה ה"ל מפי כתבם וא"ש, אלא דיש לדקדק דהא לשיטת הרמב"ם גם בעדי חתימה לחוד כשר הגט אפי' בלא עדי מסירה, וקשה הא ה"ל מפי כתבם ואיך יוכשר הגט מן התורה, וי"ל שגם זה אינו רחוק מדברי הרמב"ם די"ל מן התורה הוו ע"ח גם בגט מפי כתבם, אלא דלפמ"ש הר"ן בס"פ המגרש ליישב דברי הפוסקים דגם ע"ח מהני מדין עדי מסירה דאנן סהדי שנמסר לה הגט, א"כ אחר שתיקנו עדי חתימה מדרבנן שפיר הוי גט מן התורה וא"צ הפקעת קידושין דכל שהדבר ברור שנמסר לה ע"פ הבעל שפיר מהני מדין עדי מסירה, וא"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסק ע"מ כרתי שפיר י"ל כסברת מהר"י דיליאון דקרא דכתוב בספר וחתום נמי דברי קבלה הם ולא מן התורה ולק"מ:

אלא דאיכא למידק על סברת הר"ן דא"כ אמאי במסר בינו לבין עצמו לא מהני ואינו גט מן התורה כמ"ש הרמב"ם בפ"א מגירושין דין י"ג, וקשה אפי' נתנו לה בינו לבין עצמו כשהיא טוענת גרשתני בגט זה כיון דקיי"ל אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה א"כ אפי' בלא עדים כלל תתגרש דכשאמרה שמסרו לה בעלה א"כ ליהוי כעדי מסירה ואם מודה הבעל שגירשה הרי נאמן מכח דבידו לגרשה ונימא נמי אנן סהדי שנמסר לה כמו שמועילין עדי חתימה מכח אנן סהדי, וי"ל לזה דאנן קאמרינן שתהא המסירה מוכחת מצד הספר כריתות אפי' מבלי שום טענה מן הבעל והאשה והיינו מצד ספר כריתות עצמה שבידה וכשרואין הגט עם החתימות מסתמא באה לידה מן הבעל דכל מה שנמצא ביד אדם בחזקת שהוא שלו א"כ הספר ניכר מצד עצמו שניתן לה לכריתות כיון שנמצא ברשותה, אבל בלא עדים אין הכריתות רק מצד אמירתה או אמירת הבעל שגירשה ולא דמי לעדים שחתומים על הגט לכן לא מהני, מיהו בעדי מסירה שפיר מהני דהכריתות ידוע אצלינו שלא ע"פ דברי הבעל והאשה:

ועפ"ז איפשר לומר דאדרבה הרמב"ם הוכיח מכאן דעדות בשטר מיקרי מפי כתבם, דקשיא ליה כיון דע"ח לחודייהו מהני עכ"פ מצד הידיעה שידוע לנו שמסתמא בא לידה, א"כ קשיא איפכא מנ"ל דמהני כלל בלא ע"ח דילמא בעינן ספר כריתות מבורר מצד הספר עצמו לא מצד העדאת העדים כמו דלא מהני עפ"י הוכחת דברי הבעל והאשה, אלא ודאי למ"ד ע"מ כרתי בכתב לא הוי עדות כלל, א"כ ע"כ לומר דעדי מסירה כרתי אף שההוכחה ע"פ העדים, ואי איכא ע"ח מן התורה א"כ ס"ל דלא בעינן ספר כריתות מצד עצמו, אלא ודאי לא משכחת לה מן התורה ע"ח ומ"מ מהני שפיר כדפרישית לעיל:

והשתא דאתינן להכי ממילא לא קשיא מאי דפריך מפני תיקון העולם דאוריי' הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום, וקשה לדעת הרמב"ם הקושיא הא מן התורה הוו מפי כתבם כמ"ש לעיל, ולפמ"ש י"ל ודאי פשטא דקרא כיון דכתיב וכתוב בספר וחתום מהיכא תיתי לפרש כדברי מהר"י דיליאון דהיינו תיקון דברי קבלה טפי איכא למימר דמדאורייתא הוא דבלא הוכחה לא נאמר דדברי קבלה הם ולא מן התורה, ומשני למ"ד עדי מסירה כרתי דאליביה מוכח ע"כ דעדות בשטר דרבנן דאל"כ מנ"ל דמהני ע"מ כלל א"כ מוכח דדוקא מכח דברי קבלה מהני ע"ח אע"פ שמן התורה הוי מפי כתבם תקנת דברי קבלה לסמוך על ע"ח. והכל נכון, ודוק היטב:

בפירש"י ד"ה מפני תיקון העולם כו' דילמא מייתי ע"מ ומערער בעל כו' עכ"ל. לכאורה תמוהים דברי רש"י דל"ל לערעור הבעל אפי' אין הבעל מערער לא מהני הגט בלא עדים דבחזקת אשת איש קאי, וכן כתב הרמב"ם בפ"א בהדיא וז"ל שמא ימותו העדים ונמצא הגט כחרס, ואי מיירי בפני הבעל באמת נאמנת