גרש ירחים קל

מיקרי עינוי נפש דשמא קיבלה קצת כתובה וקצת לא נתקבלה א"כ כיון שאינה יכולה לברר תהא אסורה גם במה שהוא שלה בדין וזה ודאי נקרא עינוי נפש, ואכתי קשה דמ"מ כיון שהמעות או הפירעון מעורב עכ"פ תוכל לברור מה שהוא שלה באמת והמותר תחזיר ועל מה שאינה נהנית מן הגזילה ודאי לא מיקרי עינוי נפש, ואין לומר דמ"מ תחליף הפירעון בדברים אחרים ואין כאן רק איסור בפעם א' כמ"ש התוס' על קושיא דנדירה מככר זה דיכולה לידור גם מחליפין וחילופיהן עד עולם, א"כ לעולם לא תוכל ליהנות מן הגזל וחילופיו, מיהו הא מילתא תליא בברירה דאם אמרינן יש ברירה שפיר יכולה לברור דבכה"ג שייך ברירה כדאיתא בתמורה דף ל"א דלברור חד מינייהו, וחילקו התוס' שם דבלא הוכר האיסור מעולם אמרינן דנברור כדאיתא ביומא דף נ"ה ונשדי ד' זוזי בנהרא ואידך נשתרי, וא"כ כיון שיכולה לברור אי אמרינן ברירה לא מיקרי עינוי נפש, ודוחק לומר דכל הסוגיא הוא למ"ד אין ברירה בפרט לפמ"ש לעיל בסוגיא דברירה דקיי"ל ברירה בכה"ג, ולפמ"ש ניחא דודאי להבעל ג"כ נעשה כהיתר מה שנהנית משל יתומים, א"כ אף שכבר נתקבלה הכתובה בהנאה שנהנית משל יתומים מ"מ מגיע לה ממון זה וא"כ הוי בעיני הבעל כאילו נודרת מממון שלה וזה ודאי מיקרי עינוי נפש שנודרת שלא ליהנות משלה שהרי לפי הוראת היתר שלה יכולה לתפוס ממון זה על שכר טרחה ודו"ק:

ובהכי ניחא מאי דקשיא על מ"ש התוס' דלר"א א"ש שמא הפר לה כבר וקשיא הא יכולין להדירה נדרים שאין בהם עינוי נפש כיון שקושיית התוס' שתעבור מיד א"כ אין חילוק בין נדרים שיש בהם עינוי נפש לאין בהם עינוי נפש וא"כ איך כתבו דלר"א ניחא הא יכולין להדירה מדברים שאין בהם עינוי נפש ושתעבור מיד, והיא קושיא עצומה על התוס', עמ"ש בלשון התוס', אכן למ"ש א"ש די"ל כיון דהבעל תופס היתר שלה דמן הדין מגיעין לה מעות אלו, וכיון שאין הב"ד חפצים ליתן לה עד שתדור א"כ מה"ט גופא מיקרי עינוי נפש שאם לא תדור לא תוכל לגבות הכתובה ושפיר מיקרי עינוי נפש, וניחא הכל ודוק היטב, מיהו צ"ע טובא עדיין בזה:

בתוס' ד"ה אבל ניסת כו' וא"ת וידירוה שלא תאכל ככר זה כו' עכ"ל. לכאורה נראה דאי מספקא לה אם תחשוב הנאה שנהנית מן היתומים כפירעון או לא מספיקא נוקמי' לככר בחזקת היתר ותאכלנו, אלא דנדרים הוי דשיל"מ וספיקא אסור, מיהו לפמ"ש הפוסקים דכלי שנתערב לא מיקרי דשיל"מ כיון שצריך הוצאות להגעילו א"כ כ"ש כאן שתפסיד לדעתה הכתובה ושפיר תאכלנו, אבל כשכבר גבתה הכתובה אף דמספקא לה צריכה ליזהר מן המין שנדרה שיש לו מתירין כיון שכבר גבתה המעות, אלא דצ"ע מ"מ כיון שאין החכם רוצה להתיר לה מחמת שאם תפרט הנדר לא יתיר לה עד שתחזיר ליתומים שלהם א"כ לא הוי דשיל"מ, וצ"ע:

גם יש לעיין דשמא מספקא לה אם נהנית מכתובה וכשיפרעו לה תפרש הספק ולא תצטרך להחזיר ליתומים דכיון דכבר תפסה והיא מוחזקת לא יוציאו מידה, וא"כ כשתאמר אח"כ להחכם שמסופק לה אם נהנית א"כ כיון דמועיל תפיסתה למה לא יתיר לה החכם האיסור אשר אסרה על נפשה, ואיפשר לומר דמספיקא לא אהני תפיסתה אף דגם היתומים טוענין שמא ובשניהם טוענין שמא בשטר צריך לפרוע כדאיתא בח"מ סי' פ"ג מ"מ טענת היתומים הוי כברי דאנן טענינן ליתמי, ואם נאמר דגם נגד היתומים מהני השטר אפי' בשמא כ"ש דלא קשיא דבשמא תוכל לפרוע ג"כ מן היתומים ואין הנדר רק אם ודאי לה שנתפרעה, וצ"ע:

גם קשה לי מכאן לדברי הש"ך בסימן מ"ז שהשיג על בעה"ת באומר שטר אמנה הוא זה וכתב בעה"ת דאיירי ביש נאמנות בשטר והשיג הש"ך דאפי' אין נאמנות השטר בתקפו כיון דלא מצי מחיל לא מהימן הלוה לומר פרוע, וא"כ קשה בנישאת יגבה הבעל הכתובה דהא במכנסת שט"ח לבעלה אינה יכולה למחול א"כ אפי' תאמר שהכתובה פרועה אינה נאמנת להפסיד לבעלה שהכניסה לו הכתובה, ואיפשר לומר דהש"ך לשיטתיה שחילק בסימן פ"ב בין כתובה דרבנן דמפסדת בשביל שבועה דרבנן א"כ י"ל דהש"ך לא קאמר רק בשט"ח שחייב הממון מן התורה מדר' נתן לא מפסיד בשביל שבועה דרבנן, משא"כ הכא בכתובה כשאינה נשבעת מפסיד הבעל כיון דכתובה דרבנן וצ"ע, ועיין בסמוך:

בא"ד ולר"א דאמר כו' שיכול להפר כו' שמא כבר הפר לה עכ"ל כבר כתבתי דקשה כשידירוה בככר זה ותעבור מיד א"כ גם לר"א יכולים להדירה בדברים שאין בהם עינוי נפש ותעבור מיד ודברים שאין בהם עינוי נפש אין יכול להפר דבשלמא על להבא י"ל דיכולה ליזהר בדברים שאין בהם עינוי נפש, אבל לפי הסברא שתעבור מיד אין חילוק בדברים שאין בהם עינוי נפש שאם נהנית מכתובתה הרי עברה מיד, ונראה דודאי לא עלה ע"ד התוס' לפרש המשנה שתהא נודרת ליתומים מה שירצו בככר זה דבכה"ג לא שייך לומר מה שירצו, וגם קשה קושיית המהרש"א מה פריך לכי מינסבא מיפר לה בעל הא באם מדירין אותה בככר זה כבר עברה, וגם יש להבין אפי' בלא דר"ה תיקשי ליה מאי מהני ליתומים הא כי מינסבא מיפר לה בעל, וליישב הכל נראה דלכאורה אין קושיא כי מינסבא מיפר לה בעל די"ל שאם נחשוד הבעל שרוצה להערים ולקבל ממנה שתכניס לו הגזילה הרי יוכל להיות עד מסייע קודם שישאנה שפטרה הבעל משבועה ועד מסייע פוטר משבועה, א"כ אין לחוש שתערים קודם נישואין שתינשא לבעל דאי איפשר לתקן זה, אלא די"ל דלפי האמור במשנה שעל ידי שנמנעו מלהשביעה היתה מפסדת כתובתה, א"כ י"ל לפי מ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ דאם מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע אין עד המסייע פוטרו דאינו קם לממון א"כ גם כאן שהיא מפסדת הכתובה לא יועיל לה עד מסייע, וא"כ י"ל במשנה בלא דר"ה לא הוה קשיא ליה די"ל דנמנעו מלהשביעה היינו שהיתה נוטלת כתובתה בלא שבועה ור"ג תיקן טובת יתומים להיות נודרת ליתומים, א"כ לא שייך לאקשויי כי מינסבא מיפר לה הבעל שהרי יכול להיות עד המסייע, ולא שייך שאינו קם לממון דהא שקלא אפי' בלא שבועה קודם תקנת ר"ג, אבל ר"ה דאמר אין מדירין אותה משמע דמפסדת הכתובה לגמרי כדמוכח נמי לעיל דלא מגבי כתובה לארמלתא, א"כ אין עד מסייע פוטר דאינו קם לממון ופריך שפיר כי מינסבא מיפר לה בעל ודו"ק:

ובזה יש לפרש נמי בכוונת התוס' דנדירה שלא תאכל ככר זה והיינו שתאכל מיד, ובודאי אסקו התוס' אדעתייהו דלא סגי במה שתעבור בפעם א' דאל"כ במה שירצו ל"ל, אלא דיש לפרש במשנה שמדירין אותה בככר זה ואוכלת מיד ושוב נודרת ליתומים מה שירצו היינו כפירש"י במין שקשה לה לפרוש ממנו, והשתא יראה לומר לבעל שעברה ושיפר לה דא"כ תהיה חשודה על הכתובה, והש"ך בח"מ סי' פ"ב מסיק דבכתובה דרבנן מפסדת ע"י שבועה דרבנן, א"כ תהא קלה בעיניו להוציאה דכשירצה להפסידה כתובתה יאמר אישתבע לי דלא פרעתיך ואף שתגלה לו בשתיקה לא ניחא לה להעיז אח"כ לכפור מה שאמרה, א"כ טובא הועילו במה שנודרת ליתומים דע"י שיכבד עליה פרישת מין ההוא ולבעלה יהיה לה מורא על ראשה לגלות רעתה שעברה על הנדר שלא תהא חשודה, וא"כ תו לא קשיא מה שהקשיתי לר"א נמי לא יכול להפר דברים שאין בהם עינוי נפש דודאי פשיטא להו גם בס"ד דבעינן נודרת ליתומים, אלא די"ל שלא תוכל לגלות לבעל, אבל לר"א בלא"ה דרכו להפר קודם כדאיתא בנדרים דף ע"ב דחושש דילמא מיטריד א"כ יש לחוש שמא כבר הפר לה לפי תומו ולא תהיה נחשדת אצלו כלל וא"ש:

והשתא שפיר מיושב קושיית המהרש"א שהקשה לר"א מאי פריך לכי מינסבא הא יכולין להדירה בככר זה, ולפ"ז לק"מ דודאי בהא לא סגי רק בצירוף שתדור ליתומים מה שירצו, והשתא לפי ס"ד דבעל מיפר בקודמין א"כ דרך הוא שהבעל מיפר בלא שמיעה קודם שתינשא כדאיתא בנדרים דף ע"ב דדרך ת"ח שיפר עד שלא תצא בתו מאצלו ואי מיפר בקודמין דרך הוא להפר קודם ג"כ דמה לו להבעל לישאנה עם נדרים, א"כ מיפר לה אפי' בלא שתגלה לו שעברה רק מספיקא שמא נדרה איזה נדר, וא"כ פריך שפיר דאינו מועיל מה שתדור ליתומים, והכל ניחא ודוק היטב, וע"ז תירצו התוס' דמ"מ אינה חוששת כיון שאינה באיסור כל ימיה אף שיוודע לבעל שמבקשת התרה:

בא"ד וא"ת ונדירה בפני בעלה ויאמר לה קיים ליכי כו'. עיין מ"ש בכתבים ישנים בסוגיא זו [לקמן], ומ"ש דחיישינן שמא יפר לה בלחש צ"ע דא"כ ניחוש שגם היא תבטל הנדר בלחש כשאומרת אני נודרת שלא לאכול תבטל הנדר בלחש ותאמר אין אני נודרת וע"כ הב"ד משגיחין על זה, וברא"ש כתב דנשאלין על ההקם צ"ע ג"כ דנדירוה סמוך לשקיעת החמה ויעכבוהו להבעל עד אחר שקיעת החמה, ולדעת התוס' אין נשאלין על ההקם רק ביום שמעו, והובא דיעה זו בי"ד סימן רל"ד סעיף מ"ט, וצ"ל דהרא"ש ס"ל דלעולם נשאלין על ההקם:

ואיפשר לומר דבלא"ה קשה איך מדירין אותה שמא כבר ביטלה הנדר ואמרה כל מה שאני עתיד לידור יהיה בטל כדאיתא בנדרים דף כ"ג ועכשיו אדעתא דמעיקרא נדרה, וצ"ל דזה הוי כמו ע"ד ב"ד שהרי השבועה מגיע לה ע"פ ב"ד וכמ"ש הר"ן שם, וא"כ בשלמא היא בע"ד של יתומים צריכה לידור אדעתן אבל הבעל שאינו בע"ד שלהם שפיר יכול לבטל מעיקרא מה שיקיים אח"כ לכן אין תקנה לדבר, כנ"ל וצ"ע:

בא"ד וא"ת וידירוה ע"ד רבים עכ"ל. לכאורה י"ל דקשה בלא"ה מאי מהני הנדר שמא הערימה לישבע קודם שכל מה שידירוה היתומים שלא לאכול תאכל, וא"כ כשנדרה ליתומים היפוך השבועה הוי נדר שוא ואינו חל, ואי משום שיש איסור בנדר שוא אין זה רק פעם אחת ופעם אחת אינה חוששת כמ"ש התוס', וצ"ל דכיון דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות שפיר חל הנדר אף שנשבעה תחילה, עיין ש"ך סימן רט"ו ס"ק י"ד וסימן רל"ט סי"ב, וא"כ לא קשיא דנדירה ע"ד רבים די"ל שתאמר לחכם שכבר נשבעה על הדבר ואח"כ נדרה ההיפוך דהנדר חל, א"כ צריכה לבטל השבועה והוי לדבר מצוה דמתירין גם ע"ד רבים כדי שתוכל לקיים השבועה שנשבעה לאכול לאותו המין שהדירוה היתומים שלא לאכול, מיהו י"ל קושיית התוס' לפי האמת דצריך לפרט הנדר רק בשביל הבעל ידירוה ע"ד רבים, עכ"פ מיושב קושיית התוס' שהקשו דל"ל לאוקמא דצריך לפרט הנדר נוקמא ע"ד רבים, ולפמ"ש לק"מ דלא סגי בעד"ר דשמא נשבעה קודם שתאכל זה