גרש ירחים קכט

(ע"ב) במשנה אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה. ופירש"י שהיתה מפסדת כתובתה, עיין פני יהושע שהקשה לפמ"ש הפוסקים בח"מ סימן פ"ב ס"ח דבחשוד בטוען אישתבע לי נוטל בלא שבועה, א"כ אמאי תפסיד בשבועה דרבנן, ובאמת נראה בלא"ה דהש"ך שם ביקש לתרץ הקושיא דבאה"ע פסק בסימן צ"ו באשה חשודה שכנגדה נשבע ונפטר וביקש הש"ך לחלק דבכתובה דרבנן הם אמרו והם אמרו, ודחוק הוא לתלות בהך דינא, וגם מתני' משמע דלכ"ע מפסדת אפי' למ"ד כתובה דאורייתא, ועוד א"כ נימא בהוציא עליו שטר חוב שניתן לו במעמד שלשתן שלא זכה רק מדרבנן יפסיד, מיהו לזה י"ל דמ"מ חיוב הממון הוא מן התורה, מיהו נלענ"ד דודאי בשט"ח אם תימצי לומר שיפסיד ע"י שלא יוכל לישבע מפני שהוא חשוד, א"כ י"ל בלא"ה הא קיי"ל אחריות טעות סופר הוא דלא שדי אינש זוזי בכדי ואפי' לא התנה אמרינן דהוי כאילו התנה שיגבה ממשעבדי, א"כ ממילא הוי כאילו התנה שיפרע בלא שבועה, דאם יפסיד על ידי חשדו, אם כן כיון דבבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה והוא חשוד, א"כ לא אהני ליה השט"ח כלל לגבות מלקוחות, א"כ גם זה בכלל תנאו שיגבה מלקוחות בלא שבועה כיון דלא שדי אינש זוזי בכדי הוי כמו כל אחריות, ואפי' נעשה חשוד אחר ההלואה לא ראו חכמים לחלק בכך דלא מיסתבר שיגרע מה שנעשה חשוד אח"כ מזה שנעשה חשוד מקודם, לכן נכון הדבר שלא יפסיד ע"י חשד, משא"כ באשה שאין תכלית הנשואין בשביל שתגבה ממשעבדי, א"כ י"ל כשהיא חשודה לא תיפרע כלל בלא שבועה, ולק"מ ודו"ק:

מיהו נ"ל בלא"ה לא דמי למתני' דהכא שהב"ד נמנעו להשביעה ואי איפשר לב"ד לוותר על ממון יתומים שתטול בלא שבועה שהרי אינה חשודה בהחלט רק הב"ד לא נזקקו להגבותה הכתובה ואילו היו פוסקין הב"ד שתטול בלא שבועה הרי כל תקנת השבועה בטילה שכל אלמנות אי איפשר להשביען לכן נמנעו להשביעה, ואחר שידוע שלא תגבה ממילא אדעתא דהכי נישאת לו כפי תקנת חכמים וזהו דוקא במשפט כולל ותקנה קבועה, אבל בהוציא שטר והוא חשוד שבא הדבר במקרה י"ל שלא העמידו דבריהם שיפסיד בשביל שאין יכול לישבע השבועה דרבנן, אלא דר"ג חש לתקנת האלמנות להגבותן ע"י נדר:

בתוס' ד"ה אין כו' וא"ת והא לא ניתנה כתובה כו' עכ"ל. לכאורה י"ל דהכא מתפיס לה צררי דכל זמן שלא נפרעה הכתובה מגיע לה מזונות מיורשיו וכשמתפיס לה צררי נמצא שכבר נפרעה הכתובה ואין לה עוד מזונות מיורשים וא"כ מרויח בזה, ואיפשר התוס' לשיטתם דס"ל דיש כתובה לארוסה, א"כ מתני' קפסיק ותני אפי' אלמנה מן האירוסין ובאלמנה מן האירוסין ליכא טעמא דמזונות, מיהו קשה הא הך דנמנעו מלהשביעה מסיק משום דבההיא הנאה דטרחא קמי יתמי וזה דוקא באלמנה מן הנשואין שיש לה מזונות וניזונת בתפוסת הבית, אבל אלמנה מן האירוסין שנסתלקה מן היתומים לא שייך בה האי טעמא וצ"ל משום לא פלוג, א"כ שפיר י"ל דהכא לא שייכא החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דמרויח מזונות ודו"ק:

בד"ה מאי אירי' כו' ואי משום כו' ה"ל למיתני כו' ונמנעו מלהשביע את האלמנה עכ"ל. וקשה לפ"ז מאי משני הש"ס אלמנה איצטריכא ליה דמ"מ אי הוה תנא נמנעו מלהשביע את האלמנה נמי הוה שמעינן דגם אלמנה משביעין, ויש ליישב, מיהו לולא דבריהם נ"ל ליישב דבלא"ה הקשו בסמוך הא כבר נשמע מפ' הכותב מנכסי יתומים כיצד היתה כתובתה אלף זוז, ויש ליישב דודאי סברא דחינא לא שייך אלא בעיקר כתובה ששוה בכל האלמנות ותקנת חכמים, אבל התם דרוצה לגבות התוספת הוי כשטר בעלמא וקמ"ל הכא אין אלמנה נפרעת פסיק ותני אפי' לא באה לגבות רק העיקר, וא"כ לא קשיא מה שהוקשה להתוס' הא צריך למיתני דנמנעו מלהשביעה, ולפ"ז י"ל שפיר דה"ל למיתני נמנעו מלהשביע את האלמנה, ומשני שפיר אלמנה איצטריכא ליה היינו כל האלמנות אפי' לית לה תוס', ואי הוה תני רק הך דנמנעו מלהשביע את האלמנה ה"א דהיינו אי אית לה תוספת קמ"ל מילתא פסיקא דאין שום אלמנה נפרעת אפי' אין לה רק עיקר כתובה, ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' בסמוך לימא דנקט אלמנה אע"פ שהוא תוך זמנו, ולמ"ש לא קשיא מידי דזה כבר נשמע ממתני' דפרק הכותב דמנכסי יתומים לא תיפרע אלא בשבועה אפי' התוספת דלאו תנאי ב"ד הוא ודו"ק:

(דף ל"ה ע"א) בגמרא מעשה באדם אחד כו' שהפקיד כו' והניחתו בכד של קמח כו' אמרה לי' יהנה כו'. לכאורה לא זו הדרך מוציאתו מידי חיוב הדינר דודאי הוי פשיעה מה שנתנתו בכד של קמח דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, וא"כ היתה חייבת לשלם הדינר, וצ"ל שזה לא חשדה אפשיעה רק שלא נהנית ממנו, ובזה איפשר ליישב מה שהקשו' התוס' אמאי נענשה הא הויא אנוסה, ולפ"ז י"ל דבאמת לא היה לה לישבע כלל על זה שהרי הטעתו בשבועה זו דלפי האמת שפשעה היה לה לשלם הדינר וע"י מה שהטעתו שלא נהנית נפטרה ממנו א"כ עשתה שלא כהוגן לכן חל עלה עונש השבועה אחר שבשקר היתה דמ"מ נהנית דאישתרשי לה מקום דינר ודו"ק:

שם אלמנה שאני דבההיא הנאה דטרחא קמי יתמי. ויש לדקדק לפמ"ש הב"ש בסימן צ' ס"ק כ"ד ובר"ס צ"ו דא"צ לישבע שלא תפסה רק ע"י גלגול וע"כ עיקר השבועה שלא התפיסה צררי, וכן מוכח מדברי התוס' שהקשו דלימא אין אדם פורע תוך זמנו, א"כ מוכח דאין השבועה רק על שפרע לה מדעתו, א"כ קשה תישבע ע"ז לחוד שלא התפיסה צררי ובשביל חשד שלא תפסה מעצמה שמוריא היתירא הא שבועה זו אינה מוטלת עליה וא"כ אמאי תפסיד הכתובה בשביל חשש זה שאין חיוב שבועה זו עליה כלל רק ע"י גלגול, ונהי דאינה יכולה לישבע אגילגול מ"מ לא תפסיד ע"י זה, ואפי' בשבועה דאורייתא ס"ל לכמה פוסקים דלא אמרינן אגילגול מתשואיל"מ, וכ"ש בכה"ג וצ"ע:

ועיין פני יהושע שהקשה מה הועילו חכמים שתיקנו כתובה לאשה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אכתי יגרשנה ויטעון אישתבע לי ותפסיד, ולא ידעתי מקום לדבריו דאטו תקנת חכמים בשביל החשודות הא כל גרושה משביעין אותה וא"כ לא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ואם קשיא מחשודה על השבועה אטו תקנת חכמים בשביל החשודות, וגם בחשודה אטו משום שיכול לגוזלה תהיה קלה בעיניו להוציאה, גם י"ל כמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ שמיד כשיגרשנה תתרה בו שאל יפרענה אלא בעדים וכשיטעון שפרע לה בעודה תחתיו י"ל דהוי תוך זמנו ואינו יכול להשביעה כלל שבועת אישתבע לי, אף דכתבו לעיל דכיון דתנאי ב"ד הוא י"ל דאתפסה צררי, איפשר דהיינו סמוך למותו אבל בגרושה לא חיישינן, גם אי שבועת נשבעין ונוטלין מתהפכת תוכל להפך עליו השבועה וגם תוכל להתרות בשעת נישואין שאל יפרענה אלא בעדים, גם מה שביקש לחלק בין שבועת אישתבע לי לשבועת פוגם, קשה לפ"ז מאי פריך בשבועות דף מ"א וכי מה בין זה לפוגם שטרו נימא דנ"מ בחשוד דבפוגם מפסיד ובאישתבע לי אינו מפסיד, מיהו זה יש לדחות די"ל דסמוך אמתני' דהפוגמת לא תיפרע אלא בשבועה משמע דבלא פוגם א"צ שבועה:

שם מזוני נמי לית ליך דאמר כו' התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות. משמע דאע"פ שלא גביא הכתובה מ"מ אין לה מזונות וקשה על הב"ש בסימן צ"ג ס"ק י"ג שכתב אם לא פרעוה או שאין להם לשלם אינה מפסדת מזונות, וא"כ כאן שאין פורעין לה הכתובה למה תפסיד מזונות, ואיפשר לומר דרבה מספקא ליה שמא הלכה דמגבין הכתובה ע"פ נדר או שבועה חוץ לב"ד, לכן תפס טובת היתומים בשני הצדדין דירא לפסוק לה מזונות דשמא ראוי להגבות לה הכתובה וכן משום דמספקא ליה שמא אין לה כתובה לא יוכל להגבות לה הכתובה, ואין לומר תתפרנס כדי כתובתה כדאמרינן בכתובות פ' הנושא האשה שאמרה גרשני בעלי מתפרנסת עד כדי כתובתה, י"ל דכאן שלא הגבה לה הכתובה משום שלא ביקש להשביעה א"כ לא תוכל לגבות הכתובה מחמת שלא נשבעה ומזונות לא יתן לה דשמא הלכה כמ"ד דמדרין אותה או משביעין אותה חוץ לב"ד והפסידה מזונות, לכן אמרה כבי תרי דיינת לי ודו"ק וצ"ע:

ובזו יש להמליץ מה שאמרה הפכוה לכורסיה שהוא מדה כנגד מדה לפי שאתה מרכיב סברות הפוכות, כי כפי סברת רב דלא מגבי כתובה לארמלתא אין ראוי שתפסיד ע"י התביעה, אלא לפי סברת האומר שיש להגבות כתובה שפיר יש להפסידה מזונות, וכמו שאתה אזלת בתר איפכא שאפסיד מזונות וגם שלא אגבה הכתובה יהפכו לכורסיה ודו"ק:

ע"ב בגמרא אמר רב הונא ל"ש אלא שלא ניסת. יש לדקדק מה מועיל הנדר כיון דמוריא היתירא דטרחא קמי יתמי אם כן סבורה היא שבדין מגיע לה שכר הטורח ולא חשיב אצלה הנאה לחשוב על הכתובה, וא"כ באמת לדעתה לא נהנית מכתובתה כלום, ודוחק לומר דחשודה טפי אגזל מנדרים דהא אפי' חשיד אממונא חשיד אשבועה אמרינן בריש ב"מ רק משום מלוה ישנה, וכתבו התוס' כשלא יזכור יחזיר לו הממון, וא"כ באשה שידוע לה מה שטורחת בשביל יתומים אם מגיע לה שכר לפי דעתה נדרה באמת אינו כלום ומה הועילו חכמים בתקנתן, ואיפשר לומר דמ"מ כשנדרה אם נהנית מכתובתה י"ל ע"פ מה שכתוב בש"ע סימן פ"ג שביד המלוה לומר סטראי לקבל על איזה חוב שירצה, ובטור ובסמ"ע כתבו הטעם דעבד לוה לאיש מלוה, וא"כ י"ל בכתובה אין בידה לתפוס על שכר טרחה ועולה לפרעון הכתובה, והשתא כשתדור שלא נהנית מכתובתה חל הנדר שפיר אף שמגיע לה שכר טרחה לפי דעתה מ"מ נתקבלה כתובתה ואינה יכולה לידור על הכתובה:

וארווח לן בזה דקשיא לי טובא אמאי בנישאת אין מדירין אותה משום דמיפר לה בעל, וקשה תידור הנאה מן המעות שפורעין לה בכתובתה אם כבר קיבלה יהיו המעות האלו או מה שמקבלת מן היתומים שלא כדין יהיה אסור עליה בהנאה, וא"כ לא שייך דמיפר לה בעל דמה עינוי נפש הוא זה אם אינה נהנית מגזל כיון שאין היתומים חפצים שתהנה משלהם, וצ"ל דמכל מקום