גרש ירחים יב

נכתב לשם כריתות כלל, לכן איפשר שיסבור השליח שבפני נכתב מועיל אפי' נכתב לשם אחר רק שנכתב לשם כריתות, ולהכי מספקא ליה לרש"י אי חיישינן שיטעו גם בהא ואז צריך שאלה גם למסקנא, או לא חיישינן לטעות זה ולא צריך שאלה, אבל בס"ד דהחשש שמא נכתב ע"י שליח לבד, א"כ ודאי צריך שאלה, ודברי רש"י ברורים ונכונים:

ועפ"ז נלענ"ד ראיה להרמב"ם הבאתיו לעיל במשנה דס"ל באשה שבאה וגיטה עמה א"צ קיום, והראב"ד תמה עליו, ולפ"ז ניחא דודאי לרבה דס"ל בשביל שאין בקיאין לשמה, א"כ אי איפשר לומר שאם גירש את אשתו במדינת הים שלא תוכל להנשא עם הגט כשתבא ממדינת הים, דמ"ש אם היתה באה לינשא במדה"י עצמה הרי היתה יכולה להנשא אע"פ שיש ג"כ אותה חששא עצמה דשלא לשמה, א"כ לא מסתבר כלל שבנסיעה למרחקים תחזור ותיאסר בשביל החשש שלא לשמה, א"כ לרבה ע"כ לא גזרו רק ע"י שליח יהיה מאיזו טעם שיהיה, וא"כ קשה ה"ל למימר דהא איכא בין רבה לרבא, דלרבה אם קיבלה הגט במדינת הים דתינשא בביתה דהא אין חוששין לקיום, דהא בהך ס"ד דקאמר ממדינה למדינה בא"י לרבה לא צריך ע"כ רבה לית ליה דרבא, וא"כ אמאי שבק דינא דמעשים בכל יום דנ"מ טובא בין רבה לרבא. אע"כ הא קים ליה דבאשה מתגרשת מבעלה אין שייך תקנת בפנ"כ וגם לא מצינו פלוגתא כלל בזה, וע"כ מוכרח כדברי הרמב"ם דכשנתגרשה כבר לא חיישינן למידי וגם. לקיום לא חיישינן, ואפי' למסקנא דרבה אית ליה דרבא מ"מ כיון דלרבה ע"כ במקויים אע"פ שצריך בפ"נ משום לשמה מ"מ אם נתגרשה במדה"י שריא לאינסובי אע"פ שיש אותה חששא עצמה, וע"כ בכה"ג לא גזרו, א"כ ממילא גם לרבא נאמר כן, כנלע"ד ברור ונכון בשיטת הרמב"ם:

ועוד נלענ"ד דבלא"ה תמוה אי ס"ד דהוה חששא גמורה א"כ תקשי מה נעשה לבנים שנולדו קודם תיקון בפנ"כ, וכי ניתן מסיני בפנ"כ א"כ מה נעשה לבניהם אשר נולדו בטרם התיקון, לכן נראה דודאי אע"פ שאין בקיאין לשמה מ"מ לא חיישינן שיעשו בענין שנפסלו דמסתמא עפ"י הבעל נעשה וממילא הוה לשמה לכן לא היה חשש מעיקרא, וגם לבנים שנולדים אחר גיטין שנעשו שלא ע"י שליח, אלא לפי שאין בקיאין לשמה והגט נכשר שלא בכוונת מכוון רק דממילא הוה לשמה, א"כ איפשר שלפעמים יקרה מכשול שלא יכתבו לשמה, לכן עשו תקנת בפנ"כ ע"י השליח שצריך להעיד על לשמה, וממנו ילמדו בני מדינת הים שצריך לכתוב לשמה ולא יוכשר דוקא ע"י הזדמנות ממילא שנכתב לשמה, והשתא פריך שפיר כיון שתיקון זה להורות לבני מדינת הים דין דצריך לשמה, א"כ אי מצרכת חד אדרבה הוה קלקול דיסברו דמעיקר הדין אין צריך לשמה, דאי צריך לא הוה מהימנינן לחד דהוי דבר שבערוה כדמסיק, א"כ הוה תקלה שיטעו דשלא לשמה אינו רק חששא דרבנן וא"כ קם להו בדרבה מיניה שיכשירו כל ספקות בשלא לשמה, וא"כ יצא שכרן בהפסדן שבאו בתיקון בפנ"כ להורות דין לשמה אכתי לא פלטי מטעות שיסברו דשלא לשמה אינו פסול דאורייתא, וא"כ ליבעי תרי למען דעת עיקר הדין דשלא לשמה פסול מן התורה, ומסיק הש"ס ודאי להך טעות ליכא למיחש דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, ורבנן הוא דאצרוך משום לעז, והיינו דוקא כשהוא ע"י שליח דשייך לעז וא"כ אין חשש שיטעו בשביל דסגי בא' דאין חשש בשלא לשמה רק מדרבנן דהא בקיאין בלשמה והכא משום עיגונא, והכל נכון וברור, ומ"מ הראיה להרמב"ם צדקה כאמור בדרך ראשון:

בתוס' ד"ה ע"א נאמן פי' הקונ' שהרי האמינה התורה על שחיטה ולא ה"ל להזכיר כו' עכ"ל לענ"ד ליישב פירש"י דודאי שחיטה ותרומה דהוה בידו ס"ל לרש"י כיון דבשחיטה נקרא בידו משום שבידו ללמוד א"כ גם השליח נאמן שנעשה לשמה שהרי היה בידו ללמד לסופר שיעשה לשמה ודמי לשחיטה, אלא דבאיסור מהני מה דבידו מעיקרא אפי' באיתחזק, אבל בדבר שבערוה הא אשכחן בבעל שאמר גרשתי את אשתי דאינו נאמן למפרע, אע"ג דעכשיו בידו לגרשה מ"מ על למפרע אינו נאמן, ובשחיטה נאמן אף שהותז הראש כיון דמעיקרא הוה בידו וכמ"ש התוס', וא"כ ע"כ בדבר שבערוה ואיתחזק לא מהני מה דבידו מעיקרא, לכן קאמר הש"ס שפיר כיון דאיתחזק הוה דבר שבערוה ולא מהני מה דבידו מעיקרא:

ועוד נ"ל דהא דמהני באיתחזק בידו היינו לאורועי חזקת איסור, והיינו כיון דע"א נאמן באיסורין בלא איתחזק לכן אפי' באיתחזק מהני שפיר כשהוא בידו, דבידו הוה כאילו לא איתחזק, משא"כ אי לא הוה ע"א נאמן באיסורין אפי' בלא איתחזק והיינו דחשדינן למשקר לאיזו סבה, גם בידו לא הוה מהני כיון דעכשיו אין בידו א"כ לא מהני מה דבידו מעיקרא רק לאורועי חזקת איסור:

. בא"ד וא"ת מנ"ל דע"א נאמן באיסורין כו'. לכאורה מוכח כן מהא דדייק בש"ס פ' אמרו לו דע"פ ע"א חייב קרבן א"כ חזינן דע"א נאמן לחייבו קרבן, מיהו י"ל דאכתי איצטריך וספרה לה די"ל דוקא ע"א אלעלמא מהימן דאין אדם חוטא ולא לו, אבל לעצמו אינו מוכח דנאמן להכי דייקי מוספרה לה, וא"ת לפ"ז ל"ל קרא דע"א מחייב קרבן הא כבר מוכח מוספרה לה דאפי' בעל דבר מהימן, וי"ל דמוספרה לה מוכח רק להיתרא נאמנת על עצמה אבל לא לאסור על אחרים, לכן קמ"ל קרא דאפי' על אחרים נאמן לחייב קרבן:

ובזה יומשך שפיר קושיית ר"ת בדיבור הסמוך שהקשה עיקר הגט יוכיח, ובפני יהושע תמה מנ"ל בהך ס"ד דלא סגי חד לעיקר הגט ג"כ, ולפ"ז ניחא דודאי קושיית התוס' ברורה דהיכא דע"א נאמן באיסורין בעל דבר נמי מהימן כדמוכח מוספרה לה, והא פשיטא שהיא אינה נאמנת לומר גרושה אני בהוחזקה בחזקת אשת איש, כדאיתא בהדיא במשנה בפ"ב דכתובות, וכן לקמן האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שצריכה לומר בפני נכתב, אלמא בעל דבר לא מהימן, ודברי התוס' ברורים. ובעיקר נאמנות ע"א באיסורין נתבאר בארוכה בחידושי לי"ד סימן קכ"ז, ועמ"ש בסמוך:

בד"ה ע"א נאמן הקשה ר"ת עיקר הגט יוכיח כו' עכ"ל. איפשר לומר דבלא"ה קשה מאי משני ע"א נאמן באיסורין, הא כיון שהבעל מכחיש א"כ אוקי חד להדי חד ואיך תהיה מותרת ע"פ ע"א, וצ"ל דס"ל כיון דע"א נאמן באיסורין ה"ל נתקבל עדות השליח קודם, וכל מקום שהאמינה התורה הרי כאן שנים והוה השליח כשנים, וא"כ י"ל דלהכי צריך עיקר הגט להיות בשנים דאל"כ יבא הבעל ויכחיש קודם שיתקבל דבריו בב"ד וה"ל חד לגבי חד ולא מהני להתירה:

. ובהכי ניחא מה שהקשיתי בתשובה לפמ"ש הר"ן בקידושין דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו דוקא באיתחזק איסורא, לכן באמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן כיון שאינו מוציאה מחזקתה, וקשה לפ"ז מאי קאמר אפי' לר' מאיר דחייש למיעוטא, דנהי דחייש למיעוטא מ"מ איכא רובא נגד החזקה ותו לא מיקרי איתחזק וראוי שיהיה ע"א נאמן, ולפ"ז ניחא דמסיק הש"ס דלהכי מהימן אפי' כשהבעל מכחיש דבזו לא שייך להאמין לאחד לר' מאיר דחייש למיעוט', לכן מסיק דגם לר"מ אין חשש ואפי' מכחיש הבעל נאמן השליח כדמסיק בסוגיין דאפילו אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, ועיין בסמוך:

בגמרא אימור דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן. וכתב בס' פ"י דקשה מכאן להרמב"ם דס"ל בלא איתחזק בלא"ה ספיקו להקל והניח בצ"ע, ולא הבנתי דבריו דבחתיכה משתי חתיכות גם להרמב"ם אסור מן התורה, ובהא ודאי פשיטא לן דלא מיקרי איתחזק איסורא וע"א נאמן וזה נמי בכלל חתיכה ספק של חלב ספק של שומן שכל חתיכה בספק, וזה פשוט:

בתוס' ד"ה הוה דבר כו' משום דבהאשה רבה מספקא לן כו' עכ"ל והקשה בפני יהושע דמנ"ל דאין עד אחד נאמן להתיר דבר שבערוה לפי מה שחילקו התוס' לעיל דע"א נאמן באיסורין טפי להתיר מלאסור ודחק, ולענ"ד נראה דודאי הך כי מצא בה ערות דבר משמע דבע"א אין יכול להוציאה, והחילוק שבין לאסור ובין להתיר היינו משום שלהתיר רוצה הוא לסמוך עליו, אבל לאסור י"ל דלאו כל כמיניה, וא"כ ודאי אפי' אנוסה אשר לא יוכל לשלחה אם לא מצא בה ערות דבר, ובמצא בה ערות דבר דוקא יכול לגרשה, וא"כ בע"א אמר לו שזינתה ורוצה לגרשה אין יכול לגרשה ע"פ ע"א א"כ מוכח דלהיתר נמי אינו נאמן בדבר שבערוה, ואף דאמרינן בקידושין דאי מהימן ליה כבי תרי אפקה, היינו היכא שיש לו רשות לאפוקי, אבל היכא דאין לו רשות לאפוקי לאו כל כמיניה בעד אחד, א"כ אפי' להתיר אינו נאמן בדבר שבערוה וא"ש. ועוד דהא אם היה נאמן להתיר בדבר שבערוה והיינו די"ל דקאמר דמהימנת לי להתיר, א"כ יוכל להוציאה בלא כתובה, דאף דכתובה ממון הוא מ"מ הא בהא תליא כיון דאומר אני סומך עליך שאסורה עליו ממילא אין לה כתובה, ובקרא משמע דבלא עדים אין יכול להפסידה כלל אע"פ שחפץ לסמוך על דברי העד, א"כ מוכח דבדבר שבערוה אפי' להיתר שרוצה לסמוך עליו אינו נאמן, ואע"ג דכתובה דרבנן כבר כתב הרמב"ן בפירושו על התורה שדרך לכתוב מוהר הבתולות ובכתב לה מדעתו ודאי החיוב מן התורה ואפ"ה בע"א לא מצי מהימן ליה לאוסרה עליו שיפטר מחיובו, א"כ מוכח שאפי' רוצה לסמוך על העד מ"מ אין לו נאמנות, ודוק היטב:

בפירש''י בד"ה ורבנן הוא דאצרוך דאיכא דאשכח כתוב ועומד וכו' עכ"ל. וקשה דתסגי בפני נכתב לאפוקי מהך חששא ובספר פני יהושע כתב לתרץ דלא כתב רש"י כן רק על הכתיבה דסופרים ודאי בקיאין אבל על העדים יש לחוש למיעוט בלא"ה אפי' הוא מיעוטא דמיעוטא, ולא נהירא דא"כ מה תיקן הש"ס בהא דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי דלא יספיק על העדים שהם עיקר לר' מאיר דס"ל ע"ח כרתי, וע"כ היה צריך ליתן טעם על שלא ניחוש על העדים. ואני אמרתי בחידושי ליישב דאם היו מתקנין רק בפני נכתב הוה אמרינן דצריך לומר כן לאפוקי מחששא שמא נכתב רק להתלמד, וכמ"ש התוס' ולא היינו יודעין רק דלהתלמד פסול, ולקמן ר"פ כל הגט מצריך בש"ס דיש חילוק בין להתלמד דלא איכתב לשם כריתות כלל, וא"כ היה עדיין טעות דשמא לא בא אלא לאפוקי להתלמד, לכן כשאמר בפנ"כ ע"כ משמע שנכתב לגירושין, אבל אכתי הוה מצינן למיטעי דסגי בשנכתב