גרש ירחים קכה

אלא שבמקום כתיבה לא נקרא בשם מקום הנתינה ולכן כתבינן ראובן שבמקום הנתינה דמיתקרי שמעון במקום הכתיבה:

בתוס' ד"ה והוא כו' והביא ראיה מדאמר בתוספתא גר ששינה שמו לשם נכרים וגירש בו כשר עכ"ל. אע"ג דר"ת השיב דלא להזכיר שם של נכרים בתורת משה וישראל י"ל דמ"מ בדיעבד לא פסלינן לגיטא, מיהו לדעת הרמ"ה שהובא בטור דפסול במומר אפילו בדיעבד קשה, ועיין בב"י, ואיפשר דהרמ"ה ס"ל לעולם שם הראשון עיקר שהוא מפורסם בין ישראל בשם הראשון שהוא בהיותו ישראל, משא"כ בגר דידוע שהיה נכרי והיה לו שם אחר בנכרותו ושם דנכרות הוה השם הראשון, כן נ"ל דלא כמ"ש ב"י דבשביל שאינו בתורת משה לא מיסתבר לפוסלו:

ומשמע מכאן אף דהגר מסתמא מחזיק עצמו בשם ישראל ועולה בו לתורה וחותם שטרותיו ואפ"ה כשר בשם דנכרית, ואיפשר דאפי' לכתחילה היו כותבין בשם דנכרית לולא שאינו מתורת משה וישראל, ומכאן צ"ע לפענ"ד מ"ש בשם שנשתנה ע"י חולי דכותבין שם השינוי לעיקר אפי' אם לא נקרא רק לפעמים כן דהא הכא הוה כתבינן לכתחילה שם הראשון אי הוה בתורת משה וישראל, ואיפשר דס"ל דדוקא בדיעבד כשר משום דשם השני עיקר, ומ"מ מש"כ להצריך שני גיטין לא נראה דאפי' תימא דמיירי שעדיין לא הוחזק בשם השני ויש לחוש שיתפרסם כמ"ש הב"ש שם מ"מ ודאי כיון דעכשיו אין לכתוב רק השם הראשון אין לנו לחוש למה שיהיה אח"כ דהא בלא איתחזק כתבו דאפי' נודע אח"כ שיש לו שם אחר אין לנו אלא השם שהחזיק עצמו בו לפנינו, הרי דאפי' באמת יש לו ב' שמות אין לנו לחוש רק לשעת כתיבה, וכיון דבשעת כתיבה השם הראשון עיקר למה יצטרך שני גיטין דהא אין ליתן שני גיטין אלא מדוחק, וגם עיקר הדין שתפסו הפוסקים בנשתנה השם ע"י חולי שם השינוי הוא עיקר, אף אם נקרא יותר תדיר בשם הראשון ואינו נקרא בשם השני רק לפעמים, הגם שכתבו כן מן הפוסקים הראשונים כמ"ש בב"י ואיני כדאי אפי' לגמגם בדבריהם מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך, דלפענ"ד עיקר תלוי מה שנקרא אצל רוב העולם כמו ברובא קרו לה מרים ופורתא שרה דעיקר המכוון שיהיה מוכח מתוכו מי המגרש וזה שנקרא לרוב העולם הוא העיקר, והרמב"ם כתב בסתמא כתב השם שאין יודעין בו ביותר אע"פ שכתב וכל שום הוא פסול ולא חילק בין נסתבב לו השם על ידי חולי, וגם לא הבנתי הסברא דאין לומר שהם מדמים השם השינוי לעיקר ושם הראשון לחניכה ולכן ס"ל להקדים השם השני כמו בחניכה אע"פ שדרך לקרותו יותר בחניכה מבשם העיקריי, דלא דמי דבחניכה ידוע שנקרא כן בתורת חניכה וידוע שאין זה עצם שמו ולכן יש להקדים השם העיקריי לכתחילה, משא"כ בחולי שאין שם הראשון מפורסם שיהיה בתורת חניכה לשם השני מתוך הסברא מסתברא דכותבין שם הראשון שקורין אותו בו על הרוב, דהא חזינן בגר שכתב שם נכרותו אף שראוי שלא יזכר ולא יפקד עוד שם הראשון ואעפ"כ כשר דאין זה תלוי בשם שהוא עיקר לפי האמת רק לפי מה שנקרא אצל העולם, ונלפענ"ד דכ"כ ע"פ דרך העולם שמי שנקרא בשם השינוי חותם עצמו בו ומקדימו לשמו הראשון וכן דרך העולם גם בזמן הזה, ובגט אזלינן בתר חתימה כמ"ש הפוסקים, ואפי' באשה או מי שאינו רגיל לחתום מ"מ כיון דידוע שהוא שמו שנקרא בשם השינוי מקדים שמו השינוי בחתימה ואם אחר כותב אליו דרכו להקדים השם השינוי ולכן ראוי לכתוב כן בגט, וגם בזמן הזה דרך לחתום עצמו בשם השינוי ולהקדימו בחתימה, אף שאצל העולם דרך לקרות תדיר בשם הראשון ובפרט באדם גדול בשנים שנשתנה שמו שלעולם קורין אותו בשם הראשון לבד, ולהכי ניחא להו להקדים השם השני ולכתוב דמיתקרי על הראשון כיון שכן נקרא אצל העולם, ולפ"ז דוקא בכתב דמיתקרי על הראשון משא"כ בכתב שם השני וכתב וכל שום על הראשון ודאי להרמב"ם פסול, ואע"ג דלר"ת ברובא מרים ופורתא שרה כותבין מרים דמיתקריא שרה אע"פ שנקראת יותר בשם מרים היינו משום דשם מרים עיקריי מצד הקריאה והוא היה עיקר שמה ולהכי כתבינן מרים שהוא עיקר שמה מצד הקריאה דמיתקריא לפעמים שרה ובשם השינוי הוא עיקר מצד השינוי ודמיתקריא מצד הקריאה אצל העולם, ולפ"ז איפשר שאפי' אין קורין אותו כלל בשם השינוי כיון שדרך לחתום בשם השינוי שפיר יכולין לכתוב השם השינוי אפי' אם עדיין בחליו כיון שדרך לחתום בו על הכתב כותבין שניהם כותבין השם השינוי ועל הראשון דמיתקרי ואין כאן חשש כיון שעכ"פ נקבע לו שם זה בחליו ואין כאן שינוי השם, ומ"מ נראה יותר לכתוב השם הראשון לבדו שאין בו בית מיחוש כמ"ש בגר ששינה שמו, אלא דבש"ע מצריך שני גיטין ואינני כדאי לחלוק, עכ"פ בדיעבד נלענ"ד פשוט דאם כתבו שם הראשון לבד דמגורשת וכ"כ ב"ש, ואם כתב שם השינוי לבד בחליו כיון שעדיין לא הוחזקו בו צ"ע אם היא מגורשת, ועיין בחמ"ח סימן קכ"ט מ"ש בשם הרב מטראני ובאמת דברי הרב מטראני הם ע"פ סברא:

בא"ד והא דקתני בברייתא כו' דהא לא קתני היו לו שני שמות כו'. עיין בס' פ"י שהביא בשם תשובת מהרי"ק דהא דנקט בשתי נשים ולא נקט באשה אחת ויש לו ב' שמות אחד ביהודה ואחד בגליל, ועיין מ"ש בשם מהרי"ק, ואיפשר לומר דקמ"ל אע"פ ששם שתי הנשים שוות וכיון דעיקר טעמא דצריך לכלול שם מקום כתיבה שלא תבא לידי לעז כשתבא לגבות הכתובה א"כ גם כאן ובברייתא בעינן דוקא שיכתוב בגט של אשתו שביהודה שם דיהודה ושם דגליל ואשתו שבגליל שם דגליל ולכלול שם דיהודה ואם הפך וכתב לאותה שביהודה שם דגליל לעיקר ודיהודה לטפל ולאותה שבגליל שם דיהודה עיקר ודגליל לטפל קמ"ל דמ"מ אינה מגורשת, ואף שאחר הנתינה איפשר שיחליפו הגיטין ויהיו כתיקון מ"מ אינה מגורשת, וזו שכתוב בגט שלה שם דגליל לעיקר תחליף בגט השני כיון שאין לחוש רק כשתבא לגבות הכתובה, כן נ"ל לכאורה, מיהו הא ליתא דבזמן הש"ס היו כותבין שם עירה אלא די"ל דשמות עיירות ג"כ שוין, ובהכי ניחא דנקט אינה מגורשת משמע לכאורה דלא הוי גיטא כלל, ולפ"ז י"ל עפמ"ש התוס' לעיל בפ' כל הגט דלר' מאיר בעינן שיהיה מוכח מתוכו מי הוא המגרש, וא"כ ביש לו שתי נשים ולו שני שמות כיון שהדין שביהודה צריך לכתוב שם מקום הנתינה לעיקר ובגליל צריך לכתוב שם דמקום הנתינה לעיקר וא"כ אם כתב לגרש זו שביהודה בשם דיהודה שפיר מיקרי מוכח מתוכו דהא לאותה שבגליל היה צריך לכתוב שם דגליל, אלא שאם לא כתב רק שמו ביהודה אינו מוכח מתוך הגט דהא י"ל שהוא במקום אחר שמוחזק בשם דיהודה לבדו, וכדאמר בסיפא יצא למקום אחר וגירש באחד מהם מגורשת, ואם כתב שם דיהודה וכולל שם דגליל שפיר הוי מוכח מתוכו דאותה שביהודה הוא מגרש שהוא מקום הנתינה, וא"כ י"ל דלהכי קאמר אינה מגורשת כיון דלא הוי מוכח מתוכו, משא"כ אם אין שמותיהן שוות דמוכח מתוכו בשביל שינוי שם דמקום הנתינה לא מיפסל אלא משום לעז כמ"ש הרא"ש, אלא דהא שמעינן ממילא דצריך שם מקום הנתינה, וסיפא דיצא למקום אחר מגורשת היינו מעיקרא דדינא דאין צריך שני השמות וע"כ היינו היכא דמוכח מתוכו, וסיפא הוי נ"ט דלכך אינה מגורשת ברישא כיון דביצא למקום אחר וגירש באחד מהם מגורשת ממילא לא מיקרי מוכח מתוכו, כן נ"ל בדרך פלפול, מיהו בעיקר הקושיא נ"ל ליישב בפשיטות דאי לא הוה נקט רק באשה אחת שהיה לו אשה אחת ביהודה ולו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שביהודה אינה מגורשת עד שיכתוב שם דיהודה ושם דגליל עמו ה"א לאו משום דשם מקום הנתינה עיקר רק משום דמסתמא הוה אמרינן דשם שביהודה שיש לו אשה משם הוא שמו העיקריי ושם דגליל הוי שם השינוי ולכן צריך שם שביהודה להיות עיקר ושם דגליל טפל ולאו מקום הנתינה גורם, ובפרט לפמ"ש לעיל דזהו באמת עיקר הטעם דמקום הנתינה ע"פ רוב שם שמו העיקריי ומקום הכתיבה שם הוא שמו השינוי כמ"ש הרא"ש, וא"כ א"ש כדפרישיתו לק"מ, ומ"ש התוס' דהא לא קתני היו לו שני שמות נראה דאין כוונתם להוכיח כן מן הברייתא מדלא נקט היו לו שני שמות דודאי בברייתא צריך לאשמועינן איזה שם הוא עיקר, רק שלא תאמר להביא ראיה מברייתא דצריך דוקא שניהם באיתחזק וה"ה בשני שמות במקום אחד דהיה עולה על הדעת שנפרש דבין ביהודה ובין בגליל שני השמות ידועין ומכירין בשניהם היטב וע"ז כתבו כיון דלא נקט הכי, א"כ שפיר יש לחלק מטעם שכתבו התוס', כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד וכן משמע בירושלמי כו' אבל אם היה ביהודה וכתב לגרש אשתו שביהודה וכו' עכ"ל. נראה דמייתי מהירושלמי דמשמע להו דאיירי באיתחזק בתרי שמי, דאי בדלא איתחזק היכי קאמר לכתחילה צריך לכתוב שניהם הא א"צ לכתוב רק השם שהוחזק בו, ועוד דלמה נקט בהיה ביהודה שמקום כתיבה ונתינה שוין הא אפי' ביצא למקום אחר שאינו ביהודה נמי מגורשת במגרש בשם שהוחזק באותו המקום כדתנינן הכא, ולכן משמע להו דמיירי שביהודה הוחזק שיש לו שם אחר בגליל ואפ"ה מגורשת כיון דמוחזק בשם דיהודה ג"כ ומזה משמע להו ה"ה במומר, אלא דיש לדקדק דילמא הירושלמי מיירי רק דוקא באיתחזק ביהודה שיש לו שם אחר בגליל אבל אין לו רק שם דיהודה משא"כ בהוחזק בשני שמות במקום אחד כמו במומר או מרים ושרה אפי' בדיעבד צריך שניהם דוקא ואם יכתבו שם אחד יאמרו שאין זה המגרש, ואיפשר דמשמע להו בפשיטות דבידוע שיש לו שם אחר קבוע במקום אחר ודאי איכא למיחש טפי שהרי כשתבא לאותו מקום יאמרו שאין זה המגרש ואפ"ה לא צריך השם השני, ומשמע להו ה"ה בשם שמיעוט קורין או בשני שמות ומגרש באחד מהם, ונראה דכל דברי התוס' הם ביש לו שני שמות ואין נקרא בשניהם כאחד כמו במומר או גר שאין נקרא בשניהם יחדיו, אבל אם נקרא בשניהם יחדיו כמו ראובן שמעון וכתב ראובן לבד ודאי פסול דהוי שינוי גמור והוי כאילו כתב רק חצי השם שיש לו כיון שאין נקרא בשם ראובן לבדו וקרוב לומר שהוא בטל מן התורה שאין זה שמו כלל, מיהו אם כתב ראובן וכל שום שיש לו איפשר לומר דהוי גט דבוכל שום כלל ג"כ שם שמעון דהא לכמה פוסקים סגי שם שבמקום הכתיבה וכולל המקום הנתינה בוכל שום, ואף דלא דמי אם נימא שהוא בטל מה"ת אם כתב ראובן לבדו שאין זה שמו כלל, א"כ י"ל דלא סגי בוכל שום רק היכא דמן