גרש ירחים קכג

הריב"ש בתשובה משמע דפשיטא ליה מדנקט במתני' ב"ד דדוקא ב"ד בעי, אבל לפענ"ד הדבר תמוה דנהי דבמתני' קאמר דהיה נוהג לעשות ב"ד לפרסומי מילתא לכתחילה, מ"מ למאי דקיי"ל כרב נחמן דביטלו מבוטל משמע בכל גווני כל שיש עדים על הביטול הרי הגט בטל, ולרב נחמן אליבא דרבי לא אמרינן כלל מה כח ב"ד יפה, והתוס' שהמציאו לעיל חידוש זה דגם לרב נחמן אמרינן מה כח ב"ד יפה הלא הניחו בצ"ע בריש פירקין אם נסמוך על זה לקולא, וגם מפשיטות להפוסקים משמע דאין חילוק בין בפני השליח לשלא בפני השליח רק דשלא בפני השליח צריך עדים על הביטול, אבל אי הוה ס"ל דעדות המועלת לא מהני כאן וצריך דוקא זה בפני זה למה נקט הרמב"ם ושאר פוסקים עדים ה"ל למימר דבעי ב"ד, וא"כ תימא גדולה על הרמב"ם איך כ"כ בפשיטות מה שהוא נגד כל הפוסקים, וגם התוס' כתבו ולא החליטו הדבר והניחו בצ"ע, וגם לשיטת התוס' נראה דאין בין שמבטל לשליח או הגט כיון דטעמא משום מה כח ב"ד יפה ומשום תקנת ממזרים, כמ"ש התוס' לעיל בד"ה רבי, א"כ מה מקום יש לחלק בין מבטל השליחות או הגט, וכמ"ש הריב"ש לחלק דמבטל הגט מיקרי מודעא דמה בכך דמ"מ איכא תקנת ממזרים וגם כיון דעיקר הטעם משום תקנת ממזרים הפקיעו הקידושין, ומה הועילו חכמים בתקנתן להפקיע הקידושין אכתי יבטל גוף הגט, וכן מוכח דהא לרב ששת דס"ל דאינו חוזר ומגרש בו א"כ בטליה לגוף הגט ואפ"ה נקט במתני' ב"ד ולרב ששת אפי' שלשה בעי דס"ל בפני ג', ולפי תירוץ התוס' לעיל בפני שנים לא הוי ביטול לרב ששת וגם כולה סוגיין באמר לעשרה שמבטל גוף הגט שהרי בביטל שליחות הכתיבה מתבטל גוף הגט ומ"מ לרשב"ג ביטלו אינו מבוטל, וה"ה לדידן לפום שינוייא דהתוס' היכא דביטל שלא בב"ד דהיינו זה שלא בפני זה, וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה רבי:

וראיתי בספ"י הביא לעיל בשם הירושלמי דמדינא לא הוי ביטול שלא בב"ד דאין דיבור מבטל דיבור שלא בב"ד, וכתב כמבואר בירושלמי ומסיק דלרב נחמן נמי מדינא בעי ב' דאין דבר שבערוה פחות משנים, ולא ידעתי לדבריו ל"ל לטעמא דאין דבר שבערוה הרי גם לרב נחמן י"ל אותו הטעם דאין דיבור מבטל דיבור שלא בב"ד והיינו תרי לרב נחמן דמיקרו ב"ד כדלעיל, אבל עיקר הסברא לא נראה וכולה סוגיא דקידושין פ' האומר משמע דדיבור מבטל דיבור אפי' שלא בב"ד ואם ניבעי ב"ד מ"ט בפני השליח לא יצטרך ב"ד, ואין הירושלמי בידי לעיין בו ובוודאי סוגיין ותלמודא דידן לא משמע כן, וגם התוס' פשיטא להו אי לאו משום הפקעת הקידושין לא הוה בעי ב"ד, וכן נראה דעת כל הפוסקים ולכן דברי הריב"ש ורמ"א שהביאם ב"ש תמוהין לדעתי. וכ"ש דלמאי דפרישית לעיל ליישב קושיית התוס' שאין מקום להמציא שהפקיעו קידושין, וכן נראה לפענ"ד עיקר דבכל גווני מהני זה שלא בפני זה כיון דקיי"ל כר' יהושע בן קרחה, ועכ"פ אין מקום להקל, שוב עיינתי בלשון הירושלמי וכתוב בו מתניתין תיובתא לריש לקיש דאמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים, ומשני פיתרוה בב"ד שכחו יפה עכ"ד הירושלמי, וא"כ כיון דסוגיא דקידושין אמרה בהדיא טעמא דריש לקיש בשביל דנתינת מעות ליד אשה כמעשה דמי וגט לא מיקרי מעשה דכל כמה דלא אתא לידה לאו מעשה הוא, א"כ פשיטא די"ל כתלמודא דידן, ואין חילוק בין בב"ד לשלא בב"ד, וגם אין סברא לחלק דצ"ל לדברי הירושלמי דבפני השליח יכול לבטל אפי' שלא בב"ד, ואם איתא דאין דיבור מבטל דיבור למה יועיל בפני השליח שלא בב"ד, ואיפשר דהירושלמי מפרש ג"כ בפני השליח בעינן נמי ב"ד ולכן כתב דצריך לבטל בפני שנים שיהיו ב"ד עם השליח, ולכן פסק הרמב"ם דלא כוותיה דהוא נגד הסוגיא, עכ"פ לדידן דקיי"ל כר' יוחנן אפי' שלא בב"ד נמי דיבור מבטל דיבור, ולכן הוצרכו התוס' לומר דהפקיעו הקידושין והתוס' גופייהו נסתפקו בדבר ומסתימת כל הפוסקים משמע דלא מפקעינן הקידושין בשום גוונא ושלא כדברי ריב"ש ורמ"א וב"ש שכתבו כן בפשיטות:

בגמרא ואמר אביי מנא אמינא לה כו' הדר תנא ואשקליה על כרחיה ואמר להו לסהדי אותיבו קרי כו'. והקשה הרשב"א בחידושיו אכתי שמא יבטל שלא בפניהם דהא קיי"ל ביטלו מבוטל, וכתב בספר פ"י די"ל שלא ידע דאותיבו קרי באודנייהו וזה דחוק, ובאמת עדיפא ה"ל לתרץ לפי מה שהקשה הוא גופיה על הרשב"א שסובר דפוסל עדים מהני, א"כ היה לו להניח לפסול העדים, ותירץ בספר פ"י דלגבי העדים עצמן לא מהני שאין להם לכתוב בע"כ כיון שהוא מבטלן, וא"כ לק"מ דעל עדים אחרים לא היה ירא דיכול לפוסלן רק בשביל עדים עצמן ולכן אמר לאותובי קרי באודנייהו ולק"מ, ובאמת עיקר הקושיא על הרשב"א בתשובה ובתשובת הר"ן הובא בב"י ס"ס קל"ד, ובאמת שנכון לתרץ כתירוץ הנ"ל דודאי העדים גופייהו ממ"נ אם הוא פוסלן איך יכתבו ויחתמו הגט:

ומשמע לי מסוגיין דפשיטא לן דביטול בינו לבין עצמו לא מהני דאם איתא דביטול בינו לבין עצמו נמי מהני איך לא ניחוש הכא באיסור אשת איש החמור בזה שנותן הגט על כפיה שמא ביטל בינו לבין עצמו ואח"כ יוציא הקול שביטל, ואיפשר שהאמת כדבריו בפרט דהכא דחזינן דמהדר לבטולי גיטא, אלא ודאי בפחות משנים לא מהני הביטול ואפי' אמת שביטל בינו לבין עצמו לא מהני, ומכאן תשובה למי שאומר דלא שייך אין דבר שבערוה פחות משנים רק בבא להוציאה מחזקתה דהא הכא אדרבה היא קאי בחזקת אשת איש ונהי דאותיבו קרי באודנייהו מ"מ י"ל שהוא צווח לבטל שהיה סבור שישמעו והרי היא בחזקת אשת איש ואיך לא ניחוש באיסור החמור, אלא ודאי לא מהני כלל בינו לבין עצמו, ולפ"ז איפשר לומר דאפי' אומר לשליח שביטלו בינו לבין עצמו אע"ג דיש להאמינו הואיל ובידו לבטלו מ"מ לא מהני הביטול בינו לבין עצמו, ועיין ברמ"א שם, מיהו באומר שביטלו כדין בפני עדים רק שאין מביאן, איפשר דיש להאמינו הואיל שהוא בידו, והרמ"א איפשר דמיירי שאמר שביטלו ולא פירש דבריו ונתן השליח הגט ליד האשה ואח"כ אמר שביטלו בפני עדים דאז כיון דאין מביאן לא מהימן וצריך עיון:

ואיפשר לומר דכאן איכא טעמא אחרינא דאע"ג דקיי"ל דיבור מבטל דיבור היינו דוקא בפני עדים דאלים הדיבור כמו הדיבור הראשון, משא"כ בלי עדים לא מהני דלא אלים הדיבור לבטל הדיבור הראשון, ואפי' לדעת הרמב"ם דנעשה השליח בלי עדים היינו משום דבשעת השליחות אינו עושה שום דבר משא"כ ברוצה לבטל מה שעשה בראשונה צריך עדים, משא"כ בעושה שליח קודם המעשה דמי למ"ש הרמב"ם בהלכות שגגות שהאיסור עצמו בע"א מתחזק, וא"כ בעושה שליח לבטל גם להרמב"ם צריך לעשותו בפני שנים:

(ע"ב) במשנה בראשונה היה משנה כו' התקין ר"ג שיהא כותב כו' איש פלוני וכל שום שיש לו וכו'. פשטא דמתני' משמע דר"ג לא תיקן טפי רק לכתוב וכל שום, וא"כ כיון דמעיקרא כתבו שם מקום הכתיבה לבד כפירש"י תיקן ר"ג להוסיף וכל שום וא"כ משמע דבכתב שם מקום הכתיבה וכלל מקום הנתינה בוכל שום שפיר דמי, ואפי' למ"ש התוס' בברייתא משמע שכולל מקום הכתיבה איפשר דלאו דוקא, וכדמשמע נמי בתוספתא וכדמוכח ממתני' דלא תיקן ר"ג רק להוסיף וכל שום, וכ"כ הר"ן דאין חילוק בין כולל מקום הכתיבה בוכל שום או מקום הנתינה, אבל הטור אה"ע סימן קכ"ט כתב דאם כתב שם מקום הכתיבה וכלל מקום הנתינה בוכל שום פסול, וגם מלשון התוס' משמע דממתני' ליכא הוכחה, מיהו ברא"ש מבואר בהדיא דר"ג תיקן שיכתוב איש פלוני היינו השם שבמקום נתינה שהוא עיקר להתיר האשה במקום שהיא עומדת, ונראה דלהרא"ש לשיטתיה דפירש על דאיתחזק בתרי שמי שהוחזק בשני המקומות באלו ב' השמות אבל בני מקום זה אין מכירין בשם שיש לו במקום אחר, והוכרח לפרש כן דל"ל שיש לו שני השמות בשני המקומות דא"כ סגי בא' מהם כמ"ש התוס', ולכן פירש שבני מקום זה אין מכירין בשם של מקום זה, אלא דצריך ביאור איך יכתבו שם של מקום הנתינה והרי אין מכירין בו כאן, וצ"ל דמ"מ יש עדים על השמות וכ"כ הב"ח, וכמ"ש בתשובתי בארוכה זה שנים רבות, אך עתה נראה לי לפרש יותר בדברי הרא"ש דהכי פירושו דבמקום הכתיבה יודעין שבמקום הנתינה שמו יוחנן וכמו כן במקום הנתינה יודעין ששמו במקום הכתיבה יוסף אלא שבמקום הנתינה אין מכירין בשם יוסף, וי"ל כשמזכירין במקום הנתינה שם יוסף אין יודעין שהכוונה על המגרש שהרי אין קורין אותו שמה בשם יוסף, וא"כ במקום הנתינה אין מכירין בשם יוסף כלל וכשמזכירין שם יוסף אין חושב שום אדם על המגרש מאחר שמעולם אין דרך לקרותו שמה כי אם בשם יוחנן וכמו כן להיפך במקום הכתיבה ולכן כתב שאין מכירין, וא"כ י"ל שגם בראשונה היה כותב שם מקום הנתינה וכדברי הרא"ש. שהרי ידעו השם שיש לו במקום הנתינה, וע"ז תיקן שיכתוב וכל שום שלא לבא לידי קלקול גם במקום הכתיבה וא"ש, אלא שראיתי לכאורה סתירה לפירושי של עכשיו שכתב הרא"ש במשנה שאם יגרש בשם שיש לו במקום שהוא עומד נקרא שינוי לבני מקום הנתינה כי אין יודעין שיש לבעלה שם זה במקום אחר כו' ע"כ משמע דמיירי שאין יודעין כלל השם שיש לו במקום אחר, אך מ"מ נראה לי לפרש דאיתחזק לא קאמר רק שבמקום הכתיבה איתחזק שיש לו שם אחר במקום נתינה, אבל במקום הנתינה אין יודעין כלל משם אחר שיש לו במקום הכתיבה שכן הוא הדרך דהשם שיש לו מעודו ידוע הוא יותר מן השם שמחזיק לעצמו מחדש ואילו היו יודעין במקום הנתינה שיש לו שם זה במקום הכתיבה לא היה לעז כ"כ שהרי נודע לשעתה שמתגרשת בשעת הגעת גט לידה, ומ"מ במקום הכתיבה אף שידוע השם שיש לו במקום הנתינה בשעת כתיבת הגט, מ"מ כיון דשם אין מכירין בשם זה ורגילין לקרות בשם השני יש לחוש שברבות הימים כשתבוא לגבות הכתובה ישתכח השם הראשון ולכן כותבין שם מקום הנתינה שהרי נודע גם למקום הכתיבה וכוללין שם מקום הכתיבה בוכל שום וכיון שנכתב וכל שום תו לא יהיה לעז גם במקום הכתיבה שיתנו לב לזכור השם של מקום הנתינה מאחר שאז נודע שיש לו שם אחר, משא"כ במקום הנתינה איפשר שאין יודעין כלל שיש לו שם אחר במקום