גרש ירחים קכ

לא פסק לגמרי כרשב"ג אם קיי"ל בקמייתא כרבי, והשתא אפי' ללישנא דצריכא בי עשרה למישלפה נמי לא הוי לגמרי כרשב"ג, דאי קיי"ל ביטלו מבוטל אפי' קיי"ל כרשב"ג דצריכא בי עשרה למישלפה מ"מ אם ביטל כולן בודאי אין יכולין לכתוב ורשב"ג קאמר לעיל דאין יכול לבטל אפי' כולן אלא זה בפני זה, ולכן נ"ל עיקר בכוונת התוס' כדברי מהרש"א דהקושיא על עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וקשיא להו אמאי יכתבו אותן שביטל בפניהם כיון דמדאורייתא הוי בטל, ומה שנרשמו דבריהם על צריכי בי עשרה למישלפה היינו משום דלהך לישנא פשיטא להו דגם אותן שביטל יכולין לכתוב דאין ביטולו מדינא וכדפרישית לעיל כיון שציוה להם לעשות מעשה, וגם מפירש"י משמע ג"כ הכי דבעי דוקא בפניהם מדינא, וא"כ ממילא משמע דה"ה אי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דאל"כ למה נקט האיבעיא בכולכם לנקוט האיבעיא אם אותן שביטל בפניהם יכולין לכתוב או טעמא משום בטלה כולה ועכ"פ אותן שביטל בפניהם אין יכולין לכתוב, אלא ודאי גם ללישנא דבטלה מקצתה גם אותן שביטל בפניהם יכולין לכתוב וקשיא להו למה עבדו הכי לתקן שגם אותן שביטל בפניהם יכולין לכתוב וכדברי מהרש"א:

וארווח לן בזה קושיית התוס' לעיל שהקשו דילמא טעמא דרבי משום ביטלו מבוטל, והקשה בספר פ"י למה פליגי בתרתי באמר לשנים תנו גט דאיירי בעדי הולכה להך לישנא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, א"כ מברייתא קמייתא דאמר לעשרה לא הוה מוכח דס"ל לרשב"ג בטלה כולה דאיכא למימר טעמיה משום צריכא בי עשרה למישלפה וא"כ אין לחלק כלל בין עדות לשליחות, ואי תני אידך ברייתא דשליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה ה"א דאפי' רבי מודה באמר לעשרה כתבו דאיכא למימר צריכא בי עשרה למישלפה כיון דציוה להם לעשות מעשה, וגם מפירש"י משמע כן, ועמ"ש בסמוך מה שקשה על פירוש ס' פ"י ועל פירושי לעיל ודו"ק:

שם אמר לשנים תנו גט כו' והא שנים דכי כולכם דמי כו'. מכאן קשה על מ"ש בס' פ"י הפירוש צריכא בי עשרה למישלפה היינו שצריך שיבטל כולם, וא"כ קשה למאי דמוקי בעדי כתיבה ממנ"פ אם מבטל שניהם אפי' מבטל שניהם בפני אחד סגי דהא ליכא למיחש למידי ואם אינו מבטל רק אחד אפי' זה בפני זה נמי הרי אין יכול לבטל מקצתן, וכן קשה לפי פירושי שאין יכול לבטל מקצת הדיבור, דבשלמא בברייתא דלעיל באמר לעשרה שפיר יש לפרש שאין יכול לבטל אלא זה בפני זה היינו משום דבלא"ה אין יכול לבטל שלא בפניהם, וא"כ ממנ"פ אם מבטל כולם הרי אינו רשאי לבטל שלא בפניהם שמא יכתבו הנשארים, ואם מבטל מקצתן י"ל צריכא בי עשרה למישלפא אבל בפניהם יכול לבטל כולן, וא"כ קשה וצ"ע, ומזה נראה שעיקר הפירוש כדפרישית שציוה להם לעשות מעשה, ועמ"ש מזה עוד בסמוך מה שנראה לפענ"ד לפרש עוד בזה:

שם הכא במאי עסקינן בעדי הולכה. ואיכא למידק דאכתי היכי קאמר רשב"ג אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה אמאי לא יוכל לבטל אותו שהגט בידו אף שלא בפני חבירו דכיון דשליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ לא יתננו להשני, ודוחק לומר דקאי דוקא אזה שאין הגט בידו או דאיירי שאינו ביד שניהם, ולפמ"ש התוס' לעיל א"ש דאפי' אותו שהגט בידו אינו יכול לבטל דשמא יטעה ויסבור דשליחות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, מיהו לפ"ז איכא למימר גם לרבי שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה אלא דפליגי אם יכול לבטל לזה שהגט בידו וכ"ע ס"ל שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה אלא דיש לחוש לטעות שידמה שליחות לעדות ובעדות איכא מ"ד דלא בטלה כולה, ובזה איפשר ליישב מה שהקשו התוס' לעיל נימא דכ"ע ס"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ורבי לטעמיה דאמר ביטלו מבוטל, ולפ"ז י"ל דא"כ תיקשי הך ברייתא למה לא יוכל לבטל זה שהגט בידו, ואין לומר שיטעה שלא ביטל רק לו לבדו דמהיכא תיתי לטעות כיון דאפי' בעדות ליכא מ"ד לא בטלה כ"ש בשליחות לפי סברת הר"ן והמ"מ, אלא ע"כ בהא ס"ל לרבי לא בטלה כולה ושפיר מצינן למימר בשליחות איכא למיטעי דדמי לעדות וא"ש:

ועפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם שכתב בשלח גט ביד שנים יכול לבטל זה שלא בפני זה וכתב המ"מ דס"ל שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וא"כ תימה אמאי יכול לבטל זה שלא בפני זה הא יש לחוש שיתנו השני, ולפ"ז אתי שפיר דכוונתו אזה שהגט בידו כדפרישית לעיל, ובאמת שזה מוכרח מדברי הרמב"ם שהרי סיים ואפי' היו עשרה משביטלו בפני אחד מהם בטל הגט, ויש לתמוה ממנ"פ אם ביטלו בפני עדים אפי' שלא בפני אחד מהם נמי בטל, ואם מיירי שלא ביטלו בפני עדים רק בפני השליח וכפי שיטת הרמב"ם דבפני השליח א"צ עדים, דהא ליתא דדוקא בפני שליח אחד משא"כ כאן שעשה כמה שלוחים יש לחוש שהם יתנו הגט, וא"כ אין השליח נאמן רק כעד א' דדוקא כשהגט בידו שפיר יוכל לבטלו בפניו כיון דבידו שלא ליתנו, משא"כ בעשרה שיש כמה שלוחים ודאי אי מבטל בפני זה שאין הגט בידו צריך שנים, וע"כ איירי בזה שהגט בידו וסמך עצמו על מ"ש דבפני השליח א"צ שנים והיינו מטעם דבידו שלא ליתנו, וא"כ ע"כ הרמב"ם מיירי מזה שהגט בידו ושפיר פסק כרבי דיכול לבטלו זה שלא בפני זה. אמנם כן הואיל וזכינו להוכיח מ"ש הרמב"ם ואפי' היו עשרה משביטלו בפני אחד בטל הגט היינו אותו שהגט בידו מצינן לפרש דהרמב"ם לא מפליג מידי בין שליחות לעדות וס"ל שליחות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, ומ"ש משביטלו בפני אחד היינו שביטלו לגט לגמרי ואמר שהגט ששלחתי בידכם בטל נמצא שביטל לשליחותייהו דכולהו, ולא אשמועינן הרמב"ם רק דבביטלו בפני זה שהגט בידו לבדו אע"ג דליכא תרי מצי מבטל ליה כיון דהגט בידו, ולישנא דהרמב"ם הכי דייק דאם כוונתו לביטול השלוחים הל"ל משביטלו לאחד ומאי בפני אחד דקאמר, אלא נראה כדפרישית:

ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת נבוא ליישב דברי הרמב"ם שנתחבטו בו במ"ש אמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי יכול לבטל לזה שלא בפני זה ואפי' בפני שנים אחרים שהתמיהה קיימת כיון דקיי"ל כרבי דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, וא"כ האי יכול לכתחילה הוא והיכי קאמר בפני שנים אחרים הא ודאי לכתחילה לא מצי לבטל בפני אחרים דהא איכא למיחש דהני לא ידעי וכתבי ויהבי, אך נראה דבלא"ה צריך ביאור מ"ש הרמב"ם במבטל בפני השליח א"צ עדים הא איכא למיחש שימסור השליח הגט לאשה, וגם בירושלמי קאמר צריך לבטלו בפני שנים, אכן נראה עפמ"ש התוס' בסוגיא דשליש בבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין דשליש נאמן דהא הימניה, וכתבו התוס' דאפי' אם באמת מסר לו לפקדון דעתו שיהיה לגירושין אם ישקר השליש ע"ש, וא"כ ודאי במבטל בפני השליח והשליח מסר הגט לאשה והבעל צווח שביטלו בפניו דהשליח נאמן ואמרינן ג"כ אפי' ביטלו בפניו מ"מ דעתו היה שאם יעבור על דבריו לא יהיה ביטולו כלום דאל"כ ליהמן לפקדון במיגו דאי בעי אמר שביטלו בפניו, וגם מה הועילו חכמים בתקנתן לומר בפנ"כ ובפנ"ח הא יכול לערער שביטלו בפניו, אלא ברור כדפרישית דגם ע"ז השליח נאמן וע"כ היינו טעמא דסמך עליו אם יאמר שלא ביטלו, ומעתה גם הירושלמי שאומר צריך לבטלו בפני שנים אינו חיוב רק עצה טובה דכל זמן שאינו מבטלו בפני שנים אינו ביטול בהחלט שאם יעבור השליח נאמר שע"כ ע"ד כן הניחו בידו, משא"כ כשמבטלו בפני שנים ודאי לא יעבור השליח על דבריו דלאו ברשיעי עסקינן, וכמ"ש בישוב דברי רש"י בקידושין, וגם לא יועיל במסירתו כיון דאיכא סהדי קמן, ומעתה נאמר גם באמר לעשרה כתבו וביטל לאחד מהם בפניו בלי עדים נראה ג"כ דדין שליש יש לו שהרי הימניה אם יכתוב הוא ויחתום, ואם אמר הבעל שאח"כ שביטלו והוא מכחישו ג"כ י"ל סברא זו דהא הימניה כיון שלא ביטלו בפני עדים דליכא סהדי קמן, וא"כ גם הביטול אינו ביטול בהחלט רק מיתלא תלוי בדעת השליח, וא"כ בזה י"ל יותר לא בטלה כולה ובפרט למאי דפרישית לעיל דתליא אם ביטל מקצת הדיבור נתבטל כולו, וא"כ גבי מבטל בפני השליח גם מקצתו לא נתבטל בהחלט ולא שייך כ"כ לומר בטלה כולה, מיהו זה דוקא כשאינו מבטל רק בפני השליח לבדו ואין עדים בדבר שסמך על נאמנותו של השליח משא"כ כשמבטל לשליח בפני עדים א"כ הוי ביטול בהחלט קמ"ל אפי' בזה יכול לבטל לשליח בפני שנים אחרים, ואף דזה שמבטל מתבטל בהחלט וה"א דבטלה כולה קמ"ל דאפ"ה לא בטלה כולה דקיי"ל כרבי בכל ענין דלא בטלה כולה, ומיירי הרמב"ם במבטל לשליח בפני שנים אחרים והכי דייק לישנא דהרמב"ם וברור ונכון בדברי הרמב"ם, דאינו לדברי המ"מ יש כמה תמיהות על דברי הרמב"ם, חדא למה פסק דבפני שנים אחרים יכול לבטל לכתחילה ואי יכול בדיעבד קאמר תיקשי הא במבטל בפניהם ע"כ יכול אפי' לכתחילה קאמר, וגם תמוה מ"ש בשלח ע"פ שנים יכול לבטל זה שלא בפני זה הא כיון דס"ל שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה אמאי יוכל לבטל לכתחילה וגם מה שסיים ביטלו בפני אחד מהם והל"ל לאחד מהם, אלא כדפרישית וא"ש הכל ודוק היטב, עמ"ש לקמן עוד בזה:

שם אמר לזה בפני עצמו כו'. מכאן ג"כ סייעתא למה שפירשתי לעיל דאילו למ"ש בס' פ"י דמסתמא אמרינן כשביטל לא' נתכוין אכולן א"כ גם באמר לזה בפני עצמו נימא דמ"מ כשביטל לאחד אחר שכבר נעשו שניהם שלוחים ביטל לכולם, אלא ודאי כדפרישית דטעמא משום כיון דבטל מקצת דיבור ממילא נתבטלו כולם, ולכן באמר לזה בפני עצמו שהיו שני דיבורים יכול לבטל לא' מהם שאין לדיבור זה שייכות בחבירו:

שם דילמא כר' יהושע בן קרחה ס"ל. והקשה הרשב"א למה קאמר דילמא הא קיי"ל כר' יהושע בן קרחה, ועיין בס' פ"י, ובאמת לפענ"ד בלא"ה יש לדייק על הש"ס היכי קאמר בפשיטות אי בעדי כתיבה מי מצטרפי משמע דפשיטא ליה דלא מצטרפי, ולכן נראה לפרש כי בלא"ה צריך ביאור מה שאמר צריכא בי עשרה למישלפה הא כ"ע מודה דיכול לבטל שלא בפני השליח, ולכן נראה לפרש דדוקא היכא שנצטרפו יחד על פיו והוא עשה מעשה בפיו לצרפן אלים דיבורו שלא לבטל שלא בפניהם שהרי בדיבורו נעשה מעשה הצירוף שנצטרפו יחד ונמצא שעשה מעשה בדיבורו ועשאם עדים מצטרפי יחד לענין שיהיו