גרש ירחים קיט

אכן למאי דפרישית א"ש שכיון שעשאן שניהם בדיבור אחד לשלוחים וביטל אחד מהם כבר נעקר הדיבור הראשון, כנלענ"ד ברור ונכון:

וראיתי בהגהות מיי' בפ"ו מגירושין שכתב בשם ס' התרומה שמאחר שאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום שוב אין יכול לבטלן שלא בפניהם כיון שציוה להם לעשות מעשה דהא רבי סבר ביטלו מבוטל וסבר נמי באמר לעשרה כו', ואפי' רבי מודה שאינו מבוטל כ"א אותו שדיבר עליו שעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה הרי משמע שלאחר שאמר להם לעשות מעשה אין יכול לבטלם שלא בפניהם כו' עכ"ל, משמע דס"ל ליישב קושיית התוס' דאע"ג דס"ל לרבי ביטלו מבוטל מ"מ הכא דציוה להם לעשות מעשה אין יכול לבטל שלא בפניהם ולכן צ"ל דלא בטלה כולה ושפיר יכול לבטל בפניהם אותן שהוא מבטל, אבל הוא תמוה בעיני דא"כ למה הוצרך לרשב"ג לומר דאי אזלי הני כתבי ושרו א"א לעלמא ותיפוק ליה בלא"ה כיון דבטלה כולה שלא בפניהם אין יכול לבטל כלל, ועוד דבכולכם קאמר לרשב"ג דיכול לבטל שלא בפני כולם להך לישנא דטעמיה דרשב"ג משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, אלמא דלא איכפת לן כלל בזה שציוה אותם לעשות מעשה וטעמיה דרשב"ג אינו אלא משום דאיכא למיחש שתינשא שלא כדת ע"כ אין הביטול כלום דאפקעינהו רבנן לקידושין, ועוד דלקמן מוקי הא דאמר לשנים בעדי הולכה והתם לא שייך האי טעמא שציוה לעשות מעשה דהא במתני' לכ"ע יכול לבטל השליחות אי לאו משום תקנה, וע"כ טעמיה דרשב"ג משום דשליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה ויש לחוש שיתן השני הגט אבל מדינא הוי הביטול מעליא, וא"כ גם באומר לעשרה ודאי היינו טעמא דרשב"ג וצ"ע, ועמ"ש לקמן גבי זילו אטמורו:

ועיין ברמב"ם בפ"ו מגירושין שכתב באמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפילו בפני שנים אחרים שלח הגט ביד שנים ה"ז יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפי' היו י' משביטלו בפני אחד מהם בטל הגט, וכתב ה"ה עיין שם במ"ש שהיה להם לבאר דלמאן דבטליה בטיל ולאידך לא בטיל, ותירץ די"ל שהם סוברין שלא נזכרה הסוגיא אלא לתקנת ר"ג ופלוגתייהו דרבי ורשב"ג בלכתחילה וכן פירש"י, אבל לדידן דקיי"ל כאידך דרבי לא גרע כשמבטלו בפני שנים מאותן עשרה משביטלו בפני שנים מן השוק עכ"ד בקצרה, והלח"מ ובעל ס' פ"י הבינו מדבריו דמפרש דאיירי שביטל כולם ולכן נתחבטו בדבריו, ובעל לח"מ צלל במים אדירים ולא העלה בידו כלום, ואני תמה איך יעלה על הדעת ליחס להמ"מ סברא מוטעת כזו נגד הסוגיא והרי סיום דברי המ"מ שהרמב"ם מחלק בין שליחות לעדות וכמ"ש הר"ן, הרי בהדיא מסקנת המ"מ דעדות שבטלה מקצתה ס"ל דלא בטלה כולה, ובודאי על ה"ה יש לתמוה שלא תירץ מה שהקשה, והנלענ"ד כי היה לו למראות עיניו דברי התוס' או מפרש זולתם שהוקשה להם נימא דרבי לטעמיה אזיל דס"ל ביטלו מבוטל ולעולם ס"ל בטלה כולה, והנה אם נאמר כתירוץ התוס' דלא בטלה כולה גם לרבי לא הוי ביטולו ביטול ומטעם האמור בתוס' לעיל, א"כ ודאי שקושייתו נכונה שהרי מזה שסוברין דיכול לבטל איכא למיטעי ולומר דרבי לטעמיה אזיל ולעולם ס"ל בטלה כולה רק משום דס"ל ביטלו מבוטל ס"ל הכי, וא"כ היה להם לבאר זאת דלרבי אי כתבו אינך לא בטל הגט, ולזה תירץ שסוברין כפירש"י דיכול לבטל היינו לכתחילה, ואי קשיא קושיית התוס' הלא מצינן למימר דיכול היינו דיעבד י"ל כתירוץ הראשון דהא הרמב"ם לשיטתיה ס"ל דבפני השליח א"צ עדים על הביטול ויכול לבטל משמע להו כדין ביטול בפני השליח ואפי' בלא עדים, וא"כ ממילא מזה גופא מוכח דלא בטלה כולה וממילא משמע כיון דלא בטלה כולה יכול לבטל אפי' לכתחילה דליכא למיחש למידי וא"ש, ומה שלא ביאר הרמב"ם זאת י"ל שסמך עצמו על מ"ש כל המבטל לגט שלא בפני השליח מלקין אותו משמע דבפני השליח יכול לבטל אפי' לכתחילה, כן נ"ל לכאורה, אלא דיש לתמוה על מ"ש בשלח הגט ביד שנים ה"ז יכול לבטל זה שלא בפני זה, וכיון דסבירא ליה שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ איך יוכל לבטל שלא בפני השני לכתחילה הא יש לחוש שהשני יתננו להאשה ובאמת נתבטלו כולם וכדאמרינן לרשב"ג אדיעבד, ונראה דהרמב"ם לא מיירי כלל מענין לכתחילה שסמך עצמו בזה על מ"ש שם בדין כ"ו במי ששלח גט לאשתו וביטלו בפני שנים אחרים מכין אותו מכות מרדות שגורם להיות ממזרים, וא"כ סמך עצמו אם הוא באופן שיש לחוש חששא זו אסור לבטלו לכתחילה ואם אין לחוש לכך מותר לבטלו לכתחילה, ומ"ש יכול לבטלו היינו לכתחילה גבי אמר לעשרה, וגם גבי שליח י"ל שכוונתו שיכול לבטל לכתחילה היינו לזה שהגט בידו ואם אין הגט בידו ודאי לכתחילה אין יכול לבטלו ובדיעבד הוי ביטול, וזהו מ"ש אח"כ ואפי' היו עשרה משביטלו בפני א' מהם בטל הגט בזה לא כתב לכתחילה להורות דכשאין הגט בידו לא מצי לבטל וסמך עצמו על המבואר שם בדין כ"ו, כנ"ל ליישב דברי המ"מ:

מיהו לולא דברי המ"מ היה איפשר לפרש דברי הרמב"ם דלשיטתיה אזיל, וי"ל דס"ל גם בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכמ"ש התוס' לעיל בקושיא דרבי לטעמיה אזיל דס"ל ביטלו מבוטל, ולפי תירוץ התוס' י"ל דודאי י"ל דגם לרבי אי בטלה כולה הל"ל דלא בטל משום דאיכא למיחש לתקלה, אך לדעת הרמב"ם י"ל דתליא בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דפליגי אי מבטלו בפני שנים דלרב ששת דמבטלו בפני שלשה בפני שנים ביטלו אינו מבוטל משום חששא דממזרות דבהא רבי מודה, א"כ גם כאן אי הוה אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ה"ל למימר גם לרבי ביטלו אינו מבוטל דהא בחששא דממזרות מודה רבי דביטלו אינו מבוטל, משא"כ לרב נחמן כיון דרבי ס"ל אפי' בפני שנים דאיכא חששא דממזרות ביטלו מבוטל, א"כ ה"ה אי אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואיכא חששא דממזרות מ"מ לא אפקעינהו רבנן לקידושין משום הך חששא, וא"כ הרמב"ם לשיטתיה שפסק כרב נחמן דס"ל בכל גווני דביטלו מבוטל, א"כ י"ל דלכ"ע עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואפ"ה ביטלו מבוטל, וא"כ א"ש דבכל גווני ביטלו מבוטל. ולפעד"נ שכן מוכח כי יש לי תמיהה גדולה על הר"ן והמ"מ שכתבו דלהרמב"ם יש חילוק ובשליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכמ"ש הר"ן דלהכי צריך לפלוגי בתרתי והיא תמיה גדולה, שהרי גם באמר לעשרה נעשו ג"כ שלוחים ומה מועיל מה שאין העדות מתבטל הרי השליחות מתבטל, וא"כ כשיתנו לה האחרים את הגט כבר נתבטל השליחות כולה, ואי איירי שלא ביטל רק שלא יכתבו אבל נותן להם רשות להיות שלוחים לענין הנתינה א"כ פשיטא שלא ביטל כולם שהרי רוצה שיתנו הם עצמם הגט, ובאמת לפמ"ש לעיל היה איפשר לומר דאיירי שביטל בפירוש דוקא שלא יכתבו אבל מן השליחות אינו מבטלם ובזה שאומר אל תכתבו אינו מבטל רק שלא יכתבו אבל השליחות אינו מבטל, ובזה י"ל דלא בטלה כולה וגם אחרים יכולים לכתוב ושלוחים מצו להיות אותן שבטלן ג"כ, מיהו לפ"ז נימא דגם לרשב"ג דס"ל בעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה רק ס"ל דביטלם גם מן השליחות, וכיון דביטלם מן השליחות שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וגם פשט דברי הרמב"ם לא משמע כן שהרי כתב אמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי ה"ז יכול לבטל כו' ומשמע דמבטלן לגמרי אף מן השליחות, ולכן צ"ל כדפרישית דס"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ויכול לבטל היינו בדיעבד דקיי"ל דביטלו מבוטל, ודוק היטב:

(ע"ב) שם ואי בעית אימא דכ"ע כו' מילתא דמתעבדא באפי עשרה צריכא בי עשרה למישלפה. לכאורה משמע דלרשב"ג אין הביטול שלא בפניהם מן התורה וזה תימה דהא רשב"ג גופא קאמר לעיל דאין יכול לבטל דא"כ מה כח ב"ד יפה אבל מדינא יכול לבטל שלא בפני השליח, ונראה דיש לפרש עפמ"ש לעיל בשם הגה"מ בציוה לכתוב כיון שציוה להם לעשות מעשה אין יכול לבטל שלא בפניהם ולעיל הקשיתי עליו ע"ש, מיהו לרשב"ג שפיר יש לפרש הטעם מילתא דמתעבדא באפי עשרה היינו שציוה להם לעשות מעשה בהא אין יכול לבטל שלא בפניהם, משא"כ לשליח שאין מצוה לו לעשות מעשה הכתיבה יכול לבטל שלא בפניו וא"ש, מיהו יותר נראה לפרש עפמ"ש לעיל דפליגי אם הדיבור מתבטל כולו, ולהך לישנא דצריכא בי עשרה למשלפה י"ל איפכא כיון דאיכא פלוגתא אי דיבור מבטל דיבור, אף דבגט כ"ע מודו כמו שמבואר בסוגיא דקידושין מ"מ לא מצי לעקור הדיבור הראשון כי אם כשעוקר הדיבור הראשון לגמרי ומבטלו, אבל כאן שאינו עוקר הדיבור הראשון לגמרי שהרי אינו מבטל אלא קצתן לאו כל כמיניה לעקור הדיבור הראשון שהרי כולם בדיבור אחד נעשו שלוחים, והא דקאמר רשב"ג אין יכול לבטל אלא זה בפני זה דמשמע אפי' כשמבטל בפני מקצתן כולן נמי לא מהני היינו משום דלרשב"ג בלא"ה ביטלו אינו מבוטל שלא בפניהם, וא"כ אותן שהם שלא בפניהם אינו יכול לבטל מטעם התקנה, וכיון שאינו מבטל רק אותן שהם בפניהם לא מהני דאין יכול לבטל הדיבור הראשון כיון שמשייר מקצתו, כנ"ל ברור, ובהכי ניחא דאי נימא דאם מבטל מקצתן בפירוש לכ"ע לא בטלו כולם כיון שאומר אין אני מבטל רק אתכם, וכפי סברת בעל פ"י, לכ"ע לא נתבטלו הנשארים אפי' אי אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וא"כ קשה למה מסיק עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה דילמא לכ"ע בטלה כולה אלא דמיירי בביטל קצתן בפירוש כגון שאמר אין אני מבטל רק לכם, וא"כ לרבי שפיר מצו כתבי ורשב"ג ס"ל דצריכא בי עשרה למישלפה, ולפמ"ש ניחא דאי בטלה כולה אפי' פירש בהדיא שלא ביטל רק אותן שבפניהם כיון דעקר הדיבור הראשון נתבטל לגמרי, ולהכי מסיק דלכ"ע ודאי הנשארים אינם מתבטלין דאין זו סברא שבעקירת מקצת הדיבור יתבטל כל הדיבור מה שאין חפץ לבטלו, ורשב"ג עדיפא מיניה קאמר שאין בו כח לבטל מקצת מן הדיבור אחר שנשאר מקצתו, ועם זה יבאו דברי התוס' על נכון שכוונתם דאין יכול לבטל אפי' כולם בפני מקצתן וע"כ טעמא משום תקנה ג"כ, וכמ"ש גם בס' פ"י וע"ש, וא"כ קשיא להו דעכ"פ אותן שביטל בפניהם למה יכתבו, ואני מוסיף שכן מוכח לקמן גבי ליבדור איבדורו דמשמע לרשב"ג אי מיבדרי אפי' אותן שביטל בפניהם יכולים לכתוב, דאל"כ עכ"פ אותן שביטל בפניהם לא יכתבו ויבטל כולם לאחדים, א"ו בכה"ג לא הוי ביטול לרשב"ג, אלא דקשיא לי לפ"ז מ"ש התוס' לעיל דללישנא דעדות שבטלה מקצתה