גרש ירחים יא

הא אם יקיימנו כדין יגבה, ולדעת הרמב"ם בקיום בע"א הוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם, א"כ לא יוכל לטעון פרוע, דלא היה נאמן לטעון פרוע, דאם יטעון פרוע ה"ל מחוייב שבועה ואיל"מ, אבל לרבנן משמע להו דרבנן דר' מאיר היינו ר' יוסי דהוא בר פלוגתי', ור' יוסי דס"ל בשניהן חשודין יחלוקו משמע דלא ס"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם כמ"ש התוס' פ' השואל דף צ"ז לחד תירוצא, וא"כ להכי נקטו להקשות לרבנן, ובתירוץ התוס' דייקו משמואל אליבא דר' מאיר דס"ל חזרה שבועה למקומה היינו לסיני, א"כ לא ס"ל לר"מ מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וכיון דשמואל אליבא דר' מאיר לא ס"ל מתוך שאין יכול לישבע א"כ אמאי לא יחזיר, אע"כ טענינן מזוייף דלקיום בע"א ליכא למיחש כיון דלא ס"ל מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם א"ש ודו"ק:

בפירש"י ד"ה לפי כו' וממילא שיילינן. והקשו התוס' לימא הך איכא בינייהו, ואיפשר לומר לפירש"י דודאי י"ל כמ"ש התוס' דסתמא לשמה קמסהיד, דאי לאו הכי למה אומר, מיהו למסקנא דרבה אית ליה דרבא, א"כ צריך לומר משום קיום, א"כ ע"כ צריך לשואלו דממה שאומר בפ"נ יוכל לחשוב דאומר משום קיום, ולכן פירש"י ממילא שיילינן היינו לפום מסקנא, וא"כ הכא דס"ד ממדינה למדינה בא"י לרבה לא צריך, א"כ לית ליה דרבא, א"כ אין צריך לשואלו כלל וא"ש. ומה שהקשו התוס' דלא משתמיט לומר כן, איפשר גם לפירש"י לאחר שלמדו דליכא רק חששא שמא יחזור הדבר לקלקולו א"צ לשואלו, ועמ"ש עוד בזה בתוס':

בתוס' ד"ה לפי וא"ת כו' כגון מחובר כו'. לכאורה משום מחובר קשה בפני נחתם ל"ל אלא דעיקר הקושיא למה לא זכר חששא דמחובר, א"כ יש לומר שפיר כתירוץ התוס' דזה שכיח טפי. ומה שהקשו התוס' אמאי פריך לקמן הא איכא מחובר, נראה דלאו קושיא היא כיון דאפי' אי לא הוה פסול מחובר היה שייך לתקן בפ"נ ובפ"נ משום לשמה, אבל לא מוכח מחובר מתקנת מוליך ומביא, א"כ פריך דהוה ליה למיחשביה:

עוד נראה דדוקא בשלא לשמה אין בקיאין, דבריש זבחים מיבעי' לן אי סתמא כשר ושקיל וטרי בה טובא, א"כ י"ל שיטעו להכשיר סתמא אבל במחובר שפיר בקיאין משא"כ בסתמא י"ל שדרך לכתוב טופסי גיטין משום דס"ל סתמא כשר בלא שיור התורף בא"ד והא דפ"ה דממילא שיילינן. המשך דברי התוס' איפשר דבל"ז י"ל ודאי שא"צ לשאול דמבין מעצמו, דאל"כ למה צריך לומר בפ"נ, ואין לומר משום מחובר דהא בקיאין במחובר, אבל לאחר שלמדו אין לו לתלות יותר בלשמה ממחובר דבכולן בקיאין, וא"כ יש סברא דממילא שיילינן, וע"ז כתבו דאינו נראה דלא משתמיט, מיהו י"ל כיון דליכא רק גזירה לא חשו כולי האי לשאול רק קודם שלמדו פירש"י דוקא שצריך לשאול:

בא"ד לימא הך איכא בינייהו. איפשר לומר דודאי מסתמא יודע דאל"ה למה אומר אלא די"ל משום קיום, וא"כ י"ל דהש"ס בעי לאסוקי מאי בינייהו אפי' תימא דליתא לחששא דקיום כלל כגון באתיוה בי תרי או באותה מדינה דליכא חששא דקיום כלל, דבזה י"ל סתמא לשמה קמסהיד:

בא"ד ואור"י דסתמא לשמה קמסהיד. קשה גם לדברי ר"י לימא איכא בינייהו באמר בפירוש שאינו יודע אם לשמה, וצ"ל דהא לא שכיח, א"כ גם לפירש"י י"ל דממילא שיילינן אינו חיוב רק דנמשך ממילא מהמשך הסיפור דברים, וגם לרבא ממילא נמשך ע"י הסיפור והרצאת דברים, א"כ ליכא נ"מ, ואי איתרמי דלא שיילינן לא שכיח ולא חיישינן ליה, גם י"ל דעיקר הטעם משום ערעור הבעל, וכיון דחושב שאנן שיילינן ליה תו לא אתי לערעורי, ועיין מ"ש בסמוך:

בתוס' ד"ה לפי כו' וא"ת כו' ואור"י דמסקינן בסמוך דרוב בקיאין כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א בס"ד דלא ידע דרוב בקיאין תקשי ליה הך ברייתא דבעל עצמו שהביא גיטו, ונראה דלכאורה י"ל דגם לרבה לא מהימן לומר שלא לשמה רק היכא דאית ליה מיגו דמזוייף, וא"כ בבעל עצמו שמביא גיטו ודאי אינו נאמן לטעון מזוייף שאינו מוסר גט מזוייף לקלקלה, א"כ גם שלא לשמה אינו נאמן ולא קשיא קושיית התוס', רק קושיית התוס' למאי דמשמע דגם באתיוה בי תרי צריך לרבה בפ"נ אע"ג דליכא למיגו דמזוייף, לכן קשיא להו מלקמן, אבל הש"ס לא פסיקא ליה לאקשויי דנוכל לומר דגם לרבה אינו נאמן רק במיגו דמזוייף ולק"מ קושיית מהרש"א:

עוד נראה דהתוס' הקשו לפירש"י דנימא איכא בינייהו אם צריך לשואלו, וי"ל כיון דטעמא משום ערעור הבעל א"כ י"ל דממילא שיילינן היינו דמתרמי דשיילינן ליה לכן אינו מערער דחושב ששאלוהו, וא"כ י"ל בבעל עצמו לא שייך לתקן בפנ"כ דאינו מועיל כלום, ואי לתקן שישאלוהו אין לחדש תקנה משום הא וא"כ אינו מועיל בפנ"כ כלום, שהרי מ"מ יערער אם לא ישאלוהו דהא הוא בעצמו יודע ויכול לערער, ולחדש תקנה בבעל לחוד לא שייך, ולא קשיא קושיית התוס':

אלא דהתוס' ס"ל דגם הא לא אישתמיט בש"ס לומר דממילא שיילינן ולא ניחא להו כפירש"י, אבל הש"ס לא מצי לאקשויי די"ל דבאמת לא תקנו רק היכא דלא שייך ערעור אחר שיאמר בפנ"כ, אבל בבעל עצמו אפי' יאמר בפנ"כ אם לא ישאלוהו יערער, ולחדש תקנה לא שייך, לכן אוקמוה אדינא ולא חששו בכה"ג, ולכן לא מקשה דהיה יכול לדחות דבאמת התקנה משום דממילא שיילינן ובבעל לא שייך לחדש תקנה לכן לא חששו בענין זה גם בס"ד ידע עכ"פ שאינו חששא דאורייתא, וא"ש ודו"ק, ועמ"ש לקמן דף ה' ישוב נכון:

בתוס' ד"ה דאתיוה בי תרי כו' וקשה אטו בכיפי תלי להו עכ"ל ליישב פירש"י י"ל כיון דבלא"ה עיקר החששא משום ערעור הבעל, א"כ י"ל כיון דהבעל חושב שהם יקיימוהו שוב לא יערער, ובהכי ניחא נמי דלא קאמר שנים מן השוק, דבשנים מן השוק יש לחוש מ"מ לערעור הבעל דלא אסיק אדעתיה שיבואו שנים מן השוק לקיים כיון שאין עדים מצויים לקיימו, וניחא נמי דפירש"י ששניהם נעשו שלוחים, והיינו משום דאז ידע הבעל ויהיו שנים לקיום:

עוד יש ליישב קושיא זו דבשנים תו ליכא למיחש שיבא הבעל ויערער, כיון דקי"ל האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, א"כ י"ל בשלמא באחד כשיערער הבעל היא בעצמה אינה יודעת שמא האמת כדבריו, אבל בשנים שהם עדים גמורים א"כ הוה ברי אצלה שנתגרשה, וכשיבא הבעל ויערער תטעון גרשתני, ואף דהגט מסייע לה תוכל להטמין הגט כיון דברור לה שנתגרשה תטעון גרשתני ולא יועיל ערעור הבעל, וא"ש ודו"ק, ועמ"ש לקמן דף ה':

בא"ד ומפ' ריב"א דאתיוה בי תרי ואומרים שהבעל שלחם דתו לא מהימן כו'. וקשה אכתי תקשי אטו בכיפי תלי להו שמא ילכו ויאמר לא שלחתים, וצ"ל דידוע שנמסר בשנים, דאל"כ גם בשליח אומר בפנ"כ נימא שמא לאחר שילך יערער, וע"כ לומר דידוע אופן המסירה, לכן באתיוה בי תרי נמי מסתמא יודע אופן המסירה, מיהו איפשר דהשליח שנותנו בפני ב"ד אית ליה קלא למילתא, משא"כ אם לא יאמרו בפ"נ א"כ לא יהיה קול דאתיוה בי תרי דהא לא צריכי לעדים אחרים דהן הן שלוחיו הן הן עדיו:

ומה שהקשה מהרש"א אמאי לא פירשו התוס' בתרי דאמרי ידענו דמהני לרבא, ומ"ש ליישב דמשמע להו דלא נקט א"ב אלא מאי דלכתחילה לא צריך, לא משמע דס"ל להתוס' כן, אבל עיקר הקושי' לא הבנתי דידענו היינו קיום, דהא חזינן לרבא דקיום חותמיו מהני אפי' בלא בפ"נ, כדמוכח לקמן דף ד' ה', א"כ קיום מהני אפי' בלא שלח ע"פ שנים, ונראה הטעם דקיום הוא בב"ד ולא שייך עוד ערעור, וא"כ ידענו היינו קיום חותמיו ממש ולא צריך לאתיוה בי תרי, וזה ברור:

בגמרא ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ליבעי תרי. בפנ"י תמה בזה איך ס"ד לומר שהוא חשש דאורייתא, הא כיון שא"צ לכתוב בפירוש לשמה א"כ מסתמא כשהבעל מצוה היינו לשמה, ועוד דתקשי ליה מגיטין שנעשו במדינת הים עצמו שלא ע"י שליח, וכי ניחוש ח"ו לבניהם פסול ממזרות, ועוד דתקשי הך ברייתא דאין יכול לומר דיתקיים בחותמיו, (זה לא הבנתי דגם לפי האמת קשה כן לקמן), ודחק למאד. ולכאורה נלענ"ד דעיקר החשש בס"ד בגט שע"י שליח, דלמאי דאיתא לקמן דף ע"ב דבעינן שישמעו קולו ובאמר אמרו לסופר ויכתוב לא מהני, וכתב הר"ן בשם הרמב"ן בפ' התקבל דהיינו נמי טעמא משום דכל שלא שמעו מפיו מיקרי שלא לשמה, ואפי' הרא"ה מודה באמר אמרו לדעתכם, ואין להאריך כאן בזה, עיין ספרי גט מקושר, וא"כ י"ל ודאי בגט הניתן שלא ע"י שליח ודאי אין חשש כלל, רק ע"י שליח י"ל שדרך שיטיל הכל על השליח ויאמר אמור לסופר, ובהא הוא דטעו בני ממדינת הים דס"ד דאומר אמרו הוה כממנה שליח שלא בפניו, וכמו שהוא שיטת הרא"ה באמת שהובא בר"ן ס"פ התקבל, ואפי' לשיטת הרא"ה י"ל דלא משמע להו לחלק אפי' באומר לדעתכם ובהא מיקרי שלא לשמה, וא"כ בגט שנותן הבעל בעצמו אין חשש כלל, ולא חששו רק בגט שע"י שליח דקרוב לחוש לזה אם אין בקיאין בלשמה, ובהכי ניחא מה שהקשה מהרש"א דבס"ד דשלא לשמה הוא חששא דאורייתא, תקשי קושיית התוס' מבעל עצמו שהביא גיטו, ולפ"ז לק"מ דבהך ס"ד לא קשיא כלל מבעל עצמו שהביא גיטו דכיון שהוא עצמו הביאו מסתמא עפ"י צוויו נכתב וה"ל כגט שניתן במדינת הים עצמו, רק קושיית התוס' לפי האמת דטעמא שמא כתבו להתלמד, לכן שפיר תירצו התוס' דאינו אלא לעז בעלמא:

ועפ"ז יש ליישב מה שפירש"י כאן ממילא שיילינן אי נכתב לשמה, ובמסקנא פירש דא"נ סתמא לשמה קמסהיד, ולפ"ז ניחא דבהך ס"ד דחיישינן שמא אמר לשליח אמור לסופר, א"כ להא לא מהני מידי תיקון בפני נכתב, דהא סבור דהא נמי הוה לשמה אע"פ שלא שמע מפי הבעל, א"כ גם כשיאמר בפני נכתב יסבור השליח שלא בא באמירתו רק לאפוקי שלא נכתב לשם אחר דמסתמא בפני נכתב לשם זה המגרש דאם נכתב בשביל אחר אין נ"מ במה שנכתב בפניו בשביל אחר, א"כ אכתי לא מפיק לן מחשש שנכתב ע"י אמרו לסופר, לכן צריך לומר דשיילינן ליה, אבל למסקנא דליכא חשש רק דאשכח כתוב ועומד ממילא השליח שאומר בפני נכתב יסיק אדעתיה דבעינן שנכתב לשם בעל זה, אלא משום דלקמן ר"פ כל הגט מצריך לה בין היכא דנכתב להתלמד דלא