גרש ירחים קיח

מאחר שאינו יודע אם ביטלו בפני אחר ולכן מנגדין ליה ודו"ק:

וגם מפירש"י שפירש יכול לבטלו בפני שנים מהם ולומר אל תכתבו משמע לכאורה דס"ל דלא מהני בלא שנים אף בפני השליח, ולכן צריך שנים מהם שהם נעשים עדים דקיי"ל שליח נעשה עד, ועיין מ"ש בגמרא ע"ז:

בא"ד אבל כאן אפי' כשידעו וכו' לפעמים יטעו כו' עכ"ל וקשה לפ"ז היכי קאמר רשב"ג אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה, ואפי' זה בפני זה למה יוכל לבטל הא לפעמים יטעו שאחרים לא נתבטלו ומ"מ יכתבו הנשארים, ואיפשר לומר דבשלמא כשאין האחרים בפניהם י"ל דנתכוין אכולהו ולכן ס"ל דבטלה כולה, משא"כ כשכולם כאן ואומר על מקצתן שלא יכתבו משמע שאין מבטל רק אותן שפורט וממילא לא נתבטלו השאר דהא דפליגי בעדות שבטלה מקצתה היינו אם נתכוין לכולם וכמ"ש לעיל, וכמ"ש ג"כ בספר פ"י, ולקמן בעה"ש אכתוב שאין זה נכון ואכתוב הנראה לפע"ד וע"ש:

בא"ד ולפי זה אתי שפיר מה שמסתפק הש"ס כו' בזה שלא בפני זה מצי שפיר לפסוק כרשב"ג עכ"ל. אע"ג דבלא"ה נמי איכא נ"מ דהלכה כרשב"ג לענין דבטלה כולה ואי כתבי אינך לאו גיטא הוא, התוס' משמע להו בגוף הדין דאין יכול לבטל אלא זה בפני זה הלכה כרשב"ג, ואע"ג דרשב"ג ודאי קאמר אינו יכול לבטל אפי' יבטל כולם אלא זה בפני זה ובהא הלכתא כרבי גם לפי דברי התוס', מ"מ זה אינו מוכח מדרשב"ג די"ל דוקא מקצתן אלא דרשב"ג ס"ל הכי בעלמא ואינו בכלל פלוגתא זו ודו"ק:

בא"ד וע"כ למ"ד מפני תקנת עגונות לא דמו אהדדי עכ"ל והקשה בספר פ"י דא"כ תיקשי אמאי קאמר רשב"ג א"י לבטל אלא זה בפני זה יבטל בפני ג' כיון דלא שייך כאן תקנת עגונות ע"ש שדחק, ונראה דהתוס' משמע להו בפשיטות מדקאמר הש"ס בפשיטות דאזלי הני וכתבי ויהבי ושרו אשת איש לעלמא ולא מפליג בין מבטל בפני שנים או ג' וגם לא קאמר נמי תקנת עגונות, אלא ע"כ דבהא לא שייך תקנת עגונות כיון שכבר טרח ומבטל בפני השליח, וגם הכא שייך בכל גווני הך חששא דאפי' לתירוץ הראשון שכתבו התוס' ולא המציאו סברא זו דיטעו לומר לא נתבטלו כולם היינו לרבי כיון דס"ל אפי' בפני שנים אליבא דרב נחמן הוי ביטול אלמא דלא חייש לתקנת ממזרים ואע"ג דאיכא למיחש, משא"כ לרשב"ג ודאי פשיטא להו דיש לחוש בכה"ג דכיון דבטלה כולה ואף אם האשה תשמע שביטל קצתן תחשוב שנעשו אלו שלוחים. ועוד נראה כיון דאין הקול יוצא רק שביטל קצתן, ואם בפירוש אמר שאינו מבטל רק אותן שפורט הוו מצו הנשארים לכתוב, וא"כ אף כשיוודע לה תחשוב שמסתמא לא ביטל רק פרט קצתן דוקא ויש לחוש דשרו א"א לעלמא, וגם רב ששת חייש להכי, בפרט לפמ"ש התוס' לעיל דבפני שנים לרב ששת לא הוי ביטול, וכ"ש דא"ש לפי מ"ש לעיל דאטו פסיקא לן שיגיע הקול לאזנה שהרי יכול לבטל אף בשעה אחרונה קודם שיגיע לידה, אע"כ דסמכינן אדיוקא דידה דדייקא ומינסבא וחוקרת אם ביטל השליחות, וא"כ י"ל דלא חקרה רק השליח המביא הגט, משא"כ שתחקור אם לא אמר כן לעשרה הא ודאי לא מסקא אדעתה וא"כ אפי' בג' לא יוודע לה ודו"ק:

מיהו י"ל לפמ"ש לעיל במשנה דשפיר שייך גם כאן תקנת עגונות והיינו כשתשמע מן זה שביטל קצתן, ולרשב"ג בטלה כולה, אלא דבאמת לכאורה סברא קלישא הוא לאפקועי קידושין משום הך תקנתא דמה תעשה כשיבטל בפני השליח, ועיקר הטעם כיון שכבר תיקנו שלא יבטל לכתחילה דמי להלואה שעושה בצינעא ואינו חפץ לפרסם שעבר על תקנת ר"ג, וא"כ לא יוודע לה כלל, וא"כ לפי האמת גם למ"ד משום תקנת עגונות הטעם דביטלו אינו מבוטל משום תקנת ממזרים, וא"כ א"ש טובא ולק"מ מ"ש התוס' ודו"ק:

אלא דקשיא לי על סברא זו שהמציאו התוס' שיטעו, דא"כ קשיא דאע"ג אם נימא לא בטלה כולה למה יועיל הביטול לאותן שנים הא איכא למימר דיטעו איפכא דבטלה כולה וא"כ אין ביטולו כלום לסברת התוס' וא"כ אפי' אותן שביטל בפניהם יכתבו, ואיכא חשש דשרו א"א לעלמא, ואין לומר דעל אותן שביטלן בפניהם אין חשש דמסתמא לא יכתבו מאחר דלא ניחא ליה, דא"כ קשה לרשב"ג אמאי אין יכול לבטל אלא זה בפני זה הא אפי' אחד אחד יכול לבטל ואותו שמבטל אינו כותב, ואם ביטל לאחדים עד שכולם נתבטלו גם לרשב"ג יהיה הביטול, וע"כ כיון דביטלו אינו מבוטל רק אותן שביטלן בפניהם יכולין לכתוב ולכן אפי' ביטל לאחדים כולם אין ביטולו ביטול, וכמ"ש התוס' לקמן ג"כ, וא"כ גם לרבי קשה שמא יטעו ויסברו שנתבטלו כולם וא"כ לא יהא ביטולו ביטול ויכתבו אותן שביטלן בעצמן, ונראה ליישב דבשלמא בהא דיטעו שלא נתבטלו כולם שפיר יש לטעות דמהיכא תיתי לומר שנתבטלו כולם, משא"כ הך דניחוש שמא יסברו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וא"כ ודאי לא יכתבו, ואי ידעי מהך סברא כיון דנתבטלו כולם אינו אלא משום הפקעת קידושין בודאי לא יסמכו ע"ז בלי שאלת חכם, כי כה"ג צריכא רבא, אבל אם יסברו דלא נתבטלו כולם, זה י"ל לסברא פשוטה, כן נ"ל:

בגמרא במאי קמיפלגי כו' רבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. עיין בספר פני יהושע במ"ש שיש לדקדק אם ביטל כולם היאך מצו כתבי הא יכול לבטל שלא בפניהם ג"כ לרבי דס"ל ביטלו מבוטל, ואי לא ביטל כל העשרה רק אחד מהם או שנים מהם איך שייך לומר לרשב"ג בטלה כולה הא אפי' ביטל בפירוש כל העשרה שלא בפניהם לא מהני לרשב"ג ע"ש, ודבריו תמוהין דהא הא גופא טעמא דרשב"ג דבטלה כולה ע"פ הדין ולכן לא הוי ביטולו ביטול משום דס"ל ביטלו אינו מבוטל, משא"כ אי הוה סבר כרבי שפיר היו מקצתן מתבטלין כמבואר בלשון הש"ס, אלא דזה גופא צריך ביאור, שאם לא ביטל אלא מקצתן למה יתבטלו כולם, ובספר פ"י מסיק דפלוגתייהו אי דעתיה דהבעל אכולהו, ורבי ס"ל דאין דעתו רק אהני דבטיל, ורשב"ג ס"ל דדעתו לבטל כולם, וזה דחוק שיהיה מחלוקתן בכוונתו, ואם עומד וצווח שלא נתכוין רק אקצתן למה לא נאמינו על כך, וכמו כן בצווח שנתכוין לבטל כולם איך נימא לרבי שאם כתבו האחרים יהא הגט קיים, ואף לשון בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אינו מדוייק דה"ל למימר דפליגי אי דעתיה אהני דביטל או דעתיה אכולהו, ועוד למה נאמר שיהיה דעתו אכולם לעבור על תקנת ר"ג, ואינו דומה לדלעיל דבטל שתי לשונות משמע ואמרינן דסבר לישנא דמהני ביה דשם נתכוון למה שיהיה במשמעות לשונו, אבל כאן שאומר אל תכתבו לשנים מהם למה נאמר שנתכוון לכולם, מיהו ודאי נראה דלא דמי לשאר עדות שבטלה מקצתה לענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול דהא לעיל דף י"ח אפי' בכולכם ס"ל לר' יוחנן משום תנאי, ונמצא אחד מהם קרוב או פסול אין עדותן של כולם בטלה, ולכן נראה לפענ"ד בזה דהא בלא"ה פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בקידושין אי דיבור מבטל דיבור, ונהי דקיי"ל דיבור מבטל דיבור, וגם ריש לקיש מודה בזה כמבואר בקידושין פ' האומר, וכאן פליגי בהך סברא שמתחלה אמר לעשרה כתבו כו' נמצא שבדיבור זה נעשו כולם שלוחים, והשתא ס"ל לרבי עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, נמצא אע"פ שנעקר הדיבור הראשון מקצתו בביטולו שמבטל מקצתן וס"ל לרבי דמ"מ נשאר הדיבור הראשון על האחרים והיינו דקאמר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, והא דנקט בלשון עדות היינו בגט צריך להעיד עדים והוא מרשה כולם להיות עדים בדבר, ונהי דבטלו מקצתן לא בטלו כולהו, ורשב"ג ס"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והיינו משום דכיון דכולם נעשו עדים על הגט בדיבורו הראשון מ"מ מאחר שבעצמו ביטל הדיבור הראשון כבר נעקר הציווי שלו שציוה אותן להיות כולן עדים בדבר ובטל כל הדיבור, ולפ"ז לא דמי לנמצא אחד קרוב ופסול דהתם לא קאי דיבורו רק לאותן הראויין לעדות, משא"כ כאן שהוא עוקר הדיבור דמעיקרא ואפי' נפסל אח"כ איפשר דלא דמי כיון דהוא לא עקר לדיבורו שפיר מתקיים הגט בשאר משא"כ הכא, ואיפשר לומר דהך מילתא גופיה דמשמע לעיל בנמצא א' קרוב ופסול לא נתבטל הגט אפי' בכולכם היינו משום דקיי"ל עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, וא"כ אפי' אם מקצת הדיבור מתבטל אין כולו מתבטל, משא"כ למ"ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, גם בנמצא אחד קרוב ופסול בטל הדיבור. ובזה יש ליישב הרי"ף שלא הביא הך דלא בטלה כולה שסמך על דלעיל, מיהו נ"ל עיקר כמ"ש דיש חילוק בין כשהוא עוקר מקצת מן הדיבור לאו כל כמיניה שיתקיימו השאר עד שיעשם שלוחים ע"פ דיבור חדש וכמ"ש, ולפ"ז איפשר לומר עוד דגם לרשב"ג הטעם בשביל שאומר אל תכתבו ואותו דיבור מבטל דיבור הראשון שאמר כתבו שהרי אם היו כולם במעמד זה ואמר להם אל תכתבו הרי ביטל כולם, ולכן באמר לקצתן אל תכתבו נמי מתבטלין אף שלא נתכוון לאותן שאינם כאן מאחר שדיבור זה כדאי לעקור הדיבור הראשון מכל וכל, ובזה יובנו דברי רש"י לעיל שכתב יכול לבטל ולומר לשנים אל תכתבו, והוא שפת יתר לכאורה ובפרט לפי דעת האומרים דבפני השליח יכול לבטל בלי עדים, וא"כ אפי' באמר לאחד אל תכתוב נמי סגי, ואפי' תימא דסבירא ליה דגם בפני השליח בעינן עדים מ"מ א"צ שיהיו הם דוקא שהרי יכול לבטל בפני שנים אחרים, ולפ"ז ניחא דקשיא ליה למה נימא בטלה כולה הא בנמצא אחד מהם קרוב ופסול לא בטלה כולה, ולהכי ס"ל לרש"י דדוקא בהאי לישנא שעוקר הדיבור דמעיקרא ממילא נתבטלו כולם שהרי הדיבור ההוא היה מספיק לבטל כולם ולכן מתבטלין כולם מכח אותו הדיבור, משא"כ עדות שבטלה מקצתה ממילא מכח שנמצא אחד קרוב לא מתבטלת כולה כן נ"ל לכאורה, אלא דלקמן גבי עדי הולכה משמע דגם אחד מבטל אף שלא אומר בלשון אל תוליכו רק אל תוליך, ואיפשר דלהכי משמע דבעינן תרווייהו, ודלעיל י"ל דוקא משום שמבטלו בלשון רבים ונעקר הדיבור הראשון, וקמ"ל לקמן גם בעדי הולכה נמי בטלה כולה אף שאינו אומר בלשון רבים והדיבור הראשון היה בלשון רבים, ומכאן תשובה ג"כ לדברי בעל פ"י שסובר שנתכוין לבטל שניהם, ובשלמא כשאמר אל תכתבו איפשר לומר שנתכוין שגם הם לא יכתבו, משא"כ בשליחות שאומר בלשון יחיד אל תוליך למה נימא שביטל גם השני ואי אמר בפירוש אל תוליכו הרי גם לרבי ביטל שניהם, וצריך לדחוק שאמר לזה אל תוליך וכיוון גם לזה, ולא נהירא כלל,