גרש ירחים קטז

סבר מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה וכוונתו לסוגיא דכריתות דלדידן דקי"ל כריש לקיש וא"כ לרבנן הפקר הוי עכ"פ ואמאי יאכלו בתרומה וע"ז קאמר דס"ל מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה, ובמשנה למלך כתב בדברי מרן הגדילו התערובות דבפלוגתא דת"ק ורשב"ג אין שם זכר למעוכב גט שיחרור ע"ש, ולא זכר סוגיא דכריתות, אלא יש תימה על הרמב"ם הא לריש לקיש שמוכח דמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה ורשב"ג לא פליג בהא כלל, והכא נראה שרצה ליישב זאת במה שאמר שם ויש מקום שרשב"ג פליג בהא והוא תימה, דהא רשב"ג קאמר דזכו בהם יורשים ובודאי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, ואי איפשר לומר דרשב"ג פליג משום הא דוקא דס"ל מעוכב גט שיחרור אינו אוכל בתרומה דהיכי קאמר זכו בהם יורשים ואם הם כהנים אוכלים בתרומה, וגם מדזכו בהם ש"מ דלאו הפקירא נינהו וצ"ע, ואין כאן מקומו:

שם איבעיא להו הרי הוא חרס מהו. פירש"י להבא משמע או לשעבר משמע, עיין בר"ן ובמ"מ פ"ט מזכיה שתמה על הרמב"ם שחילק בין בטילה היא זו להרי היא בטילה דמנ"ל לחלק בכך, ובס' לחם משנה כתב דנפקא ליה מדהכא חרס הוא לא מהני והרי הוא חרס מהני ע"ש. ולי נראה דעדיין אינו מוכח דהא לא מפליג רב ששת בהא ול"ל למימר ברישא מבוטלת תיבטל ליתני הרי היא בטלה וליפלוג בדידי' ומהכא לא מוכח רק דמהני בגט והיינו משום דשתי לשונות משמע ובגט משום לישנא דמהני ביה קאמר להבא וחרס הוא גרע דאפי' בגט לשעבר משמע, וא"כ במתנה דאמרינן לישנא דמהני בה וקאמר לשעבר גם בהרי היא בטילה י"ל לשעבר הוא, מיהו נ"ל ליישב דהא בלא"ה הקשו התוס' הא ככר זה הקדש מהני וכ"ש למאי דפרישית לעיל בדעת הרמב"ם דבטל דוקא י"ל לשעבר נמי משמע, וא"כ מאי מייתי מהרי הוא הקדש, ולכן נראה דכך מייתי דאם איתא שגם בהרי הוא יש מקום ספק אי להבא אי לשעבר הרי לישנא דהרי הוא מורגל אצל העולם בלהבא איך מעשים בכל יום במי שרוצה להקדיש או להפקיר אומר הרי הוא ולא פריש יהיה הקדש והפקר, אלא ודאי פשטות הלשון הוא להבא בלי שום משמעות לשעבר ולכן גם בחרס אע"ג דחרס הוא לא מהני הך לישנא דפשיטא לן דהוי להבא ומורגל בפי כל להבא גם בחרס להבא, וא"כ מיושב קושיית התוס' דככר זה הקדש י"ל דדומה לבטל ומשמע שתי לשונות ובחרס לא מהני מה שאינו ברור דלהבא משמע דחרס הוא לא מהני ודו"ק:

שם חוזר ומגרש בו ורב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו. התוס' תמהו למה יפסל הגט כמבואר בדבריהם, ולולא דבריהם וכל דברי הראשונים היה נ"ל לפרש הפלוגתא דבלא"ה יש להבין לפמ"ש לעיל דהני גיטין הבאים ממדינת הים אע"ג שלא נמסרו ביום הכתיבה כשרים והיינו ע"י שליח אע"ג דמוקדמין הן וא"כ הוא בעצמו אין יכול למסור הגט, וא"כ למאי דאיתא בנזיר דף י"ב דלא משוי שליח רק במידי דאיהו מצי עביד השתא משא"כ במידי דלא מצי עביד לא משוי שליח, וא"כ כיון דאיהו לא מצי לגרש בו איך משוי שליח, ועיין בתוס' שם, וכן נמי מסיק בפ"ק דקידושין גבי כהנים דשלוחי דרחמנא נינהו דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושלוחי דידן עבדי, וא"כ כאן בסתמא כבר הגט מוקדם מאותו יום ובאותו יום איהו לא מצי למיעבד וכשהוא עצמו יתננו יהיה פסול, ולכן ס"ל לרב ששת דאינו חוזר ומגרש בו כיון דצריך למנותו שנית על השליחות וכבר נעשה מוקדם, ורב נחמן ס"ל דמ"מ חוזר ומגרש בו כיון דמן התורה כשר גם בשנותנו בעצמו וא"ש, וא"כ י"ל דליכא למאן דאמר שיכול לבטל גוף הגט שהוא נגד הסברא כמ"ש כל הראשונים, רק דמ"מ הסברא מוכרחת מרב ששת, ולמאי דפרישית לא מוכח מידי ודו"ק, ועיין במשנה למלך פ"ט מאישות:

(פיסקא) בראשונה היה עושה כו' איתמר בפני כמה מבטלו עבו הקשו התוס' מאי נ"מ בתר תקנת ר"ג הרי תיקן שלא לבטלו, והתוס' ביקשו להמציא שבפחות מב"ד אין ביטולו כלום, והדבר קשה להמציא, וגם פשטא דשמעתא משמע דלא צריך להפקעת קידושין אלא לרשב"ג, ולענ"ד נראה כי בלא"ה צריך ביאור לישנא בראשונה היה עושה ב"ד ולא נקט היה מבטלו בפני ב"ד וכ"ש אי סגי בשנים ה"ל למימר בפשיטות היה מבטלו בפני שנים וגם שנים בוודאי לא סגי בלא"ה, ולכן נראה דבלא"ה נקט במתני' ממקום אחר ולכן נראה שההנהגה היתה שהבעל שהיה מבטלו במקום אחר ולא ידע אם כבר הגיע השליח למקום שנשלח ואיפשר שכבר הגיע ליד האשה ולכן היה עושה ב"ד ולוקח מהם כתוב וחתום שביטלו אז בפניהם כדי לעמוד על הדבר אם כבר הגיע אז הגט ליד האשה וגם פן ילכו העדים למקום אחר ולא ימצא עדים על הביטול ואי איפשר שיקח מהם בכתב דהוי מפי כתבם ואין עדותן כלום ונמצא שלא יהיה לו עדים על הביטול ולא יהיה נאמן בלי עדים ולכן עשה ב"ד ומב"ד סגי נמי כשלוקח מהם כתב כתוב וחתום דלגבי ב"ד לא הוי מפי כתבם ולהכי נקט עושה ב"ד ממקום אחר, ולפ"ז י"ל דלרב נחמן גם השתא אם יש לו כתוב וחתום משנים שחתמו בתורת ב"ד הוי ביטולו ביטול ולא מיקרי מפי כתבם דלהך מילתא גם תרי ב"ד קרי להו כמו בפרוזבול דמייתי מינה, משא"כ לרב ששת בפחות משלשה לא מיקרי ב"ד ואין יכול ליקח מאתם כתוב דהוי ליה מפי כתבם, והכי הוא לרב נחמן בכל מידי דאודועי בעלמא הוא סגי בתרי והיינו טעמא דגם בפרוזבול סגי בתרי, והיינו דמוכח נמי מדחתמו בפרוזבול תרי ש"מ דבתרי לא מיקרי מפי כתבם דתרי נמי ב"ד הוו בכה"ג שאינו על הכחשה והדבר נעשה בפניהם סגי בתרי, ואף דבקיום בעי ג' היינו משום דדמי לעד מפי עד, משא"כ על דבר שנעשה בפניהם להודיע אמיתת הדברים תרי נמי מיקרו ב"ד, כן נ"ל ברור, ונ"מ טובא לדינא דלדידן דקיי"ל כרב נחמן וכרבי דביטלו מבוטל גם אם יש לו כתוב משנים נמי ה"ל ב"ד ולא מיקרי מפי כתבם. ובזה יש ליישב נמי קושיית התוס' שהקשו ביבמות דקאמר התם מפני שהוא ב"ד הא תרי לא הא לתרי נמי ב"ד קרי להו, ולפ"ז ניחא דהא לענין מיאון ע"כ לא קרי לתרי ב"ד דהא מתני' הוא ר"פ ב"ש דב"ה קאמרי בב"ד ושלא בב"ד, ונהי דשלא בב"ד נמי מ"מ בציר מתרי לא סגי, וא"כ חזינן דלתרי קרי לענין מיאון שלא בב"ד, וגם לב"ה נמי בעי ג' רק מומחין אין צריך, כסתמא דמתניתין ריש סנהדרין ודו"ק, ולפ"ז צל"ע מ"ש התוס' בפרק ב"ש דף ק"ז ע"ב דה"ה דסגי בחד דהא התם רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן להדא מילתא, וא"כ י"ל רב נחמן לשיטתיה דלתרי נמי ב"ד קרי להו ומ"מ ב"ד בעי, ואיפשר דזה שלא בפני זה לא מהני, וגם נ"מ כששנים ביחד מיקרו ב"ד לענין מיאון ויכולין לכתוב לה ולא מיקרי מפי כתבם משא"כ בחד דלא מיקרי ב"ד כלל הוי מפי כתבם למאי דפרישית, וצ"ע:

בתוס' ד"ה ורב נחמן כו' וי"ל דהתם כיון דבעינן ג' באודיתא כו' עכ"ל צ"ע דהא השתא קיימינן בהך סברא דתרי נמי מהני לענין אודיתא, וא"כ שפיר קרי להו ב"ד דהא התם ה"ק דאי כתיב ב"ד לא צריך ופריך דילמא ב"ד חצוף הוה ועיקר חששא שמא חשבו שדי בשנים וא"כ לא תירצו כלום ע"ז, וצ"ל לדברי התוס' דלהא לא חיישינן דס"ל בהודאה סגי בב"ד של שנים דפשיטא לן אי ידעי דבעי ב"ד מסתמא בעינן ב"ד של שלשה כמו בכל דינים, אלא דאיכא למיחש דילמא לא ידעי כלל הך מילתא דבעי ב"ד וסבירא להו דסגי בהעדאת עדים בלבד לגלויי מילתא בעלמא, וא"כ כיון דכתבו ב"ד ע"כ ס"ל דבעי ב"ד וכיון דבעי ב"ד ודאי בעי ב"ד הכשר לדיני ממונות, וכיון דלכל ד"ת בעי שלשה גם בהודאה לא הוי בציר מג', דלהודאה אי בעי ב"ד צריך ב"ד הראוי לדון ע"פ ההודאה, ולכן פריך דילמא ב"ד חצוף הוה וס"ל דגם שנים הם ב"ד הראויים לדון דיני ממונות, ובזה ניחא מ"ש בקיום שטרות דילמא ב"ד חצוף הוה, והא לפי האמת כתבו התוס' בכתובות ובריש סנהדרין דלקיום שטרות אף לשטרות בעי ג', ולפ"ז ניחא דה"ק דילמא ב"ד חצוף הוה ומיטעי קטעו דגם בקיום שטרות סגי בשנים, כנ"ל ודו"ק, עיין מ"ש לעיל במשנה:

בא"ד וא"ת מאי נ"מ. כבר כתבתי לעיל בזה, ולא ניחא להו למימר לענין פרוזבול דא"כ הוה ליה לפלוגי בפרוזבול:

בגמרא מוסרני לפניכם פלוני ופלוני כו'. משמע דלרב נחמן סגי בפרוזבול בשנים ובטור פסק בפרוזבול בעי שלשה, ועיין מ"ש לעיל במשנה, ואיפשר דלדידן דקיי"ל שנים שדנו אין דיניהם דין צריך בפרוזבול שלשה דלאפקועי ממונא ודאי בעי ב"ד, ורב נחמן דוקא לשיטתיה דס"ל שנים שדנו דיניהן דין שפיר י"ל דתרי סגי בפרוזבול משא"כ לדידן לא סגי בלא ג':

(דף ל"ג ע"א) בגמרא סבר לה כרב נחמן דאמר בפני שנים כו' ובי תלתא אית להו קלא. פי' וליכא תקנת ממזרים, ויש לתמוה איך סמכו על זה שכיון שמבטל בפני שלשה מיד יגיע הקול אצלה שהרי היה יכול לבטל אפי' ברגע אחרונה קודם שיגיע הגט לידה והיא איפשר שתינשא מיד למ"ד משעת כתיבה, ואפי' למ"ד משעת נתינה הרי לא חילקו חכמים, ולפעמים יש מהלך ביניהם יותר מצ"א יום ונמצא כשמבטל ביום האחרון אין בכדי שיוודע לה עד שיעברו צ"א יום, וצ"ל דכיון דקיי"ל אשה דייקא ומינסבא אינה ניסת בלי חקירה היטב אם ביטל הבעל הגט, רק דמ"מ בתרי דלית להו קלא ואי איפשר שיוודע לה אף לאחר דיוקא משא"כ בתלתא שפיר יוודע לה, ובזה מיושב מ"ש התוס' דמלוה ע"פ אינו גובה אפי' הלוהו בפני כמה עדים, ולמ"ש ניחא דכאן איכא דייקא ומנסבא, מיהו בתרי לא סגי כיון שאי איפשר שתדע מיד ובתוך כך תינשא לכן צריך שמיד אחר החקירה יתגלה לה משא"כ בתלתא דאית להו קלא מסתמא יוודע לה אחר החקירה וגם היא מסתמא שלא תינשא כ"ז שלא יוודע לה אחר החקירה שלא ביטל הגט שאין איסור בדבר:

בתוס' ד"ה ובי תרי כו' וא"ת ולתקנו שיבטל בפני ג' וי"ל מפני תקנת עגונות. עיין במהרש"א הפירוש, ולפי דבריו הוה מצי לתרוצי ג"כ דגם בג' שייך לפעמים תקנת ממזרים דאטו בכל פעם תדע, אלא די"ל דמ"מ לכתחילה לא היו מתקנין בשביל תקנת ממזרים משא"כ כשכבר הוצרכו לתקן שלא יבטל בפני שנים דהוי תקנת ממזרים גם בפני ג' תיקנו שלא יבטל, ובזה יש ליישב דברי רש"י במשנה שפירש ב"ד של ג', ולפ"ז י"ל דלדידן דקיי"ל שנים שדנו אין דיניהם דין ע"כ ב"ד הוא של ג', ומ"מ כיון דקודם תקנה גם בפני שנים