גרש ירחים קטו

דלרבנן אף דלא הוכיח סופו על תחילתו והשתא דקהדר ביה הפקר מיהא הוי, וכבר תמהו התו' בב"ב שם דף קל"ה על פירוש רשב"ם בזה, ומ"מ אחר שכבר טרחתי בזה לא ישוב דברי ריקם ואומר מ"מ הנלענ"ד כי בודאי בדריש לקיש שלא נאמר אחר שבאה מתנה לידו משמע ודאי דבשעת מתנה קאמר, אלא דריש לקיש קאמר הנותן מתנה ולא קאמר מי שנתן, אלא שאף לאחר ששומע הנותן שאומר אי איפשי בה אפי' הכי לא הדר הנותן וקאמר שמ"מ אני נותן לך והוי כאילו גם הנותן אמר אי איפשי בה, ולהכי ס"ל לריש לקיש דהוי הפקר דמאחר שהנותן אינו חוזר בו שפיר הוי ליה הפקר, וא"כ מוכח מדברי ריש לקיש שזה שאומר בשעת מתנה אי איפשי וגם הנותן שאמר אעפ"כ אני נותנה לך מ"מ לא הדרא לנותן ובזה לא שייך אדעתא דליקבלה מיניה דהא חזינן דאף ששומע שאמר אי איפשי בה אינו חוזר ממתנתו, ופריך מדרב ששת, והנה מרישא דקאמר אי איפשי בה לא אמר כלום לא קשיא ליה לריש לקיש והוא דיש הפרש דריש לקיש קאמר באי איפשי בה היינו שאינו חפץ בשדה המתנה ולכן אמרינן דהוי הפקר, משא"כ רב ששת איירי באי איפשי דומיא דתיבטל והיינו אי איפשי שתהיה מתנה ובזה לא אמר כלום שאין רצונו לומר אי איפשי בשדה הניתן ודבר הלמד מענינו הוא דריש לקיש משום דאיירי בשעת מתנה לא שייך לומר אי איפשי שתהיה המתנה שהרי עדיין לא ניתנה לו וממילא אי איפשי בה קאי אשדה, משא"כ רב ששת איירי לאחר שבאה מתנה לידו י"ל דאי איפשי ר"ל איני רוצה שתהא המתנה מתנה, אלא דמדריש לקיש ילפינן אם אמר בפירוש איני רוצה בשדה זו הוי הפקר דהא מוכח כן מדחזינן דאף דבשעת מתנה ודאי אמרינן כי יהיב איניש מתנה אדעתא דליקבלה מיניה ואפ"ה אמרינן דהוי הפקר והיינו משום סירוב הנותן לחזור ולקבלו ואומר אעפ"כ אני נותנה לך וא"כ נשמע ממילא דאי איפשי גם אח"כ הוי הפקר, והשתא פריך שפיר מסיפא דדבריו קיימין והיינו משום דהוי הודאת בע"ד והדרא למרא, וקשה דהוה ליה למימר דתיהוי הפקר דהא כאן באמת כבר נסתלק הנותן ממנו ולא שייך לומר אדעתא דליקבלה מיניה שהרי כבר באה לידו ואנן סהדי שזכה בה נמצא שכבר נסתלק הנותן רק דמחייבינן ליה מטעם הודאת בע"ד לחייב עצמו נגד העדים, מ"מ לענין הנותן מהני העדים לומר שכבר נסתלק וה"ל למימר דתיהוי הפקר ונימא דלא הוי הודאת בע"ד רק שבטלה בשביל שאמר תחילה אי איפשי בה, ומ"מ הנותן נסתלק דהזוכה מן ההפקר יוכל לומר ע"ז נגד הנותן אנא אעדים סמיכנא שכבר נסתלקת וא"כ הל"ל דהוי הפקר, כן נלענ"ד ברור בישוב הגירסא, ואולי מקום הניחו לי הראשונים בזה:

בא"ד והאי דקאמר כו' ולישנא דמהני בה כו' ע"כ. לכאורה יש לחלק בלא"ה דגבי גט כיון שמבקש לבטלו בודאי רוצה שיהיה הביטול עכשיו כי אם לא עכשיו אימתי דכשיגיע הגט לידה שוב אינו יכול לבטלו, משא"כ במתנה אפי' לא יועיל לשון זה אם רוצה שיהיה הפקר הרי גם עכשיו בידו להפקירה נמצא שלא תפסד מחשבתו במה שלא יועיל הלשון שאמר עכשיו:

(ע"ב) בא"ד ורש"י פירש בכריתות כו' דכי אמר ריש לקיש במתנת מטלטלין כו' אבל זה לא הפקיר את השדה כו' ע"כ נראה כוונת רש"י לחלק ג"כ דמה שאומר ריש לקיש אי איפשי כוונתו אי איפשי בדבר הניתן לי, נמצא שסילק עצמו מן הדבר הניתן והפקר הוי, משא"כ הכא דקאמר אי איפשי אין כוונתו על הדבר הניתן רק אי איפשי שתהא מתנה והרי בע"כ כשקיבלה כבר נעשה מתנה, אלא שצ"ע מי הכריחו לחלק בין קרקע למטלטלין הרי יש חילוק בפשיטות דבריש לקיש הפקיר המתנה ובדרב ששת לא הפקיר, וצ"ל דמשמע כיון דנאמר בלשון אחד ולכן ס"ל בסתמא במטלטלין כיון שמוציאה מתחת ידו ואומר אי איפשי בה הכוונה שאינו רוצה בדבר הניתן, משא"כ בשדה באומרו סתם אי איפשי בה מפרשינן לה שאינו רוצה שתהא מתנה, ולהכי לא אמר כלום, ומ"ש ופריך מסיפא נראה כוונתו כדפרישית לעיל דכיון דמטעם הודאת בע"ד אתינן עלה א"כ ס"ל שהודה שתהיה ברשות נותן נימא דלא מיקרי הודאה רק לענין שתהא הפקר והכי קאמר בטילה היתה מעיקרא בשביל שהפקרתי' ואמרתי אי איפשי בדבר הניתן. ובזה מובן מ"ש רש"י דהוה מצי לשנויי דבדרב ששת שמודה שבטילה היתה מעיקרא אפי' תימא דמשום לשון הפקר נתבטלה שפיר הדרא למרא דבאמר אי איפשי מתחילה קודם שבאה לידו לכ"ע חזרה לנותן כדאמר לרשב"ג, אלא דמשמע דמשום הכי לא איריא דנפרש דברי ריש לקיש דוקא קודם שבאה לידו, אבל למסקנא ע"כ מוכח דריש לקיש איירי דוקא לאחר שבאה מתנה לידו, א"כ ממילא בבטילה היתה מעיקרא שפיר הדרא למרא, ובעל ספר פ"י לא ירד למכוון בכוונת רש"י, והנלענ"ד כתבתי, ודוק היטב. וכבר כתבתי למעלה מה שנ"ל:

בגמרא אמר אביי נקיטינן שליח מתנה כו' נ"מ להולך לאו כזכי הקשו המפרשים הא בגט אפי' זכי לא מהני, ובתוס' נדחקו ג"כ בזה, ולולא דבריהם היה נ"ל בפשיטות, וכן נראה מפירש"י דודאי אביי קאמר שליח מתנה כשליח הגט שאם ביטלה הרי היא מבוטלת כיון שלא הגיע עדיין ליד המקבל, אלא דמפרש דקשיא הא במתנה לא שייך למימר הכי שהרי מיד כשבא ליד השליח זכה המקבל, וע"ז קאמר נ"מ להולך לאו כזכי, וא"כ שפיר משכחת לה ביטול במתנה וזה ונדכג גם יש לפרש דקאי אמאי דסליק דבטל שתי לשונות משמע, נמצא בין המקבל מפרשינן בטילה לשעבר מ"מ בשליח מתנה והנותן קאמר מתנה שנתתי בטילה היא מפרשינן לה על להבא כיון דלשעבר לא מהני, אלא דלא תימא הרי כבר זכה בה השליח בשבילו, ומפרש דנ"מ להולך לאו כזכי וכאמור ודו"ק, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה להולך כו' בגט כו' דאפי' זכי נמי לא מהני כו' עכ"ל לכאורה יש לפרש בגט נמי שייך הולך לאו כזכי כגון שעשתה שליח קבלה והבעל אמר הולך ותן לה דשייך לומר לאו כזכי דבשליח קבלה מהני זכי, מיהו לקמן דף ס"ג ע"ב מספקא לן בהא אי הולך כזכי דמי, ופריך מהולך מנה לפלוני ואמר רב אם בא לחזור אינו חוזר ומשני התם ספק ממונא ולקולא, ופירש"י דזה שבא להוציא עליו הראיה, וא"כ היכי קאמר כשליח הגט הא בגט בכה"ג ספיקא הוי והל"ל במתנה דאינו חוזר שאינו יכול להוציא מן השליח, מיהו צ"ע מספיקא ה"ל לאוקמא בחזקת מרא קמא, ולפמ"ש הש"ך בח"מ ס"ס צ"א דבמעות לא שייך מרא קמא כיון שאינו חייב להחזיר אותן המעות, א"כ י"ל דוקא במתנה אינו חוזר ומיירי ביש לו רשות להשתמש בהם, או איפשר שיש לחלק דבמלוה כיון דבודאי חייב לו זכה, משא"כ במתנה מספיקא לא זכה אף כשהוא ביד השליח, וא"כ שפיר קאמרינן דהולך לאו כזכי דמי ומצי למיהדר ביה כנ"ל ודו"ק, ואין להאריך כאן בזה:

בגמרא וקא מיבעיא ליה בטל מהו. רש"י פירש שלא אמר הוא, והרמב"ם מפרש בטל בפת"ח שהוא פועל עבר, ולדידי לפירש"י קשה ל"ל במשנה הוא, ולדעת הרמב"ם אתי שפיר דאיפשר דמספקא לן בלשון מתניתין גופא, ואי נגרוס במתני' בטל בציר"י א"כ מאי פריך מרב ששת דבטילה י"ל שהוא ג"כ בפועל עבר, ואולי י"ל דקים ליה דבטילה דרב ששת הוא כמו בטל בציר"י וא"כ פריך שפיר, או איפשר דלא פריך רק אם נימא במשנה דאפי' בטל נמי הוי ביטול להבא, משא"כ אם נימא דבמתני' דוקא בציר"י י"ל דלא קשיא כלל די"ל דרב ששת דומה לבטל בפת"ח רק אביי מסיק הכא משום דמספקא ליה ג"כ בטל בפתח, ובזה יש ליישב לשון הרמב"ם בפ"ט מהלכות זכייה שכתב בהרי היא בטילה הרי היא הפקר, ותמהו עליו המ"מ והר"ן דמנ"ל לחלק בין בטילה היא להרי היא בטילה, ולפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל דבטילה בציר"י ודאי להבא משמע ולכן מבואר ברמב"ם בטילה בציר"י שיש יו"ד בין טי"ת ללמ"ד, א"כ י"ל דס"ל בציר"י ודאי להבא משמע ולא קשיא לן רק ארב ששת דקאמר בטלה בלא יו"ד בין טי"ת ללמ"ד שהוא ג"כ משמעו פועל עבר ולא צריך לומר ב' לשונות במשמע רק אי בגט מהני בטל בפת"ח, משא"כ בבטל בציר"י ודאי להבא משמע, ולכן כתב שם דבטילה כמו אי איפשי הוא שהוא אינו רוצה בה, וכמו שפירש בכ"מ שם, ובזו יש ליישב דאם נימא דכוונת הרמב"ם לחלק בין בטילה היא להרי היא בטילה, וכמ"ש הר"ן ומ"מ וראב"ד, א"כ תיקשי אמאי לא מייתי בטילה היא דאע"ג דבגט להבא משמע מ"מ במתנה לשעבר משמע וע"ז לא שייך תירוץ הכ"מ שסמך עצמו על מ"ש בנתתי שדה פלונית כו' והלה אומר לא קבלתי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ע"ש, דמ"מ קשה הו"ל לאתויי דבטילה היא נמי משמע לשעבר אע"ג דבגט להבא משמע, וצ"ל שסמך עצמו אדיוקא שכתב דוקא בהרי היא בטילה ולא זולת, ולפמ"ש י"ל שפיר דהא הרמב"ם מייתי אפי' בגט דבבטל הוי ספק, וא"כ כ"ש במתנה דעכ"פ מידי ספיקא לא נפיק, וא"כ מוקמינן להמתנה בחזקת מרא קמא מספיקא דאי להבא משמע הוי הפקר ואי מעיקרא משמע הדרא למרא לפי גירסת הרמב"ם כמ"ש הכ"מ, א"כ לא היה צריך הרמב"ם להביא זאת כלל, והא דצריך אביי למימר דשתי לשונות משמע היינו אם נימא דבגט להבא משמע אפי' בבטל בפת"ח, וצ"ל דמ"מ במתנה לישנא דמהני בה והוי לשעבר, משא"כ למאי דמספקא להרמב"ם בפועל עבר ממילא במתנה מספיקא הדרא למרא קמא כנ"ל לכאורה, אלא שראיתי להרמב"ם שם דין ג' גבי שתק ולבסוף צווח כתב שזכה הזוכה מן ההפקר אע"ג דמספקא לן אם הוכיח סופו על תחילתו ולא ס"ל לאוקמא בחזקת מרא קמא, ומיהו למאי דפרישית י"ל דפשיטא ליה דבטילה בציר"י טפי משמע להבא מבטלה שהוא לשון עבר וממילא מוכח מינה דבטלה בלא ציר"י הוי לשון עבר, ודוק היטב:

ולדעת הרמב"ם ניחא מנהג העולם שאומרים פרורין הפקר דדוקא בבטל שמשמעו פועל עבר מיבעיא לן משא"כ בהפקר, ואצ"ל למ"ש בעל ספר חק יעקב שיש חילוק בין הפקר בציר"י להפקר בפת"ח שאפי' הפקר בפתח איננו פועל עבר שדוקא בטל י"ל שהוא פועל עבר ויוכל לומר בטל את הדבר כמו פקד או שמר, משא"כ בהפקר העבר לא נאמר כי אם הפקיר שהוא הפעיל, וא"כ לעולם להבא משמע ולכן אין העולם מדקדקין בזה ועיין ברמב"ם הלכות תרומות פ"ט דין ה' ו' שהביא ג"כ הך דשתק ולבסוף צווח וכתב שלכך אין אוכלין בתרומה משום דמספקא לן אם הוכיח סופו על תחילתו, ומייתי בכסף משנה ואמרינן התם דת"ק