גרש ירחים קיד

במיגו דאי בעי לא הודה במתנה כלל, וגם אם נפרש דברי רש"י כמ"ש אין הכרח מדבריו כלל דשאני הכא דבידו להפקיעה מן הב"ח וכ"ש אי איירי במלוה ע"פ שיכול לטעון פרעתי א"כ אין לחוש לקנוניא, גם י"ל דרש"י מיירי דעדי השטר הם עדי המתנה והוא מודה שלא נתן לו וגם המתנה קדמה להשטר כפי דברי העדים או שאין כ"י יוצא ממקום אחר והם מעידים על חתימת ידם, וי"ל דהוי עדות המתנה עדות שאי אתה יכול להזימה שהרי הנותן הודה שלא ניתן לו ולא יצטרכו לשלם לנותן, ואין לומר דמ"מ יפסידו לב"ח דאם יזימו העדים ויפסלו בשביל המתנה לא שייך לומר דישלמו לב"ח שביקשו להפסידו דאם מזימין אותן הרי נפסלו מזמן שהעידו על המתנה וא"כ אין עדותן על השטר כלום, משא"כ ברישא דאמר לשון להבא שהמתנה נשארה בחזקת המקבל ושפיר הב"ח גובה ממנו דעדי המתנה מיקרי יכול להזימן שהפסידו למקבל ודו"ק:

שם בטלה היא משמע בטלה הית' מקודם שקבלתי והודאת בע"ד כמאה עדים דמי עכ"ל. ויש לדקדק לפ"ז מאי קשיא לן מבטל דגט דלהבא משמע נימא בגט נמי לשעבר משמע רק דקאמר שבטל הוא והוי כאילו הודה שכבר ביטלו והרי הוא נאמן לומר שביטלו במיגו דאי בעי מבטלו השתא ודו"ק, אבל פסול הוא ואינו גט שמשמע לשון ביטול ומוציא שם פסול לא מהני שהרי הלשון משמע שעתה פוסלו ואומר שאינו גט, משא"כ בטל דמשמע לשעבר שפיר מהני שהרי בידו לבטלו וכמ"ש הרשב"א בחידושיו, מיהו י"ל דמתני' משמע דהוא מבטלו עכשיו בלשון זה שהוא אומר, כדמשמע לשון הרי זה בטל משמע דעכשיו הוא שמתבטל בלשון זה שהוא אומר, ומיירי בהוא עצמו מודה שלא ביטלו מקודם שאין כוונתו לזה כלל רק שעכשיו חפץ לבטלו בזה הלשון שאומר, ובפרט דמתני' מיירי בתר תקנת ר"ג ואינו עובר על תקנת ר"ג וא"כ מסתמא לא ביטלו שלא בפניו ואיירי שמבטלו עכשיו, ולפ"ז למ"ש הרמב"ם דמיבעיא לן בבטל בפת"ח שהוא משמעות פועל עבר אם לשון זה יש לפרש שביטלו מתחילתו, ואם אמר שביטלו מתחילתו ולזה כיון בלשון בטל שפיר י"ל דמהימן הואיל ואז בידו לבטלו, מיהו איפשר דלפירש"י שפירש בטילה היתה קודם שקבלתי ובגט אין לפרש שהכוונה שבטל היה הגט קודם שניתן לשליח שהרי מסרו אח"כ לשליח לגרש בו ובגט לא שייך הודאת בע"ד, וכ"ש לפי מ"ש לדעת רש"י דעכשיו הוא שמקנה לו בקנין אודיתא וא"כ א"ש טובא דזה לא שייך בגט וא"ש, וא"כ בגט לא מהני כלל לשון עבר:

ואיפשר לומר לפמ"ש ליישב דברי רמ"א שכתב בסי' קמ"א סעיף ס' דאין הבעל נאמן לומר שביטלו, וקשה יהא נאמן במיגו שביטלו, ולפ"ז ניחא כיון דתיקון ר"ג שלא יבטל ורב מנגיד אמאן דבטל גיטא ובמקום דמשווי נפשיה רשיעא לא מהימן אפי' במיגו, כמו באנוסים היינו מחמת ממון או באמנה וצ"ע, וגם לפי דברי התוס' לקמן דבביטלו שלא בב"ד אין הביטול כלום א"כ אם אומר שביטלו בינו לבין עצמו שלא בעדים אין הביטול כלום אף דיש להאמינו על כך מ"מ אין בדבריו כלום, וגם זה צ"ע ויבואר לקמן בס"ד:

בתוס' ד"ה מבוטלת כו' תימא דבפ"ב כו' גרסינן איפכא כו' עכ"ל בספר פ"י תמה איך ס"ד לענין הדרא למרא והא עדיף לישנא דלהבא מלישנא דלשעבר ע"ש, ואין כאן תמיה דהא בלא"ה בעי טעמא איך ס"ד למימר באמר לשון אי איפשי שבודאי להבא משמע שתיהדר למרא הרי כבר זכה בה ואיך תחזיר למרא במה שאמר שאינו רוצה בה או בתיבטל להך גירסא, וע"כ צ"ל בהך ס"ד ס"ל דמסתמא כי יהיב אינש מתנה יהיב לה אדעתא דליקבלה מיניה והיינו שתשאר שלו ויהנה ממנה, אבל ע"ד שיפקירנה ואולי יזכה בה איש אשר לא חפץ בו בודאי לא יהיב ליה והוי כאילו התנה שאם יפקירנה קודם שיהנה ממנה לא תהא מתנתו כלום, וא"כ שפיר י"ל בשלמא בלהבא כיון דהוא מפקירה ואדעתא דהכי לא יהיב ליה ולכן הדרא למרא, משא"כ בלשון לשעבר ודאי אינה כלום דלהך גירסא לא ס"ל כלל הך סברא דהודאה היא רק דקאמר שבטילה מתחילה וזה לא הוי לשון הפקר וזה פשוט, אלא דקשיא לי איך ס"ד לומר דבריו קיימים והדרא למרא דתיקשי פלוגתא דרשב"ג ורבנן דפליגי התם ולכ"ע דווקא בשתק ולבסוף צווח אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, משא"כ היכא דקיבלה בעצמו לכ"ע הוי מתנה, וא"כ רב ששת דמיירי לאחר שבאה המתנה לידיה ובזה לכ"ע כבר זכה המקבל, ואיפשר לומר דבהך ס"ד איכא למימר דפליגי רשב"ג ורבנן בהך סברא דרשב"ג ס"ל דאם אמר אי איפשי קודם שנהנה הדרא למרא ורב ששת ס"ל כרשב"ג, ורבנן ס"ל דאינו כלום כיון שכבר זכה ובהך ס"ד סבירא להו לרבנן דלגמרי הוי ברשות השני, ודוקא למסקנא דקיי"ל כריש לקיש דאי איפשי הוי הפקר צריך לאוקמא דפליגי אם הוכיח סופו על תחילתו, משא"כ לס"ד דהדרא למרא י"ל דרב ששת כרשב"ג ולרבנן אי איפשי אינו כלום ואפי' הפקר לא הוי וא"ש, עוד איפשר לומר דודאי אם נימא דהדרא למרא אף לאחר שזכה יש לחלק דבכותב נכסיו והיינו בשכ"מ לא שייך הך אומדנא דאם לא יקבלה ממנו תחזיר אליו דאינו מוכח כיון דבא להפקיע מן היורשים ס"ל גם באי איפשי תו לא יזכו בה היורשים, משא"כ נגד עצמו ודאי מסתמא נותן אדעתא דאם לא יחפוץ ליהנות ממנה תחזיר אליו כנ"ל:

והר"ן כתב ליישב דהא דאמרינן התם להבא דבריו קיימין ולשעבר לא אמר כלום והכא דא ודא אחת, רק שם מיירי לענין הפקר ולענין הפקר דווקא להבא דבריו קיימין משא"כ לשעבר לא אמר כלום לענין הפקר, והכא מיירי לענין דתיהדר למרא דבזו דוקא לשעבר בעינן, ויש לתמוה טובא דא"כ איך ס"ד התם למימר דבריו קיימין והדרא למרא דהא הכא אמר בהדיא לא אמר כלום, ולשיטת הר"ן היינו לענין דתהדר למרא, ועוד קשה מאי משני גבי מתנה לישנא דמהני בה נקט ואכתי נימא דלהבא משמע והוי לישנא דמהני דהא גם בלהבא משמע דהוי הפקר מיהת כמו ברישא דקאמר מבוטלת תיבטל דלהר"ן לא אמר כלום דלא הדרא למרא, אבל לענין הפקר דבריו קיימין ומנ"ל דכוון להודאה והנראה ליישב דברי הר"ן דיש שני אופנים כי יש אופן דמהני דוקא הודאה ולא הפקר ויש אופן דמהני הפקר ולא הודאה והוא למאי דקיי"ל בנדרים דף מ"ה דהפקר בעינן דוקא בפני שלשה וא"כ בליכא שלשה לא מהני מדין הפקר רק בע"כ מדין הודאה, וא"כ א"ש הגירסא דהכא דקאמר בלשון להבא לא אמר כלום היינו בשביל שלא אמר כן בפני שלשה וא"כ לא מהני מדין הפקר, ולכן ע"כ מדין הודאה הוא דקאמר ולכן אמר לישנא דמהני היינו דהוי הודאה דמדין הפקר לא מהני, ובכריתות איירי היכא דלא מהני מדין הודאה כגון שחב לאחרים וס"ל כהראב"ד דבחב לאחרים לא מהני ההודאה וע"כ מדין הפקר קאמר ולכן להבא מהני שפיר, משא"כ בלשון עבר לא מהני לענין הפקר וא"ש, אלא דקשה בבטילה היא דמשמע שתי לשונות והתם דלא מהני מדין הודאה נימא דמהני מדין הפקר ולהבא משמע כיון דמשמע שתי לשונות, ונראה ליישב דבלא"ה קשה נימא הודאת הנותן כמאה עדים דמי, ולכן איפשר לומר דהא דקאמר בטילה דהוי הודאה לאו דמיקרי הודאה לענין שמבוטלת מעיקרא, רק דמבואר בב"ב גבי זוזי דרב מרי דקני להו באודיתא אלמא באודיתא יכול להקנות, וכאן נמי בזה שמודה שבטילה היא וכיון דמהני הודאתו קני ליה הנותן מטעם קנין אודיתא, ובהכי ניחא דקאמר לישנא דמהני בין בגט בין במתנה, וקשה בשלמא בגט י"ל לישנא דמהני ביה שמסתמא הוא רוצה שיהיה קיום לדבריו וכוונתו שיתבטל עתה, משא"כ גבי מתנה איך נימא שכוון ללישנא דמהני שהרי אין זה לשון מתנה כי אם הודאה, ואיך נוכיח מדבריו הודאת בע"ד כיון דאיפשר דלהבא קאמר ואין כאן הודאה כלל, ולפ"ז ניחא דמ"מ שפיר הוי לישנא דמהני והיינו שמתכוין לקנין ובזה שאומר בטילה היא היינו שהיתה בטילה מעיקרא הרי הודה בשדה שהוא של הנותן וקני ליה מדין אודיתא עכשיו שהוא של הנותן, ולכן לא שייך לומר לגבי הנותן הודאת בע"ד כמאה עדים דאנן הכי קאמרינן שבאמת ניתן לו רק בזו ההודאה הוא שחוזר ומקנה לו כמו בזוזי דאיסור אף שידעינן שלא היו המעות לרב מרי מעולם מ"מ מהני מדין הודאה וכאן נמי מהני מדין הודאה שהוא מטעם קנין ולכן שפיר שייך לישנא דמהני ביה שמסתמא כוון שיהיה לשון קנין, משא"כ בכריתות דאיירי בחב לאחרים שאין הודאתו כלום לא אמרינן דנימא דכיון ללישנא דמהני ביה שיהיה הפקר דאנן אמרינן שנתכוין להודאה לחוב לאחרים כדי להפסיד לב"ח וא"ש, וא"כ אתי שפיר נמי דס"ד היכא דהוי הפקר בדבריו הדרא למרא והיינו שמפקירה עכשיו ואנן אמרינן דלא נתן רק אדעתא שיקבל ויהנה מן המתנה, דהא ע"כ הכי ס"ד דלריש לקיש באמר אי איפשי בה ס"ד דהדרא למרא וא"כ שפיר י"ל ברישא דאפקרה דבריו קיימין והדרא למרא, משא"כ בסיפא דהודאה בעלמא קאמר שפיר י"ל דלא אמר כלום דלא מהני מטעם הודאה כנ"ל, עוד י"ל דלהכי לא מהני התם מטעם הודאה דבלא"ה כתבו התוס' לקמן נימא דהודאת הנותן כמאה עדים וכתבו דהנותן לא קים ליה, וא"כ י"ל דשם איירי שהנותן אמר שבודאי קיבלה ממנו א"כ לא שייך לומר הודאת בע"ד דאדרבה נחשוב הודאת הנותן כעדים, ובזה ניחא דנהי דאמרינן לישנא דמהני ביה היינו בדאיהו קא מודה להנותן וכוון להודאה, אלא דאנן אמרינן דניזיל בתר הודאת הנותן שהוא שקיבלה היפך דבריו שאומר בטילה היא, וכאן י"ל דאיירי היכא די"ל דלא קים ליה להנותן דאז הוי הודאת המקבל כמאה עדים כנ"ל:

וכבר עלה בדעתי לקיים בכריתות גירסא הנאמרת כאן וכפירש"י שם, רק שנאמר דריש לקיש שקאמר הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי, ורב ששת קאמר לאחר שבאה מתנה לידו, וא"כ י"ל דריש לקיש קאמר שאף שבשעה שבאה לידו אמר אי איפשי בה מ"מ הוי הפקר שכבר נסתלק הנותן ממנה וה"ל הפקר, ותיקשי התם מסיפא דדבריו קיימין מטעם הודאת בע"ד והדרא למרא, וקשה הא י"ל דמה שאמר בטילה היא הוי הודאה דמעיקרא אמר אי איפשי בה וה"ל למימר דתיהוי הפקר אע"כ גם באמר תחילה אי אפשי בה נמי הדרא למרא, ובזה מיושב בריוח, וכן פירש רשב"ם בב"ב דריש לקיש איירי בשעת מתנה, אלא שאין הסוגיא מתיישבת שם בדבר הלזה דתיקשי מאי מייתי מדין ודברים הא שם היה שדה שלו מקודם, וגם פלוגתא דרשב"ג ורבנן משמע דלכ"ע בשעת מתנה אם אמר אי איפשי הדרא למרא דכי יהיב אינש אדעתא דליקבלה מיניה יהיב וגם מוכח משם