גרש ירחים קיג

בפני שלשה שהרי בשלשה יש לו קול וליכא למיחש לממזרים רק משום תקנת עגונות יש לתקן כן, וכיון שכבר תיקן כן מפני תקנת עגונות ממילא השתא איכא תיקון עולם, והוא ע"פ מ"ש התוס' דאע"ג דמלוה בעדים לא גבי ממשעבדי היינו משום דמאן דיזיף בצינעא יזיף ואינו רוצה שיצא הקול, וא"כ מאחר שתיקן ר"ג שלא יהיו עושין כן מפני תקנת עגונות, ממילא דהשתא איכא תיקון עולם דמי שמבטל אחר תקנת ר"ג אינו חפץ שיצא הקול שעבר על תקנת ר"ג שהרי רב מנגיד אמאן דמבטל גיטא, וא"כ לא יוציאו הקול ושפיר איכא תקנת ממזרים גם בשלשה, והן הן דברי רש"י, ולהכי נקט נמי כפל דברים התיקון שלא יהו עושין כן, וכיון שאין רשאין לעשות כן ממילא עכשיו מה שאינו מבטל יש בו תיקון עולם, ומי שמבטל אף בפני ג' יש לחוש לממזרים שלא יוציאו הקול דמסתמא לא ניחא ליה ודו"ק:

בתוס' ד"ה ולא אמרינן לצעורא קא מיכוין וא"ת פשיטא וכו' והוא עומד וצווח עכ"ל. הא דפסיקא להו דמיירי בעומד וצווח הא י"ל אדרבה דקיי"ל בכל גווני בטל אע"ג דאמר בהדיא דמכוין לצעורא, ואיפשר לומר דאי אמר בהדיא דמכוין לצעורא מהימן הואיל ובידו לגרשה כדאשכחן בבעל שאומר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה, מיהו אכתי י"ל למפרע דלא מהימן כדאיתא בב"ב ושם מיבעיא לן אם אמר גרשתי את אשתי למפרע אי מהימן להבא אי פלגינן דיבורא או לאו, ועיין באה"ע סי' קנ"ב בב"ש שם, ואיפשר לומר כוונת התוס' הרי עומד וצווח הכוונה מה שהוא אומר גט שנתתי לך בטל הוא, ולכן אפי' יחשוב בלבו לצעורא לא הוי רק דברים שבלב ואפי' אומר בפירוש שנתכוין לצעורא, וע"ז תירצו כיון שאינו מביא עדים על כך והיינו לפמ"ש כשמבטלו בפני שליח אין צריך עדים והרי השליח יכול למסור לאשה ושוב לא יהא נאמן שביטלו דיש דברים שבלב דמוכחי שנתכוין לצעורא כנ"ל, ואיפשר לומר עוד כיון דלקמן מסיק דבטל שתי לשונות משמע ומשמע נמי לשעבר רק בגט נקט לישנא דמהני ביה ובוודאי נתכוין לבטל, וכמו שפירש"י לקמן דסתמא דמילתא כי טעין איניש מילתא דמהניא במילתי' קטעין, וא"כ י"ל כאן בהגיע ממילא וגם לא אמר בפירוש לישנא דלהבא י"ל דלצעורא בעלמא קאמר וכיון דאין הביטול מוכח ממה שמוציא בשפתים] ואין משמעות מלשונו רק שאיפשר שנתכוון בלשונו לשעבר ואומר כדי לצערה כי השליח יסתפק לו ולא ימסרנו לידה מיד, ולפ"ז איפשר לומר אי הכי כיון די"ל לצעורא קמכווין א"כ אין משמעות בלשונו שנתכוון דוקא להבא די"ל דלצעורא בעלמא קאמר וכיון דאין הביטול מוכח ממה שמוציא בשפתיו אין בביטולו כלום וא"ש כנ"ל נכון, ולענין דינא אם אמר בפירוש שנתכוון לצעורא אם נימא דמהימן הואיל ובידו לגרשה הדבר צריך אצלי תלמוד:

וי"ל עוד דהא לקמן דף ס"ד שם אמרינן דשליש נאמן, ופירשו התוס' דאף אם מסר ליה בפני עדים מ"מ סמך עליו ואפי' אם משקר, וא"כ גם כאן כיון דמניח הגט ביד השליח ואם ימסרנו השליח לא יהא נאמן והאשה תהא מגורשת אמרי' שע"ד כן מניחו בידו נמצא דכ"ז שהגט ביד השליח אין הביטול מוחלט ומניחו ע"ד השליח, ולכן אי הוה חפץ לבטלו היה לוקח הגט מיד השליח, אלא ודאי לצעורא קא מיכוין, ולכן קמ"ל דלא אמרינן הכי, ועיין מ"ש בסמוך, ובזה איפשר ליישב פירש"י בקידושין שפי' דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא בהגיע בשליח, ותמהו התוס' אטו ברשיעי עסקינן, ולפ"ז ניחא דאפי' משקר ע"ד כן הניחו בידו וא"כ לאו ברשיעי עסקינן והיינו משום דקשיא ליה קושיית התוס' הא ביטלו אינו מבוטל לרב יוסף:

בד"ה איהו כו' ותימא דאמאי לא נקט רבותא טפי נזדמן כו' עכ"ל הר"ן דחק ליישב, ולי נראה דאהא דאמרינן לדידה ודאי לצעורא קא מיכוון היינו משום דמסתמא השליח היה קרוב יותר למקום הבעל מן האשה וקמ"ל דאפי' עבר על מקום השליח וקידם אצל אשתו וא"כ יש הוכחה דלצעורא מיכוין דאל"כ למה לו להרבות בדרך היה לו לבטל במקום השליח שכבר עבר במקומו וקמ"ל דמ"מ לא אמרינן לצעורא כיון שביטלו בפירוש, וגם בשליח י"ל כיון שציוה לו דווקא לילך אצלה ולא להשליח הראשון שמסתמא קרוב יותר ואפ"ה לא אמרינן לצעורא, וא"כ בנזדמן לא שייך הך אומדנא, כנ"ל נכון וברור:

בד"ה מהו וכו' וסבר שליח דהא דרהיט בתריה כו' עכ"ל. ולכאורה נראה לי דכאן אפי' גילוי דעת אין כאן כי בוודאי תקנת ר"ג היתה שלא יבטל אלא בפני השליח דוקא וא"כ הוא אע"ג דרהיט בתריה היינו משום שאינו מבקש לעבור על תקנת ר"ג ומבקש להשיג השליח דווקא, א"כ אף הוא אין דעתו לבטל כי אם כשישיג את השליח ויבטל בפניו, משא"כ שלא בפניו אינו חפץ לבטל כלל, וא"כ אינו מוכח כלל שרוצה בביטול רק בטרם שיגיע ליד האשה, אבל אם יגיע לידה אף הוא אין דעתו לבטלו, ואפי' קודם התקנה של ר"ג ג"כ בודאי כיון דחזינן דאינו מבטל שלא בפניו חזינן דהוא מהדר דוקא לבטל בפניו וכשאין משיג השליח אף הוא אינו חפץ בביטול כלל ואף שאומר שהיה בלבו לבטל בכל אופן הוי דברים שבלב ממש:

בא"ד וצ"ע כי שמא ביטול שלא בב"ד אינו מועיל להקל כו' עכ"ל הלשון מגומגם, כי אם נחליט מ"ש התוס' לקמן דפליגי רב נחמן ורב ששת בפני כמה מבטלו דדוקא בכה"ג הוי הביטול א"כ צריך לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין, ובזה ודאי אין לומר שלהחמיר הפקיעו הקידושין, ואם מספקא להו אם התירוץ דלקמן מוחלט הל"ל בפשיטות שצ"ע אי סמכינן על הך סברא שלא יועיל ביטול שלא בב"ד ומ"מ עיקר כוונתם אם נחליט מה שכתבו לקמן דדוקא בכה"ג פליגי ועמ"ש בס"ד:

בגמרא אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו, פשיטא. ויש לדקדק נימא דקמשמע לן דאפי' ביטלו תוך כדי דיבור אע"ג דבכל התורה תוך כדי דיבור כדיבור דמי בגט אינו כן כדקיי"ל חוץ ממקדש ומגרש כדאיתא בנדרים דף פ"ח ובפי"נ, וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות גירושין דין ט"ז, ואיפשר דלא ניחא לן לשנויי הכי דאמאי קמ"ל הך מילתא בשליח הא גם בינו לבין עצמו מצי לאשמועינן הך מילתא, מיהו י"ל דרבותא קמ"ל כשקידם אצל אשתו ולא הספיק לבא אצלה עד שניתן לה הגט ובתוך כדי דיבור ביטלו או ששלח אצלה שליח ולא הספיק השליח לבא אצלה עד שכבר קיבלה הגט, אף דהא י"ל דפשיטא לן דכיון דהגיע לידה כבר היא מגורשת ולא איכפת לן מה שקידם לשלוח שליח דסוף סוף לא ביטלו עד שיבטלו השליח בפירוש, ולהכי נמי לא משני דקמ"ל אע"ג דכבר שלח השליח ולא הספיק לבא אצלה עד שכבר בא לידה די"ל דהא מילתא דפשיטא הוא דכל שלא נעשה הביטול בטרם שהגיע לידה אין בביטולו כלום, אך הא קשה דנוקמא דביטלו תכ"ד כדפרישית, ואיפשר לומר דהש"ס משני קושטא דמילתא לדידן דקיי"ל כאביי דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא, וא"כ מיושב קושיית התוס' (ד"ה איהו] די"ל דקמ"ל לרבא דגם תכ"ד לא מהני וא"ש, מיהו לפי מ"ש הר"ן בנדרים הטעם דבמגרש מתוך חומר הענין עושה אותו בהסכמה גמורה, ולכן גם תוך כדי דיבור אינו יכול לחזור, וא"כ צ"ע בכה"ג דשלח שליח או שקידם בעצמו וביטל הגט תוך כדי דיבור שלא הספיק לבא מקודם א"כ לא שייך לומר שעשה אותו בהסכמה גמורה דמאי הוה ליה למיעבד א"כ איפשר דמהני הביטול תוך כדי דיבור דהא בכל דוכתי תוך כדי דיבור כדיבור דמי והרי בודאי עשה הביטול בהסכמה גמורה שהרי טרח ובא או שלח שליח, דנהי די"ל דבא לאחר כדי דיבור לא מהני מה שהקדים וטרח דלא טרח רק אדעתא דכדי שיבא אליה בטרם ימסר הגט לידה ואין דעתו לבטלו כלל שלא בפניו מ"מ בתוך כדי דיבור בכל דוכתי כדיבור דמי, ומדברי הר"ן בתשובה שהביא ב"י באה"ע ס"ס קל"ד שכתב ועוד דאם אין יכול לבטל אחר כדי דיבור גם תכ"ד אין יכול לבטל, ובזה כתב לדחות מה שכתב שם דהא דאשקליה לגיטא לחתני' דר' ירמיה וביקש לדחות דירא פן יבטל הביטול תכ"ד וע"ז כתב דבזה גם תכ"ד לא מהני אף דשם לא שייך הך סברא דעושה בהסכמה גמורה שהרי ע"פ כפיי' נותן גט ואפ"ה ס"ל להר"ן דלא מצי למיהדר אף תכ"ד וצ"ע, ולפי מה שמבואר בדברי רשב"ם בב"ב דף קכ"ט דהא דלא מהני תכ"ד במקדש היינו לחומרא וצריכה גט, א"כ לפ"ז גם מה שאמרו בנדרים בר ממגרש היינו נמי לחומרא דאי חזר תוך כדי דיבור הוי גט מדרבנן לפוסלה לכהונה ושיתפסו בה קידושין של אחר א"ש דלא מצי לאוקמא תכ"ד דאין יכול לבטלו משמע דהוי גט גמור ומגורשת בו לגמרי כנ"ל ודו"ק, וצ"ע מב"ש סימן מ"ט משמע דס"ל כרשב"ם דלחומרא צריכה גט ואח"כ בסי' קמ"א סעיף י"ט כתב דאפי' תוכ"ד א"י לבטלו, גם צ"ע אם אמר גט שנתתי לך ולא הספיק לומר בטל עד שבא ליד האשה:

שם פסול הוא אינו גט לא אמר כלום עכ"ל. קשה לרבא דס"ל גילוי דעתא בגט הוי מילתא א"כ מי גרע לשון זה מאילו אמר ברוך הטוב והמטיב שהרי מגלה דעתו במה שרץ אחר השליח או ששלח אחריו שליח ויאמר לו פסול הוא, וצ"ל דזה גרע דמזה לא משמע רק שמוציא שם פסול עליו והיינו לענין שיתקיים בחותמיו, וכמ"ש באה"ע שם, ועיין בטור מה שמחלק בין גילה דעתו שחפץ לבטלו, ולפ"ז לרבא י"ל דלא איירי בגילה דעתו, ובאמת הוי ערעור ולא אמר כלום אם נתקיים בחותמיו:

בפירש"י ד"ה לא אמר כלום וזכה בה על כרחו ואם יש לו ב"ח גובה אותה. לכאורה י"ל דלא קאמר איפכא דאין ב"ח של הנותן גובה אותה היינו משום דלא פסיקא לי' דאם הוא מלוה בשטר גובה גם ממשעבדי, אלא דלפ"ז קשה איך כתב רש"י בסיפא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי הא קיי"ל דלחוב לאחרים לא מהני ההודאה ושמא אומר כן להפקיע מב"ח, ואי איירי במלוה ע"פ א"ש דכאן נאמן אע"ג דמפסיד לב"ח דאי בעי יהיב ליה במתנה ומלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי וכ"ש לפי מה שאפרש דההודאה הוי במתנה, מיהו במלוה בשטר תיקשי הרי הוא מפסידו דאף אם יתננו במתנה מ"מ יגבה הב"ח דמלוה בשטר גבי ממשעבדי, מיהו י"ל דלא כתיב ביה דאקני א"כ י"ל דמהימן אף נגד מלוה בשטר דאי יחזור ויתננו לו לא יגבה הב"ח דה"ל דאקני, ובטור ח"מ סימן רמ"ה כתב שדעת רש"י שנאמן לחוב לאחרים כיון דלא היתה בחזקתו עדיין, והראב"ד ס"ל דאינו נאמן, וצ"ע דאם יש עדים שניתנה לו ולולא הודאתו היתה בחזקתו למה יהיה נאמן בדבריו להפקיע כח הב"ח, ואי ליכא עדים שניתנה לו רק הוא מודה שניתנה לו אמאי פליג הראב"ד הא מהימן