גרש ירחים קיא

לפמ"ש בסוף הדיבור אין זה מוכרח, דנהי דר' יוסי בר' יהודה ס"ל הכי אדרבה אבא אלעזר ב"ג לית ליה כיון דאמר כך תרומת מעשר ניטלת מאומד ולא קאמר נמי מעשר אלא משמע דמודה במעשר שאינו ניטל מאומד ולא ס"ל כר' יוסי בר' יהודה, דטעמא דידיה הוא דמדמי מעשר נמי לתרומה דקאמר בבכורות שם דף נ"ט ומעשר קריי' רחמנא תרומה דכתיב את כל מעשר בני ישראל אשר ירימו תרומה נתתי ללוים לנחלה, ואדרבה יש לדייק ל"ל למימר כלל דס"ל כאבא אלעזר בן גמלא לימא בפשיטות דס"ל מעשר קרייה רחמנא תרומה ותרומה ודאי ניטלת מאומד) וי"ל לזה דילמא קרייה רחמנא תרומה משום תרומת מעשר שבה, אבל כיון דגם תרומת מעשר ניטלת מאומד א"כ כי קרייה רחמנא תרומה נמי ניטלת מאומד, אבל אבא אלעזר י"ל דוקא בתרומת מעשר קאמרי, והשתא במרבה במתכוין לא שמעינן לשום תנא שיועיל אלא בתרומת מעשר כההיא דמנחות שהביאו התוס', אבל במעשר עצמו איפשר גם הך תנא לא ס"ל כר' יוסי בר' יהודה לאקושי מעשר לתרומה, ור' יוסי בר' יהודה איפשר דלא ס"ל במתכוין להרבות שיועיל, דאי במכוין להרבות מועיל ג"כ נימא בלקח אחד עשר למעשר יהיו כולם מעשר, אלא ודאי לא ס"ל כלל ההיקש במכוין לרבות, ובמעשר בהמה אינו תופס יותר מעשר אפי' לא נתכוין מאחר שניכר טובא הוי כמתכוין, לכן בעשרה ס"ל דוקא דמהני, א"כ לכ"ע במתכוין להרבות במעשר עצמו לא מהני כנ"ל, ודוק היטב. ועמ"ש לקמן בד"ה כך:

בא"ד וא"ת ואמאי איצטריך התם לאוקמא כאבא אלעזר בן גמלא כו' עכ"ל. לענד"נ ליישב קרוב לדברי התוס' דלא שייך לאקושי כיון דכתיב כל אשר יעבור תחת השבט א"כ מסתמא אותן עשרה לא היו עוברין בזה אחר זה וא"כ קים לן דאין זה המעשר שכתוב בתורה, אבל השתא דיליף במעשר שניטל מאומד אע"פ שחסר מן המעשר ואינו ככתוב בתורה מ"מ מהני יליף שפיר דה"ה הכא דמהני:

בד"ה כך כו' ודלא כפי' הקונטרס כו' דמשום מחשבה מוקי לה כו' ואין פשט הסוגיא כו' עכ"ל. לא מצאתיו בפירש"י שלפנינו לכן לא יכולתי לכוין דעתו, אבל לענ"ד ודאי דרבנן לא פליגי עליה במחשבה, אלא דממה שניטלת במחשבה אינה סיבה שתינטל מאומד דאיפשר דבמחשבה היינו מעשר במכוון, אבל ממה שניטלת מאומד מתחייב שתינטל במחשבה והוא דודאי אי לאו דאהני מחשבתו לא שייך לאקושי לקרות מעשר למה שאינו מעשר, אבל כיון דבאמת ניטלת במחשבה דרשינן היקשא דניטל מאומד אף שאינו מעשר במכוון מיקרי מעשר לפי מחשבתו דאהני ביה לאחשוביה מעשר והיינו דמדמי לר' יוסי בר' יהודה נגד מה שאמר הת"ק בנטל עשרה אין זה עשירי, לזה אמר דס"ל כאבא אלעזר דאהני ביה מחשבה לאחשובי' למעשר, ומיושב מה שהקשו התוס' לעיל בד"ה כשם דה"ל לומר בפשיטות דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן, ולפ"ז לא סגי בלא הך היקשא דעל ידי מחשבה נחשב עשירי אף שאין עשירי הכתוב בתורה מחשבתו משויא ליה עשירי והכל נכון, ודוק היטב:

במשנה מפריש עליהם בחזקת שהם קיימין. לכאורה לפי מה שמבואר בפ' המפקיד דף מ' דיוציא לו חסרונות, א"כ צריך לנכות לפי ערך, אלא דמסתמא גם מאלו נחסר ונ"מ אם מדד אלו שהם במילואן צריך לנכות החסרונות:

בתוס' ד"ה מעת לעת כו' ותימא דהכא מ"ט עכ"ל. איפשר לפמ"ש התוס' בסמוך דאינו רשאי להפריש שלא מן המוקף רק בערבי שבתות א"כ כל התיקון הוא על שבת שהוא מעת לעת, לכן נקטו האי שיעורא שאם בדקן ביום א' הרי זה חושש על כל מה שהפריש בע"ש שהוא מעל"ע:

(ע"ב) בגמרא מהו דתימא מאי למפרע מעת לעת. ויש לדקדק דמ"מ חלוקין דהא במשנה נקט חושש ובמקוה אפי' ברשות הרבים טמאות אלמא דהוי ודאי, עיין מה שכתבתי בחידושי נדה, ונראה דודאי יש לחלק דבשלמא במקוה ע"כ דנין משעה שראוי להסתפק בחסרון והחסרון נמשך מצד הזמן וי"ל שלמפרע מחזיקין החסרון משעה שראוי להסתפק שנחסר מן השיעור, משא"כ באבידה שהיא מקריית אינה נמשכת מהזמן, לכן לעולם יש להסתפק אימת נאבדו ואין האבידה נמשכת מחמת המשך הזמן, אלא דמ"מ כיון דאיכא העמד טבל על חזקתו עכ"פ יש להסתפק וחושש, אבל אינו ודאי, עמ"ש בחידושי ריש נדה ודו"ק:

סליק פרק שלישי השולח פרק רביעי (דף ל"ב ע"א) במשנה השולח גט לאשתו וכו' או ששלח אחריו שליח כו'. כתב בספר פני יהושע נראה מפשט לשון המשנה דאם נאנס השליח בדרך עד שכבר מסר השליח ראשון לא הוי ביטול אף דבשעה ששלחו עדיין לא נמסר ליד האשה, וביקש להביא ראיה מהא דלקמן דאמר זילו אטמורו ומאי הועיל הא יכול לבטל ע"י שליח ע"ש. ולדידי מילתא דפשיטא לי דבשלח אחריו שליח מתבטל הגט מיד בביתו, ולענ"ד הא ליתא ובששלח אחריו שליח אינו עושה רק שמוסר לו כחו שיוכל לבטל שיהיה במקומו לבטל הגט ואין דעתו לבטלו מיד בביתו, וראיה לזה מדאמרינן לא אלימא שליחותי' דבתרא משליחותי' דקמא ואם איתא דנתבטל מיד הרי מדין ביטול עצמו נגעו בו ואין עושה שליח רק כדי שתדע בטרם שיגיע לידה שכבר ביטל בביתו, וגם למה נקט ששלח אחריו שליח הרי כבר נתבטל בעודו בביתו א"ו לא מבטלו מיד, וכן נראה דהא לרב ששת אין הטעם רק משום תקנת עגונות ואע"פ שיוודע לה הביטול מ"מ חששו לתקנת עגונות וא"כ מה תועלת יש בשליחת השליחות הרי בלא"ה יוודע לאשה ולמה ע"י שליח יכול לבטל ושלא בפני השליח אינו יכול לבטל, אלא ודאי לענין זה חששו לתקנת עגונות מאחר שכבר קיבלה האשה הגט והיתה בחזקת מגורשת שייך תקנת עגונות מאחר שכבר הותרה להנשא משא"כ בשולח שליח או שיבטל בפני השליח לא שייך תקנת עגונות מאחר שעדיין לא בא הגט לידה, וא"כ בבא הגט לידה אע"פ שנאנס השליח בודאי למ"ד ביטלו אינו מבוטל לא בטל דמ"מ שייך תקנת עגונות, וה"ה לרב נחמן דבהא לא פליגי דכל שיעשה הביטול שלא בפני השליח לא מהני ואפי' נודע לאשה אח"כ אחר שבא לידה דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין אלא בודאי תקנת ר"ג היתה שלא יבטל כלל בביתו שלא בפני השליח, דאי תימא דעיקר תקנתו היתה להודיע לאשה לא משמע כלל הכי דא"כ יוכל כמה פעמים למצא עילות וטעמים על האונס אח"כ, אלא ברור דתקנת ר"ג היתה שלא יבטל כלל בביתו כי אם כשיפגע בשליח או שישלח שליח שיבטל כשיפגע בשליח ואם נתאחר בדרך עד שכבר מסר השליח הגט הרי לא התחיל הביטול כלל, מיהו בהא איכא לעיוני אם ביטל שלא בפני השליח ונודע לשליח הביטול לרשב"ג אם יוכל למוסרו לאשה ויתבאר בע"ה לקמן גבי אמר לעשרה אבל כאן הדבר פשוט דלא איירי רק מביטול השליח כדאמרינן בגמ' דס"ד לא אלימא שליחותי' דבתרא משליחותי' דקמא, אלא דיש לעיין איך יכול לעשות שליח על הביטול הא אמרינן לעיל דף כ"ט דמילי לא מימסרן לשליח ולכן באומר לשנים או לשלשה כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ואין להם רשות לעשות שליח ופירש"י שלא מסר להם אלא דברים אבל גט דאית ביה מששא חוזר ונמסר, וא"כ איך עושה שליח לביטול שהשליח יבטל הא ה"ל מילי, מיהו י"ל דבאומר אמרו מבואר לקמן דמודה ר' יוסי דלא מיקרי מילי שהרי הוא בעצמו מצוה שיאמרו לסופר שיכתוב הגט וא"כ לא שייך לומר מילי לא מימסרן לשליח, רק בלא ציוה לשליח בפירוש והשליח מעצמו עושה שליח אחר בהא שייך לומר מילי לא מימסרן לשליח, וא"כ כשמצוה להשליח בפירוש שהשליח בעצמו יבטל השליח לא מיקרי מילי דהרי הוא בעצמו מצוה לו שיבטל, ועיין בירושלמי, לכן בחמץ קיי"ל דאף שלוחו יכול לבטל, ולפ"ז אין השליח עושה שליח לבטל דמילי לא מימסרן לשליח, ועיין במ"מ פ"ז מגירושין דין כ"ב, וגם מלשון הירושלמי דקאמר עשה שליח להוליך הגט צריך להחזיקו בפני שנים, עשה שליח לבטל הגט צריך לבטלו בפני שנים משמע דהשליח מבטלו בפני שנים והשליח הוא המבטל, וכן מוכח דאי תימא דהוא מבטל בביתו רק שהשליח עושה להודיעו למה נצטרך שנים ולא יעלה השליח לשנים, דבשלמא אם השליח הוא המבטל הגט שפיר י"ל דהוי כמו שליח להולכה דס"ל להירושלמי דאינו עולה מן השנים דה"ל כבעל דבר שהוא בעל המעשה, משא"כ אם מבטלו בביתו והשליח אינו רק להודיע לא ה"ל בע"ד רק עד בעלמא, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה גט כו' דהשתא א"צ ב"ד כתב בס' פ"י משמע מדבריהם דגם בשלח אחריו שליח א"צ ב"ד, וזהו נגד הירושלמי שאמר צריך לבטלו בפני שנים ע"ש, וכוונתו לרב נחמן ב"ד היינו תרי, וא"כ י"ל להתוס' דלא צריך ב"ד היינו דאפי' תרי לא בעי, ובאמת י"ל דודאי אין צריך אפי' שנים והיינו לענין שאם אמר לשליח שעשאו הבעל שליח לבטל הגט אין השליח רשאי תו למוסרו ליד האשה, ואף שהירושלמי מצריך לבטלו בפני שנים היינו משום חששא שלא ימסור הגט ליד האשה וא"כ תו לא יהא נאמן שביטלו, אבל לפי האמת הגט מתבטל אף שלא בפני שנים ושפיר בטל לענין זה שאין השליח רשאי תו למוסרו ליד האשה, מיהו לפי מה שנראה מדבריהם בד"ה רבי דגם בבעל המבטל בפני השליח צריך שנים משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ אפי' הבעל עצמו צריך שנים כשמבטלו בפני השליח, מיהו י"ל דהתוס' ס"ל דהירושלמי לשיטתיה דס"ל אין שליח נעשה עד ולכן ס"ל דאין השליח עולה לשנים, משא"כ למאי דקיי"ל שליח נעשה עד וא"כ סגי בחד בפני שליח, וכ"ש לפמ"ש הטור דגם הירושלמי לא קאמר רק שאין עולה לשנים אבל לאחד עולה שפיר, מיהו עיקר דיוקו על שלח אחריו שליח לאו דיוקא הוא כלל דהא אמרינן בגמרא דטובא קמ"ל דס"ד לא אלימא שליחותי' כו', ואין כוונתן רק ארישא דהגיע בשליח ולא משמע להו דקמ"ל דלא אמרינן לצעורא קא מכוין כדאמרינן בש"ס דכבר נשמע מאידך בבא כמה גווני דלא אמרינן לצעורא, ולא משמע להו בהך תירוצא דמשום דהגיע ממילא הוי סברא טפי דילמא לצעורא דמ"מ טפי הוה ליה לאשמועינן רבותא בעיקר הביטול דהא חזינן דלא