גרש ירחים קי

משלם מידי ושפיר מהני היאוש שכבר נפטר הכהן מחיובו, אבל בעלמא נהי דנתייאש מ"מ לא נפטר החייב מחיובו לכן לא מהני יאוש, ועמ"ש בחידושי ב"מ באריכות מזה:

(ע"ב) בתוס' ד"ה איכא בינייהו כו' אור"י דלא תקינו כו' לב' כמו שפירש הקונט' כו' דא"כ לא נ"מ מידי עכ"ל. איפשר לומר דהך דינא שנאמר לעיל בכהן שיכול לחזור גם בעניים נוהג דין זה שאם עני א' רוצה להחזיר לו מעותיו ושישאר המעשר לעניים ע"כ יכול לחזור, והשתא שפיר נ"מ לעניי כותים שאפי' באו להחזיר לו אין להם רשות אי גרי אריות הם:

ועוד נראה דאי אמרינן כותים גרי אמת הם ומפריש בשבילן נראה דעיקר תקנתא נמי הוה בעניי כותים אם רוצה להלוות לא' מהם הרי הוא כעניי ישראל:

בד"ה תניא כו' ואסיפא קאי כו' אבל ארישא כו' דכ"ש כו' שצריך ליטול רשות עכ"ל. לכאורה קשה דילמא דוקא בירשו קרקע מהני רשות דמוטל עליהם לפרוע אבל בלא ירשו קרקע לא מהני רשות דאין חייבין כלום, ולענ"ד דברי התוס' נכונים דקשה אי טעמא משום שחייבין לפרוע א"כ תיקשי מתני' לרב ושמואל דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא ומלוה ע"פ אינו גובה אפי' ירשו קרקע, א"כ קשיא מתני' מאי מהני רשות, אלא ע"כ כיון דעכ"פ איכא מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אף שאין כופין שפיר מהני רשות שלהם א"כ ה"ה לדידן דקיי"ל שיעבודא דאורייתא מצוה מיהא איכא לפרוע חובת אביהם אפי' לא ירשו כלום כמ"ש התוס' בפרק הכותב דף פ"ו, לכן ס"ל להתוס' דרשות מהני לעולם, ובהלוון בב"ד כתב במאור הטעם דבב"ד יש לה קול לכן א"צ רשות דהוי כמלוה בשטר, והרמב"ן הקשה עליו דגם מלוה ע"פ גובה מן היורשים וא"כ אפי' שלא בב"ד נמי, ואין זו קושיא לענ"ד דהא בהניח מלא מחט נמי גובה מלא קורדם אף דלא יכול לגבות ע"כ לומר דמעשה ב"ד אלים טפי שא"צ רשות כמו כן י"ל אפי' הניח קרקעות שלא בב"ד מ"מ צריך רשות דאיפשר שיתרצו יותר בפרעון החוב משיטול המתנות, ומודה בעל המאור דאהני מעשה ב"ד עכ"פ לענין רשות רק בא לפרש הטעם דבעינן שהניח קרקע היינו משום דיש השתעבדות מדינא לכן א"צ רשות ודוקא בב"ד אבל שלא בב"ד לעולם צריך רשות אפי' הניח קרקעות, מיהו לשון בעה"מ משמע דבלא הלוון בב"ד אינו גובה מן היורשים, וע"ז קושיית הרמב"ן הא מ"מ אין יכול לטעון פרעתי, מיהו לענ"ד אדרבה קשיא לי איפכא דנהי דבב"ד הוי כשטר מ"מ כיון שמתפרע לאחדים א"כ מי יודע כמה עלה מעשר שכבר הפריש ושמא כבר נטל כדי חובו מן המעשרות, וצ"ל דבב"ד הוי כשטר ומדאיכפל להלוות בב"ד הוי כשטר שלא יהיה נאמן לטעון פרעתי ממילא גם טענה זו בטילה, משא"כ שלא בב"ד אף שלא ניתן לפירעון כדברי הרמב"ן מ"מ י"ל שמא כבר נפרע מן המעשרות עצמן דמי יודע כמה עלו המתנות, ולק"מ ודו"ק:

אלא דלא הבנתי למה לא יהיה הבעה"ב נאמן שלא נפרע עדיין אפי' ע"פ דהא אם ירצה לא יתן עוד המתנות שבידו ליתנן למי שירצה ואם בעצמו יודע שלא נפרע ודאי יצא ידי שמים במה שמפריש המתנות עליהם שהרי קמי שמיא גליא ובדיינים אין מוציאין המתנות דהא הוי ממון שאין לו תובעין וגם כל אדם נאמן על נפשו שכבר הפריש א"כ הוא נאמן על עצמו לענין מעשר, א"כ גם הכא אם אומר שעדיין לא הגיעו המתנות להתפרע מהם חובו ואינו רוצה ליתן עדיין לכהן ודאי דנאמן אם הוא באופן שעדיין ההלואה קיימת ואפי' הלוון שלא בב"ד יכול להפריש עליהם שנאמן על עצמו שלא נפרע החוב, וא"כ טעמא של בעה"מ צ"ע, ומ"מ התוס' איפשר דשפיר מפרשי דלעולם רשות מהני אף שלא ירשו כלום, מטעמא דפרישית:

שוב ראיתי להרמב"ן במלחמות הביא דברי הירושלמי שהקשה מינה לרב דס"ל מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים ומשני פתר לה בשטר, ומ"מ אין מזה קושיא על התוס' דכיון דלא אידכר בגמרא דידן משמע דתלמודין פליג, ועוד דהתוס' לשיטתיה שהקשו בב"ב דף קע"ה ע"ב מה חילוק יש לענין יורשים בין שטר לבעל פה ותירצו כיון שלא חשש לגבות מלקוחות אף מן היורשים אינו גובה, וא"כ כאן לא אהני השטר דהא לענין לקוחות ודאי לא ניתן לגבות שהרי לא ניתן רק להתפרע מן המעשרות ולקוחות יכולין לטעון שמא כבר גבית הכל א"כ גם מיורשים לא גבי, ועוד נראה דהירושלמי ס"ל כר' יונתן דאינו גובה רק כפי מה שהניח, אבל לר' יוחנן דהניח מלא מחט גובה מלא קורדם א"כ אין הטעם משום שיעבוד דאינו משועבד רק קרקע שהניח וע"כ תקנתא בעלמא היא כמ"ש התוס', א"כ י"ל דלעולם רשות מהני אפי' בלא הלוון בב"ד מטעם מצוה כדפרישית לכן לא פריך מינה לרב בתלמודא דידן, מיהו קשיא לי על דברי התוס' איך פירשו דאהלוון בב"ד קאי דהא לעיל איתא דמפריש עליהם בחזקת אותו שבט ובעני מפריש בחזקת עניי ישראל, א"כ משמע דבהלוואה בב"ד מהני אפי' לא הניח כלום דבעניי ישראל משמע אע"פ שאינם יורשים כלל דהא לרב אפי' על עניי כותים יכול להפריש, ואפי' תימא דרבנן פליגי אראב"י מ"מ בהא לא פליגי דעכ"פ א"צ ליטול רשות מיורשים אפי' לא ירשו כלום, א"כ ע"כ הא דאמר כאן בירשו קרקע אשלא בב"ד קאי, וצ"ע:

בד"ה הילך דמיו כו' פי' בקונט כו' וקשה לר"י דלאחר שמכרו כו' עכ"ל. נראה יישוב פירש"י דודאי הלוי אין לו קנין במעשר קודם שיבא לידו כמו שנראה מלשון רש"י, אלא דבנותן לו הדמים לא גרע מנתן בהלואה כדלעיל דיכול להפריש עליו דעשו שאינו זוכה כזוכה כדלעיל, והשתא קם דינא דלעיל דכהן בבעה"ב יכול לחזור א"כ הלוי יכול לחזור כשרוצה להחזיר הדמים, לכן יש לחוש שמא חזר בו ורוצה להחזיר הדמים ועשאו תרומת מעשר על מקום אחר, ופריך אטו ברשיעי עסקינן דנהי דיכול לחזור אבל לעשות תרומת מעשר בטרם שיחזיר לו המעות ויודיע ודאי לא עביד ומסתמא לא חזר, ומיושב פירש"י על נכון:

בא"ד אלא י"ל דשמא עשאו קודם קבלת הדמים כו' עכ"ל, וקשה כיון דלא משך איך קנה דהא בפ' הזהב מפרש טעמא דיכול לעשותו תרומת מעשר משום דהוי כמתנה מועטת דהוי מחוסר אמנה וכאן שלא נתרצה רק ליתן הדמים איך יוכל לעשותו תרומת מעשר הא לא הבטיח לו רק הדמים ואינו מרוצה ליתן לו גוף המעשר רק הדמים וא"כ איך יכול לעשות המעשר תרומת מעשר כיון שלא בא לידו, וצ"ע:

בד"ה מעשר כו' תימא אמאי נקט השתא הילך דמיו עכ"ל. התוס' נדחקו, ונראה ליישב ע"פ מה שמבואר בפרק הזהב באמר כור מעשר לי בידך יכול לעשותו תרומת מעשר משום דהוי מחוסר אמנה אם הוא חוזר, א"כ י"ל נמי כשאומר הילך דמיו נמי אין יכול לחזור דדמי נמי למתנה מועטת, והשתא קמ"ל דגם לענין הדמים אם אומר הילך דמיו דנהי דבסתמא אין חוששין לא עדיף מרובא דרוב פעמים אינו עושה תרומת מעשר בלא פסיק מ"מ איפשר שהיה יכול לומר איני רוצה ליכנס לספק דמ"מ שמא עשאו ויפטר מנתינת דמים קמ"ל דאין חוששין ומחוייב ליתן הדמים ואין יכול לחזור ממה שאמר הילך דמיו, ובזה יש ליישב קושיא שנייה הא הוי חזקה לחבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן, ולפ"ז י"ל כיון דאיכא חזקת ממון כנגדה שפיר יכול לחזור מנתינת דמים ולומר טול לך אתה המעשר ואני איני רוצה לסמוך על החזקה וניחא ליתן המעשר עצמו, גם י"ל בפשיטות דודאי באמר כור מעשר לאביך חיישינן שמא עשאו תרומת מעשר משום דקצוב, וא"כ גם בסתם מעשר כיון שאמר הילך דמיו ע"כ משער כמה יש מעשר שאל"כ אינו יודע כמה הוא דמיו וא"כ ס"ד כיון דעכ"פ קצוב ע"פ האומד יש לחוש שעשאו תרומת מעשר ג"כ ע"פ אומד:

בד"ה וכי כו' תימא דתנן כו'. התוס' נדחקו, ואיפשר לומר לענ"ד דודאי באין כל המעשר תחת ידו כגון שנדרו לו עשרה אנשים עשרה כורין וגם מכרן להם דאי איפשר שיצרפן לרשותו לתרום מן המוקף בכה"ג מיקרי לא איפשר ושרי בתרומת מעשר שלא מן המוקף דאי איפשר לצרפן ולא סגי בלא"ה, אבל הכא איירי בסתמא דניחוש שעשאן תרומת מעשר על מעשרות שיש לו בביתו דבהא שפיר אמרינן דמסתמא לא נחשדו לתרום שלא מן המוקף והיה לוקח כור זה לביתו כדי לתרום מן המוקף, אבל כשחלוקין ברשויות ופעמים בשתי עיירות או כמה עיירות בכה"ג שפיר תורם שלא מן המוקף, אלא דבסתמא כיון שלא נודע לא ניחוש שנדרו לו כמה אנשים ולא בא לרשותו:

בד"ה לתרום כו' פי' בקונטרס דשמא באותה שעה אינה בעין ואין נראה כו' עכ"ל. לכאורה דרש"י בא לתרץ קושיית התוס' דתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף ומתרץ לה דהיינו בידוע שעדיין הוא בעין כגון ששניהם ברשותו רק שאינם במקום אחד, אבל היכא דיש לחוש שאינו בעין לא נחשדו חברים:

בד"ה כיון דלא קייץ כו' וא"ת כו' וא"כ כי לא קייץ נמי כו' עכ"ל איפשר ליישב דודאי אי קאמר כור מעשר קשה נמדוד אם כבר נתן ממנו תרומת מעשר הרי חסר מן הכור המעשר, וצ"ל דאיפשר דאחר נכיון המעשר נשאר הכור, א"כ י"ל דה"ק כיון דקייץ כור מעשר משמע שהוא מעשר מבלי תערובת התרומת מעשר שבתוכו רק מעשר לחוד, וא"כ באמר מעשר סתם ולא קייץ יש לומר דשפיר קאמר מעשר בתחילה מעורב בתרומת מעשר, אבל באמר כור מעשר כיון דע"כ צריך לייחד באיזה מקום הוא מונח א"כ למה דקדק לפרש כור הל"ל מעשר שמונח במקום פלוני יש לך בידי, אלא ודאי להכי קאמר כור היינו שהוא מעשר בלי תערובת תרומת מעשר שבו, וגירסת הרמב"ם בפ"ג מתרומות הוא בהיפוך באמר סתם מעשר אמרינן תקוני תקניה ואם אמר כור מעשר חוששין לתרומת מעשר, וניחא טפי די"ל כיון דלא קייץ תקניה וכיון דתרומת מעשר ניטלת מאומד לכן אין אתו דבר קצוב לפי שתיקנו מאומד, אבל באמר כור מעשר משמע כמו שהפריש הכור והתרומת מעשר בתוכו, וניחא נמי לדידיה דמייתי נמי דא"א בן גמלא שניטלת מאומד, דלגירסא שלפנינו אין ענין לדרושינו רק מה שהבעה"ב נוטלו, ולדעת הרמב"ם א"ש דכיון דניטלת מאומד י"ל שתיקנו ודו"ק שוב ראיתי דליתא לדעת הרמב"ם, דהרמב"ם פסק ספ"ג דתרומות הלכה י' בתרומת מעשר דאינה ניטלת מאומד רק בזה שהבעה"ב יכול ליתן תרומת מעשר פסק כוותיה, וצ"ע מנ"ל לחלק:

(דף ל"א ע"א) בתוס' ד"ה כשם כו' ונראה דלית ליה כלל לאבא אלעזר ב"ג דמרבה במעשרות כו' עכ"ל