גרש ירחים י

ובדרך דרש לפי שי"ב שבטים נקראו שבטי יה על ששמרו גדר הערוה שם יה שבין איש לאשה, וגם אשה נקראת בית, ביתו זו אשתו, וזו שמצא בה ערות דבר ושלחה מבי"תו וחסר ב' של שבטים במה שיצאה חוץ לשטה ואחזה מעשה שטים, לזאת תפרד מי"ב שבטים בי"ב שיטים:

בא"ד והפסק שבין וידבר כו'. הוא דחוק לענ"ד דאדרבה במשנה תורה עיקר הספר כריתות שלא זכר בספרים ראשונים, לכן נלע"ד לפי שבס' בראשית נזכרה מצות פריה ורביה שהוא לישא אשה, ובספר השני שהוא ספר שמות נזכר חיובי האשה שארה כסותה ועונתה, והיא אחזה בספר ויקרא כי מצא בה ערות דבר שהוא עבירת העריות הכתובים בס' ויקרא, והוא שרוצה ליפטר מחיוביו שבספר הראשון שהוא פריה ורביה, וגם מחיוביו שבספר השני, ומדלג עד הספר החמישי לכתוב לה ספר כריתות והוה ג' פעמים ד' שהוא י"ב, עיין מ"ש בהקדמה קטנה של ספרי גט מקושר טעם לשם גט, גם י"ל דספר במדבר שם פרשת סוטה על ידי קינוי וסתירה ונזכר פסק שלה בספר חמישי:

בתוס' ד"ה אף והא דתנן כל הכתמים הבאים מרקם כו' והקשה מהרש"א הא כתבו התוס' דתרי רקם הוי, ונראה דא"כ קשה איך נקט התנא סתמא הא רקם המוזכר כאן באמת הכתמים טמאים, אבל כאן לא קשיא איך נקט רקם סתם הא איכא רקם בא"י, די"ל דמוכח ממילא דלא איירי בא"י, דהא ר"א מוסיף כפר לודים שהוא מח"ל, א"כ מוכח מגופו דהך רקם הוא שבח"ל:

בד"ה מכפר לודים אור"י שהזכיר לוד כו'. והקשה מהרש"א ל"ל לתלמודא לקמן לומר דהוסיף ר"א כפר לודים משום דמובלעות לימא דקמ"ל אע"פ שנקראת ע"ש לוד. ונראה ליישב דאי נימא דכפר לודים אינו בכלל מובלעות, א"כ לימא מכפר לודים לחוד וע"כ יהא הרבותא אפי' ללוד, דאל"כ מאי מוסיף אר"ג, אלא ודאי דכפר לודים מובלעות, וא"כ צריכי תרווייהו אפי' מכפר לודים שהוא מובלעות, ואפי' ללוד דאית בה נמי שמצויים:

בתוס' ד"ה ואשקלון וכו' ולא כבשום עולי בבל לכך אין ת"ח מצויים שם עכ"ל. צ"ע דמשמע דכבשו כולם דהא איתא שם והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, א"כ משמע דלא הניחום רק מלקדש בקדושת א"י וכן פירש"י בהדיא אבל היו תחת ממשלתם, ונראה דממילא הא בהא תליא כיון שלא קדשום בקדושת א"י, א"כ מסתמא עיקר ישיבת ת"ח בא"י ממש דהנהו אין להם דין א"י, וכן משמע לקמן בתוס' דאי עכו לא כבשו עולי בבל אסור לצאת מארץ ישראל לעכו:

בתוס' ד"ה ואם כו' אבל כל זמן דלא אתי כו' משום עיגונא כו' עכ"ל. ודייקו המפרשים דל"ל טעמא משום עיגונא הא התוס' כתבו עיקר הטעם דאל"כ לא שבקת חיי כו' ובגט לא שייך זה א"כ מדינא יש להקל. ונראה דיש לדייק לפי לשון התוס' שהתחילו דטענינן מזוייף לנפרע שלא בפניו ומיתומים ומלקוחות משמע דבאו להוכיח אכולהו, הן נפרע שלא בפניו, הן נפרע מיתומים, הן נפרע מלקוחות, ובהך לא שבקת חיי לא כתבו רק לנפרע שלא בפניו מיתומים ומלקוחות משמע דשלא בפניו היינו מיתומים ולקוחות, לכן איפשר לומר דאנפרע שלא בפניו לא מצאה הקפידא מקום לנוח, דאיפשר דשלא בפניו מירתת פן יבא למחר ויענה כחשו בפניו, ואין שייך כ"כ לא שבקת חיי, אלא דפשיטא להו להתוס' דאי טענינן מזוייף ליתומים ולקוחות ממילא הה"ד שלא בפניו דלא מצינו חילוק בין נפרע שלא בפניו מבני חורין או מיתומים ולקוחות, וא"כ ע"כ אי טענינן מזוייף גם לנפרע שלא בפניו אע"ג דלא שייך לא שבקת חיי ע"כ משום לא פלוג, וא"כ גם בגט הו"ל למימר לא פלוג, לכן כתבו משום עיגונא אקילו רבנן:

גם י"ל בפשיטות דלענין גט נמי משכחת לה לא שבקת חיי למ"ד גט גובה עיקר, א"כ אחר שתגבה פעם אחת בגט במדינת הים תזייף עוד ותפרע שלא בפניו, וגם י"ל שפעמים שחפיצה לגבות הכתובה ואין הבעל רוצה לגרשה תזייף גט לגבות הכתובה שלא בפניו:

בא"ד לא שבקת חיי כו'. צ"ע אי טענינן מזוייף א"כ טענינן לכל המוציאין שטרות מזוייף א"כ ניחוש נמי לשלשה רמאים ואחד יהיה מלוה ושנים עדים ואין לדבר סוף אפי' בפניו שבאמת יחתמו או יעידו בעל פה ואח"כ יחלקו ביניהם, וצ"ע:

בא"ד טענינן להו פרוע כו'. והקשו המפרשים א"כ מאי נ"מ אי טענינן מזוייף או פרוע במיגו דמזוייף, ונראה דנ"מ אם יש ליתומים שטר בעדים אלו אשר חתומים בשטר שהוציא זה, וא"כ אילו היה אביהם קיים והוא מוציא שטר בעדים אלו על אחר ובא זה והוציא שטרו זה ג"כ בעדים הללו, א"כ לא שייך להאמינו לומר פרוע במיגו דמזוייף, דא"כ יפסול שטרו והרי הוא רוצה לגבות בשטר זה שח"י של עדי השטר דומה לאלו החתימות, והשתא שפיר אי נמצא לגבי יתומים שטר בעדים אלו לא שייך דנטעון להו פרוע במיגו דמזוייף, דאם יטענו מזוייף הרי פוסלין שטרן שעל אחר ולא יגבו אפי' יתקיים אח"כ, מיהו אי אנן טענינן מזוייף בלא מיגו מ"מ אין יכול לגבות מהם:

עוד י"ל דנ"מ אם ראו אצל בעל השטר שטר כזה ומת הלוה באותו יום דקי"ל לפריעה בת יומא לא חיישינן דלא שכיח, אם כן לא טענינן ליתומים פרוע כיון שבאותו יום שנכתב השטר מת לא שכיח פריעה בת יומא, א"כ גם הפרעון לא שכיח ולא טענינן פרוע, ומ"מ שפיר טענינן מזוייף אי טענינן מזוייף בלא מיגו, ולא שייך לומר לא שבקת חיי, אטו ידעי יום שימות בו הלוה:

עוד י"ל דנ"מ ביש למוציא שני שטרות אחד מקויים וא' אינו מקויים וטוען שהמקויים פרוע והאינו מקויים לא נפרע דאין ללוה מיגו דמזוייף דא"כ יתבע במקויים ויתחכם גם הוא לתבוע בשטר המקויים ויאמר שזה לא נפרע, מיהו אי טענינן מזוייף אף שהמלוה יש לו מיגו שהיה יכול לתבוע במקויים ה"ל מיגו להוציא, ומ"מ אין ללוה מיגו שאם יראה שהלוה אינו מודה יתבענו במקויים. עוד י"ל בפשיטות דנ"מ אם הלוה כאן ומודה שאינו פרוע רק שאינו מקויים וזה בא לגבות מלקוחות דלא שייך לטעון פרוע במיגו דמזוייף, כיון דהוא בעצמו מודה שלא פרע, אבל אי טענינן מזוייף בלא מיגו אין הודאתו מחייבת ללקוחות:

בא"ד ואין לומר דטענינן פרוע דהא רב אית ליה כו'. והקשה המהרש"א הא למ"ד אין צריך לקיימו מוכח בפשיטות דטענינן מזוייף, דאל"כ לא שבקת חיי כיון דלא נטעון להו פרוע. ונראה ליישב דודאי אי משום לא שבקת חיי לחוד, א"כ התם שהודה ואמר מנה לפלוני בידי אף דלא אמר תנו, מ"מ כיון דליכא רק חששא דשלא להשביע וזה מוציא שטר שאינו מקויים, ומדינא לא טענינן מזוייף רק משום לא שבקת חיי, וא"כ התם דכבר הודה לא שייך לא שבקת חיי, וא"כ מכאן הוכחה אפי' היכא דלא שייך סברא דלא שבקת חיי, מ"מ טענינן מזוייף וא"ש:

ועוד נראה דבלא"ה קשה, א"כ איך כתבו התוס' דנימא דטענינן פרוע במיגו דמזוייף, דאכתי תקשי למ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, א"כ תקשי הך לא שבקת חיי, ואטו נימא דאמוראי דפליגי אי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו פליגי בהא דטענינן ליתמי מזוייף, דלא מצינו פלוגתא דתנאי ואמוראי בהא. לכן נראה דודאי אי מדינא לא טענינן מזוייף, א"כ כל אחד צריך לחוש לעצמו קודם שיסע למרחקים לצוות על בני ביתו מה שהוא חייב לשום אדם, וכמה שטרות שישנם עליו, ובאם שיבא אחד ממדינת הים לא יאמינוהו עד שיהיה בירור ממנו שלא זייף, ואז הוה כטוען מזוייף בעצמו, אלא דקושיית התוס' הוא מצד המנהג וא"כ לא קשיא למ"ד א"צ לקיימו דאין ה"נ שצריך לנהוג כן, וא"כ לא קשיא קושיית מהרש"א כלל, דלמ"ד א"צ לקיימו לא קשיא כלל דלא שבקת חיי, דאין הכי נמי שהיה נוהג לצוות קודם שיסע למרחקים או קודם שימות כמה שטרות שעליו, ולק"מ:

עוד נ"ל ליישב קושיית מהרש"א דודאי משום הוכחה דלא שבקת חיי הוה מצי למימר דנהי דטענינן מזוייף מהך חששא, מ"מ אם יש ע"א על הקיום, א"כ ודאי בכה"ג הוה מילתא דלא שכיחא שיזייף וימצא אחד על הקיום, דלדעת הרמב"ם לא מהימן לומר פרוע דהוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם, א"כ בכה"ג לא מוכח מסברא דלא שבקת חיי, די"ל מ"מ סגי בעד אחד על הקיום, אבל מהתם שפיר מוכח מדאמר לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה משמע דבעינן קיום גמור כמו כל קיום דבשנים, א"כ מוכח אפי' יש עד אחד על הקיום מ"מ טענינן ליתמי מזוייף:

עוד נראה ליישב קושיית מהרש"א על מ"ש ועוד יש לדקדק מפ' ג"פ כו' דא"ר הונא שכ"מ שהקדיש כו' ומסיק אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה כו', ואין לומר דטענינן פרוע דהא רב אית ליה א"צ לקיימו, והקשה המהרש"א דלמ"ד אין צריך לקיימו מוכח בפשיטות משום לא שבקת חיי ע"כ טענינן מזוייף, א"כ למה הביאו הגמרא דג"פ. ונראה ליישב דכוונת התוס' דמשם מוכח שפיר אפי' למ"ד צריך לקיימו, שעכ"פ אי איפשר להוציא מיתומים, דאין חילוק בין טענת פרוע למזוייף, והוא דבלא"ה הקשו המפרשים למ"ש התוס' דטענינן פרוע במיגו דמזוייף, א"כ מאי נ"מ אי טענינן מזוייף או פרוע במיגו דמזוייף, והנה היה איפשר לומר נ"מ ביתומים שהודה אביהם שיש לפלוני בידו מנה בשטר, ואח"כ הוציא על היתומים שטר שאינו מקויים, וא"כ אי לא טענינן מזוייף נפרע בשטר זה דליכא למיטען פרוע, שהרי הודה אביהם שלא נפרע, אבל אם טענינן מזוייף י"ל שזהו מזוייף והשטר מקויים יצניענו ויגבה בו אח"כ, אבל אי לא טענינן רק פרוע במיגו דמזוייף, כאן לא שייך פרוע שהרי הודה שלא נפרע ונ"מ טובא, מיהו מסוגיא דב"ב שהביאו התוס' דבאמר תנו קיימיה לשטריה, מוכח דאם הודה על השטר ואמר תנו לא חיישינן למזוייף, דאל"כ באומר תנו אמאי קיימיה לשטריה, הא יש לחוש שמא הוציא המזוייף והצניע המקויים, וע"כ לא חיישינן להכי, א"כ ממילא אף למ"ד צריך לקיימו טענינן מזוייף שאין חילוק בין מזוייף לפרוע במיגו דמזוייף, כדמוכח מהך דב"ב דליכא נ"מ זו, דאם הודה דלא נפרע ודאי לא טענינן מזוייף:

(ע"ב) בא"ד והשתא לרבנן כו' עכ"ל. והקשה המהרש"א אמאי לא דייק מיד מר"מ דס"ל ביש בו אחריות נכסים לא יחזיר .