גרש ירחים קח

הגט בנוסח ארוסה יודע שהיא ארוסה, ודוחק לומר שלא ראה הגט, ועוד לשון איגלאי מילתא ה"ל למימר לסוף חזו דבגט כתוב ארוסה, והאמת יורה דרכו כמ"ש בספרי גט מקושר שאין חילוק בנוסח הגט בין ארוסה לנשואה, ודחיתי ראיית התוס':

דף ל' (ע"א) בגמרא כי משוו ב"ד שליח בפניו או שלא בפניו נלענ"ד דמשום הכי ס"ד דבעינן בפניו היינו משום שהשליח השני ישמע שאמר בפני נכתב דאל"כ מאי נ"מ שיהיה בפניו או שלא בפניו כיון דהב"ד עושין שליח, והשתא למאי דפשיט בין בפניו בין שלא בפניו ממילא אפי' לא שמע השני שהראשון אמר בפני נכתב בפני ב"ד לא איכפת לן וכמ"ש לעיל ודלא כב"י שמדייק מתשובת ריב"ש דהכא ודאי לא איירי במקויים דבזה א"צ שליח ב"ד, ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה כי כו' כגון זה שהוא אנוס עכ"ל. צ"ע מנ"ל לרש"י דילמא אפי' בלא אונס יכול לעשות שליח אחר שלא בפניו ולא בעינן אנוס רק על גוף השליחות אבל כל שאנוס על גוף השליחות אע"פ שיכול להמתין עד שיבא השליח השני לא איכפת לן וכדמשמע פשטא דמילתא דשלחו מתם בין בפניו בין שלא בפניו, וכן נראה דעת הפוסקים ובסימן קמ"ב סעיף י', ועוד במוסר דבריו לב"ד ע"כ הב"ד עושין לשליח וע"כ לומר שהב"ד נעשין שלוחין שלו, דאל"כ וכי ביד ב"ד לעשות שליח, וכיון שהב"ד שלוחים שלו א"כ י"ל שהב"ד עושין שלוחם אפי' שלא בפניו אפי' בלא אונס, ובהכי דייק לישנא דמתני' דאמר ואין השליח אחרון צריך שיאמר ופשיטא לעיל דשליח דשליח משוי שליח, ומ"מ אינו מדוקדק במתני' דאחרון מאן דכר שמיה, אמנם לפ"ז א"ש דקמ"ל דאם אין השליח השני בפנינו הרי מוסר דבריו לב"ד, הרי שמוסר שליחותו לב"ד א"כ ממילא שהשליח שעושין הב"ד שליח שלישי הוא ושפיר יצדק עליו אחרון:

בתוס' ד"ה מי כו' וא"ת כו' ואור"י דאי לא פייסנא כו' אם לא אטרח לפייסה בדבר גדול כו' עכ"ל. וראיתי למהרש"ל ביש"ש שהשיג על התוס' והרשב"א דא"כ נתת דבריך לשיעורין שלפעמים ענייה דבר מועט הוי לגבה כתרקבי דדינרי, לכן פירש דלעולם אמרינן כן אי יהיב לה תרקבי אמרינן מי יהיב לה סאה או כור וכן לעולם, ואין בדבריו כדאי להשיג על התוס' והרשב"א, דמה שהקשה נתת דבריך לשיעורין אין זה קושיא בתנאים שאדם מתנה כרצונו, ולטעמיה מי לא משכחת לה שפירש בהדיא ע"מ שאפייסך בדבר הראוי, וע"כ בעי שומא ואומדן דעת חכמים כמה הוא דבר הראוי, א"כ גם תנאי זה כן הוא באמת לפי האשה והבעל ועושרן, ועוד מדתלי הש"ס טעמא במעות אלמא שאין בכלל פיוסו שתתפייס בלא דמים רק בדמים דוקא, וכיון דבדידיה קאי למישדי תנאי בגט א"כ אם נימא דלא מהני שום פיוס כל שהיא אינה מתרצה א"כ ממילא כל שלא נתרצית אפי' יהיב לה מלא ביתו כסף וזהב לא הוי פיוס, א"כ לא תליא באונס כלל רק שתנאו שתתפייס דוקא ולא נתקיים, וע"כ אנו אומדין דעתו שהיה דעתו שתתפייס וחשב לפייסה בדבר הראוי וכל שאין לו ליתן כדי פיוס מיקרי אונס:

אמנם בתר עיון נראה שגם כוונת התוס' אינה לומר שאם נתן לה תרקבי דדינרי ולא איפייסא שיהיה קיום התנאי דודאי דחוק לומר דרב יוסף אמד דעת אשה זו שראוי לפייסה בתרקבי דדינרי, וגם תרקבי דדינרי הוא ג"כ דרך גוזמא כדאמרינן ביבמות פ' הבע"י תרקבי דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא, אלא כוונת התוס' לפי לשון הש"ס דתליא ביש אונס בגיטין ואי אמרינן יש אונס מיקרי אנוס אע"פ שלא נתפייסה ולא נתקיים התנאי, ולזה כתבו התוס' דס"ל להש"ס דודאי כל הנשים מתרצות ברצי כסף ומתפייסות אלא שאין כל דיעות שוות יש שמתרצין במועט ויש במרובה, לכן אי הוה יכול ליתן לה כרצונה ודאי היתה מתפייסת דלא קיבל רק לפייסה באופן שתהיה מפוייסת, והשתא מה שלא נתפייסה אין המניעה מצד שלא ביקשה להתפייס רק שהסך מעט בעיניה אבל ודאי היתה מתפייסת, לכן כשנתן לה מה שראוי ליתן לפי דעתו והיא לא נתפייסה בזה לא שייך לומר שלא נתקיים התנאי מאחר שביותר היתה מתפייסת והרי לא קיבל רק לפייסה במה שתתפייס באמת וכשלא נתפייסה מחמת מיעוט הסך שנותן לה מיקרי הוא אנוס שאין לו ליתן יותר, לכן אי יש אונס בגיטין נתבטל התנאי ע"י אונס שאין לו ליתן יותר כפי יכולתו, אבל אם אין אונס בגיטין כיון שהיה יכול לפייסה עכ"פ בתרקבי דדינרי נמצא מניעת הפיוס מחמת אונסו לכן לא מיקרי קיום תנאי שלענין קיום התנאי היה יכול לפייסה ביותר ממה שביקש לפייסה ואז היתה מפוייסת, אבל בשביל שלא היתה רוצה להתפייס בכל חללי דעלמא בשביל זה לא היה ביטול התנאי מאחר שלא כיון רק לפייסה במה שראוי שתקבל פיוס, ובודאי לא בשופטני עסקינן שלא תקבל פיוס אם ירבה לה מהר ומתן וכיון דקים לן דהיתה מתפייסת אין כוונתו רק שתתפייס, כן נ"ל ברור, וא"כ לדינא נראה כדברי מהרש"ל, וגם התוס' והרשב"א אין חולקין עליו:

במשנה המלוה מעות כו' או העשיר העני כו'. וקשה איך פסיקא ליה שלא לחוש שמא העשיר כדאמרינן בגמרא עשירות לא שכיח מ"מ הא קיי"ל בהיו לו מאתים זוז לא יטול מעשר עני ובמאתים חסר דינר יוכל ליטול א"כ איך פסיקא לפעמים שחסר לו דבר מועט למאתים וכשנוטל עד תשלום מאתים נעשה עשיר ושוב אינו יכול ליטול עוד כדאיתא במסכת פיאה בפ"ח וא"כ אמאי מיקרי לא שכיח דאיפשר להשלים בדבר מועט וצ"ע:

בפירש"י ד"ה ליטול רשות מן היורשים מפני שאין חוב זה מוטל עליהם לפרוע עכ"ל. וקשה למאי דמוקי מתני' לקמן בגמ' בירשו קרקע א"כ אמאי אין מוטל עליהם לפרוע, ואפי' אי ס"ל לרש"י דקאי אסיפא דהלוון בפני ב"ד כמ"ש התוס' לקמן, א"כ כ"ש דקשה דמשמע ברישא אפי' ירשו קרקע צריך ליטול רשות והא בקרקע מחוייבין לפרוע ואפי' במלוה ע"פ קיי"ל דגובה מן היורשים דשיעבודא דאורייתא, מיהו למ"ד בירשו מלא מחט גובה מלא קורדום איפשר לומר דהרשות הוא על יותר מכדי קרקע שאין מוטל עליהם לפרוע, אבל למ"ד דאיירי בירשו כדי חוב קשה הא בלא"ה חייבין לפרוע החוב ואפי' למ"ד דאיירי בירשו מלא מחט מ"מ רישא משמע בכל גווני דצריך ליטול רשות ואפי' ירשו כדי החוב, ונראה דס"ל לרש"י דודאי אפי' ירשו קרקע אינו מוטל על היורשים לפרוע חוב זה דלא הלוה רק להפריש מחלקן וכשמתו הרי נתבטל חלקן כמו בנתייאשו הבעלים והיינו שנשתדפו השדות וא"כ אין לו טענה על היורשים, מיהו נטילת רשות מהני שפיר כיון דעכ"פ מצוה איכא עליהם לפרוע חובת אביהם שפיר מהני רשות כן נ"ל, ועמ"ש לקמן ע"ב בגמרא. שם במכרי כו' והוי כמאן דמטו לידייהו ודהני עכ"ל. לכאורה אינו מובן דמ"מ במה יצא ידי נתינה, ואיפשר לומר דבלא"ה קשה למה הוצרך הש"ס לאוקמא במזכה ע"י אחרים למה לא יוכל לזכות בעצמו בשביל הכהן, ואי משום דאין אדם זוכה בשלו לאחרים הא הבעל הבית אין לו במתנות כלום רק טובת הנאה וקיי"ל טובת הנאה אינה ממון, וא"כ כמו שיכול ללקוט הפיאה בשביל עני אי לאו דכתיב לא תלקט לעני כדלעיל דף י"ב אמאי לא יכול לזכות בעצמו במתנות כהונה ומעשר, וצ"ל כיון דקיי"ל דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ומגביה מציאה לחבירו מיקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים רק במגביה מציאה קנה מטעם מיגו דאי בעי זכי לנפשיה, כמ"ש התוס' לעיל דף י"א ובב"מ, א"כ י"ל דוקא במזכה לא מיקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים כיון שעכ"פ הוא יש לו טובת הנאה יוכל לזכות ע"י אחר למי שירצה (וזה דלא כמ"ש בחידושי מציעא דף י"ב בדעת הרמב"ם], ולא שייך לומר שתופס לב"ח, אבל אם ירצה לזכות בעצמו בשביל הכהן לא יכול דמיקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים, והכא לא שייך מיגו דאי בעי זכי לנפשיה, והשתא י"ל שפיר דלרב אהני במכרי כהונה שפיר יוכל לזכות ע"י עצמו, ואי משום חב לאחרים י"ל בכהאי גוונא לא מיקרי חב לאחרים כיון דכבר אסחו כהנים לדעתייהו וכפירש"י ודו"ק:

בתוס' ד"ה במכרי כו' אע"ג דמזכה נמי לא קתני כו' עכ"ל. איפשר לומר דודאי אתירוץ מכרי קשה הא מ"מ לא יצא ידי נתינה שהרי לא נתן כלום, לכן י"ל דמיקרי נתינה במה שנותן המעות על המתנות וכשיבואו המתנות לעולם קנאן במעות שפיר מיקרי נתינה, אלא די"ל דאיך מיקרי נתינה במעות קודם שבאו המתנות לעולם י"ל רב לשיטתיה דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שפיר י"ל דמיקרי נתינה במה שנתן המעות על המתנות בטרם שבאו לעולם וא"כ שמואל לשיטתיה דפסק בכתובות דף נ"ח כר' יוחנן הסנדלר דאין אדם מקנה דשלב"ל בלא"ה לא מצי לאוקמא במכרי דאינו יוצא ידי נתינה לא מצי לאוקמא כרב, רק הש"ס קאמר לעולא דלא מוקי כרב במכרי לא קתני ואיהו ס"ל גם מזכה לא קתני, והשתא י"ל דבמכרי עדיף לאוקמא ממזכה לכן לא קשיא ארב לוקמא במזכה דנגד מזכה מכרי עדיף, רק שמואל לשיטתיה דלא מצי לאוקמא במכרי מוקי במזכה ורב ניחא ליה טפי מכרי ממזכה ולעולא י"ל דתרווייהו לא ניחא להו דלא קתני לא מכרי ולא מזכה ודו"ק:

בד"ה כיחידאה כו' אע"ג דשמואל פסיק כו' עכ"ל. עיין מ"ש בחידושי מציעא באריכות לתרץ דברי הרמב"ם בהלכות מעשר דפסק כאן במזכה, ותמוה דהא פסק כר' יוסי דעשו שאינו זוכה כזוכה בפ"ד ממתנות עניים ובפ"ט מבכורים כל שחליפיו ביד כהן ע"ש שכתבתי בארוכה, ונראה ליישב עוד קושיית התוס' שהקשו הא שמואל פסק כר' יוסי, ונראה דודאי לא בחנם תקנו שיעשו שאינו זוכה כזוכה וכאן קשה למה יתקנו שאינו זוכה כזוכה אי משום תקנת הכהן הא יוכל לתקן במזכה כדמוקי שמואל באמת וא"כ אפי' לר' יוסי א"צ לתקן, ובחידושי מציעא כתבנו בזה בארוכה בדרך פלפול, ונראה עוד די"ל דעולא ס"ל דכיון דמזכה לא קתני ע"כ אין זה תיקון והוא דרש"י פירש במזכה שמוסרו למעשרות ביד אוהבו כו', וצ"ל דאם אינו אוהבו לא יחזיר לו המעשרות ויחזיקם בשביל הכהן שזכה בו, והשתא י"ל דעולא ס"ל דאין זה תיקון שיזכה ע"י אחר שמא לא ירצה להחזירם לו', מיהו שמואל דמוקי במזכה א"צ לומר כפירש"י, אלא די"ל ע"פ מאי דאיתא בקידושין דף ו' ע"ב אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי כו' בתרומה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן משום דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות, ומסיק דמתנה