גרש ירחים קז

על החפץ שאם לא תתנהו אינה מגורשת וא"כ אין הגט כלום אם לא תתן החפץ ואין לבעל קפידא בשביל החפץ שהיא מוכרחת ליתנו אח"כ ולא מדמי ליה רק לאל תגרשנה אלא בבית, וא"כ ממילא לא דמי להך דסטראי שיש קפידת ממון שהרי אח"כ אינו רוצה ליתן השטר, והדברים ברורים כמ"ש ודו"ק:

ועוד נראה דלא דמי להך דסטראי דשם אפי' בסתמא הוי קפידא דאין אדם רוצה ליתן מעות עד שיחזירו לו לכן כל שהזכיר לו השטר מסתמא קפיד, אבל כאן אין לומר מסתמא קפיד שתקדים ליתן לו החפץ דאטו מי לא סגי שיתן הגט ואח"כ יתבע החפץ ואין קפידא רק מצד דיבורו לכן בעינן שיפרש הקפידא ולק"מ, גם לפי לשון הש"ס דאמר שקול חפצא והדר הב לה גיטא משמע אי לא קאמר והדר לאו קפידא די"ל דלאו דוקא קאמר והיינו מטעמא דפרישית כיון דליכא קפידא דממון כל דלא קאמר והדר אמרינן מסתמא לאו דוקא קאמר דלמה נתלה בו דבר שאין בו קפידא והיינו כדפרישית דלעולם צריכה ליתן לו החפץ ולא שייך קפידת ממון כלל, ותמהני מחכמתו של רבינו הגדול הרמב"ן שדחק להשוותן, ולגירסא והדר ודאי משמע דאמר בפירוש וריש לקיש ס"ל אפי' בכה"ג לא הוי ביטול הגט, א"כ אפושי פלוגתא לא מפשינן, והדברים ברורים כמו שכתבתי ודוק היטב:

בד"ה ר' יוחנן כו' פי' בקונט' כו'. ודאי בזה דחוק פירש"י וגם התוס' וכל הראשונים נדחקו, בפרט דקשה כיון דמשמע בש"ס דמדמי לאל תגרשנה אלא בבית משמע שאין בו קפידת ממון כלל, ולולא דברי הראשונים נלענ"ד לפרש כפשוטו והוא ע"פ מה שמבואר ספ"ק דף י"ד הולך מנה פקדון לפלוני שאני חייב לו חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ופריך פקדון נימא ליה אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, הנה מבואר אף למ"ד בהלואה אין יכול לחזור, בפקדון כיון שיכול לומר אין רצונו לאו זכייה הוא כפירש"י שם ויכול לחזור, והשתא יש לפרש כפשוטו דלא ישלחנו ביד אחר, דאף שימסור לו הדברים שיקבל החפץ תחילה מ"מ בשליח ראשון ששלחו לקבל החפץ אין חשש כיון שנתנה לו החפץ תו אין לחוש שיסתעף ביטול הגט דכיון ששלחו לקבל החפץ אינה יכולה לחזור להוציא ממנו החפץ והרי נתקיים התנאי בהחלט, אבל בשלחו ביד אחר אף שימסור לו דברים כהווייתן ותמסור לו החפץ תחילה ואח"כ יתן לה הגט מ"מ כיון דבפקדון יכול לומר אין רצונו ואין זכות לו מה שמסרה לשליח שני א"כ תחזור מנתינת החפץ ותרצה שיחזיר לה שליח החפץ כיון דלאו זכייה הוא א"כ תוכל אח"כ לחזור וכשיתן לה שליח החפץ נמצא שקדמה נתינת גט לחפץ כיון שמחזיר לה החפץ, ואף שלפעמים יוכל להתנות עמה שלא תחזור ותקבל החפץ כיון דאין רצונו שיהיה פקדונו ביד שליח השני שפיר תוכל לחזור ולקבל החפץ ויתבטל הגט, וא"כ נקטינן לשון המשנה כפשוטו מדוקדק כראי מוצק כפתור ופרח ומקום הניחו לי הראשונים להתגדר בו:

במשנה ואין שליח אחרון צריך שיאמר כו'. לכאורה לשון צריך אינו מדוקדק דהא אין יכול לומר בפני נכתב, ואיפשר דקמ"ל אפי' חזר שליח השני ועשאו לראשון שליח כשהבריא דהראשון יכול לומר בפ"נ קמ"ל דמ"מ א"צ לומר שהרי כבר אמר כשמסרו לשליח השני, ועיין בסמוך:

בגמרא בעו מיניה מרבי אבהו שליח דשליח משוי שליח כו'. לכאורה קשה למה לא, וצ"ל דדוקא שליח לה ראשון שנעשה מפי הבעל והבעל יכול ליתן לו כח לעשות שליח משא"כ שליח השני שאינו מפי הבעל, אלא דקשה מאי פשיט ממתני' מדנקט אין שליח אחרון דילמא הא דנקט אחרון היינו כשנתן לו הבעל רשות בפירוש וכמ"ש התוס' לעיל ע"א לרשב"ג וצ"ל דא"כ לא חלה נמי, מיהו למאי דפרישית לעיל דאורחא דמילתא קתני א"כ אין דיוק מחלה, וי"ל דדייק ממשנה יתירה דקשה למה נקט כלל אחרון וע"כ לאשמועינן דשליח דשליח עושה שליח, אלא דמ"מ קשה מאי קאמר הא לא תיבעי לכו דילמא מיבעיא להו בא"י דמתני' דנקט אחרון היינו בח"ל, ואיפשר שלזה פירש"י השליח השני שנעשה בב"ד והיינו דע"כ קים להו דאהא מיבעיא להו דאל"כ לא פשיט מידי בא"י:

שם והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא. לכאורה קשה ממנ"פ אי אמרינן דהא דרבי רחמנא שליח עושה שליח היינו דוקא כשהוא שליח לגמר המעשה, א"כ כיון דמרבינן מושלח ושלחה שליחות הבעל ושליחות השליח א"כ כי היכי דאמרינן שאין השליח עושה שליח משום שלא נמסר המעשה בידו לגמרי מנ"ל דהבעל יכול לעשות שליח בכה"ג, וצ"ל דהא פשיטא לן דהבעל שיש לו כל כח הגירושין בידו שיכול לעשות שליח אף על חצי דבר, אבל השליח שנגרע כחו ואין לו כח רק למוסרו לאבא בר מניומי אין לו כח השליחות לגמרי לכן אין יכול לעשות שליח אפי' על כח שיש לו, ובהכי ניחא דקשה למה לא יעשו הב"ד שליח הא אבא בר מניומי עיקר השליחות והאי שליח לא עביד רק מעשה קוף בעלמא, וכההיא דשאילו מקמי ר"ח גאון אם יכול לעשות שליח בכתב ולשלחו ע"י נכרי והסכימו דעיקר השליח הוא הישראל ועכו"ם מעשה קוף בעלמא עביד, וגם בפני יהושע תמה בזה, ולפמ"ש לא קשיא דודאי בשולח ע"י נכרי אין העכו"ם נעשה שליח כלל וא"צ דעת הנכרי אם לקחו הישראל אפי' שלא מדעת הנכרי מ"מ הוא עיקר השליח מפי הבעל ונכרי לא נעשה בתורת שליחות כי אין שליחות לעכו"ם ומעשה קוף בעלמא הוא ואין שם שליחות רק על הישראל, אבל כאן ודאי אבא בר מניומי לא נעשה שלוחו רק לקבלו מיד שליח זה והוא יעשה שליח לאבא בר מניומי ואם היה לוקחו אבא בר מניומי שלא מדעת שליח זה לא הוה מהני דהא נעשה שליח למוסרו לאבא בר מניומי רק שהוא שליח שלא ניתן לגירושין משא"כ עכו"ם שאינו שליח כלל ומעשה קוף בעלמא עביד ובאיזו אופן שיבא ליד ישראל נעשה שלוחו, כן נ"ל ברור בדעת הגאונים:

ומה שכתב בס' פ"י דחיישינן שמא ישנה איזה דבר נראה דלק"מ דהא קיי"ל שליש נאמן אפי' מסרו לפקדון באמת כמ"ש התוס' לקמן דף ס"ד, ולענין זה י"ל גם הנכרי מהימן ליה ואם ישנה אין קפידא, מיהו מה שהקשה ניחוש שמא ימסרנו העכו"ם בינו לבין עצמו והגט בטל לגמרי וכוונתו אפי' להפוסקים דס"ל דלא בעינן עדי מסירה מ"מ כאן אין שליחות לעכו"ם, ומ"ש בינו לבין עצמו היינו דבפני ע"מ ישראל ידעו שאין שליחות לעכו"ם, מ"מ נראה דלאו קושיא הוא דהא קיי"ל דבשולח לחבירו ע"י עכו"ם לא חיישינן שמכוין להכשיל את ישראל היכא שאינו מרויח בחליפין, וכ"ש דלזה תקבל האשה מיד העכו"ם כיון שאיפשר לה לקבל בהיתר מיד שליח בעלה וחזקה שאינה מקלקלת עצמה בכדי גם אם יברר הבעל שנשלח ע"י עכו"ם איפשר שצריכה להביא עדי מסירה בפנינו, כן נ"ל בדעת הגאונים ודו"ק:

ומה שביקש בפני יהושע לחדש פירוש דהקושיא היא הא שליח שלא ניתן לגירושין ולא תועיל אמירת בפני נכתב שלו לא ידעתי איך עלה בדעתו זה הפירוש שהוא מוקצה מהדעת, דהא משמע אילו אשכחיה לאבא בר מניומי לא היה בו שאלה כלל ולדבריו איך יאמר בפני נכתב, ואדרבה חדא בחדא מיתרצא, דמאי דקשיא ליה נימא דאבא בר מניומי עיקר השליח והראשון מעשה קוף בעלמא עביד, דאי הכי לא הוה מהני אמירת בפני נכתב של הראשון אי לאו שליח הוא, וע"כ בתורת שליחות נקטיה דלהכי אהני אמירת בפני נכתב שלו ולא מעשה קוף לכן פריך הא שליח שלא ניתן לגירושין הוא, ונתחזקו דברינו ביתר שאת ודוק היטב. ובב"י סי' קמ"א (דף קכ"ט ד"ב) הביא בשם תשובת תשב"ץ שאין הראשון יכול לומר בפ"נ רק צריך קיום ותמוה בעיני:

שם חלה טעמא מאי משום דאנוס. לעיל בעובדא דאבא בר מניומי לא קאמר הטעם משום דאנוס דכיון דהשליח אינו אלא למוסרו לאבא בר מניומי והוא יהיה שליח לגירושין לא צריך אונס, ונ"מ לפירוש התוס' לדינא דשם א"צ אונס, ואפי' לפירש"י נ"מ באמר בפירוש אי אמר או את יהביה או אבא בר מניומי דבכה"ג לכ"ע הוי שליח לגירושין שיכול לעשות שליח אחר ליתנו לאבא בר מניומי אפי' לא אנוס:

ועיין בב"ש סי' קמ"א ס"ק נ"ה שהקשה למ"ש רמ"א דאם פירש לו שלא ישלחנו ביד אחר אפי' חלה לא ישלחנו ביד אחר, קשה אמאי לא שאל לו אם לא פירש לו וכמ"ש הר"ן על הראב"ד שהיה לו לשואלו דילמא א"ל הולך סתם דעושה שליח אפי' בלא אנוס, ולק"מ, דפשיטא שאם היה לו תנאי מפורש עם השליח שהיה השליח מפרש מעצמו דאל"כ ישאל אותו על תנאים אחרים, אלא פשיטא שכל שהשליח אינו מפרש אין לחוש, מיהו להך לישנא דלעיל דבאת הולך אפי' חלה אינו עושה שליח קשה למה לא שאלו אם אמר את הולך, ומזה סעד להפוסקים דקיי"ל באנוס לעולם עושה שליח אפי' באת הולך, ומ"מ גם זה אינו מוכרח וצ"ע:

שם מסור מילך קמי דידן דלבתר תלתין יומין משוינן שליח כו'. משמע בהדיא שהוא אמר שליחותו בב"ד והשליח יעשו סוף שלשים יום, לכן תמוה בעיני מ"ש רמ"א בסימן קמ"ב סעיף י' דבלא שמע שאומר בפ"נ לא מהני שיאמר שליח ב"ד אני רק צריך שיהיה לו קיום דהכא משמע בהדיא שהוא שליח ב"ד דסגי שימסור שליחותו לב"ד והם עושין שליח לאחר שלשים יום, וגם מ"ט לחוש כיון שהב"ד עשאוהו לשליח מסתמא עשו כדין, ולא יעלה על הדעת לפרש דאיירי במקויים דוקא דא"כ לא הוה שתיק בש"ס מיניה, ועוד דבמקויים א"צ למנותו בפני ב"ד כדאיתא בסימן קמ"א סעיף מ', ומה שמדייק בב"י סימן קמ"א (והוא בטורים ד"ב דף קכ"ה סע"א) מתשובת הריב"ש סי' נ"ג, אינו מוכרח כלל למעיין אדרבה מדברי הריב"ש גופיה בסימן שי"ד שהביא בב"י (סי' קמ"ב דף קכ"ט ע"א) כתב בשם הרמב"ן והרשב"א שטעם הצריכות שמא טעה השליח הראשון ולא אמר בפני נכתב וכל שהשליח השני אמר שליח ב"ד אני ודאי עשו הב"ד כתיקון ומסתמא אמר בפ"נ ותדע לך שהרי השליח השלישי אומר ג"כ שליח ב"ד אני אע"פ שלא שמע אמירת בפני נכתב, אלמא דעיקר סמיכתנו על הב"ד שעשו כהוגן וא"כ מאי נ"מ אם השליח השני שמע אמירת בפ"נ או לא הא אנן סמיכתנו על הב"ד וכדמוכח מסוגיין, לכן דברי ב"י תמוהים ומשמע ודאי דאין חילוק בין שמע השליח דכל שנעשה השני בב"ד מסתמא עשו הב"ד כהוגן ובודאי אמר בפ"נ, כן נ"ל ברור, ועמ"ש בסמוך דף ל':

שם איגלאי מילתא דארוסה הואי קשה לפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ה ע"ב ד"ה הכא דבגט ארוסה כותבין ארוסתי א"כ קשה מיד שראה