גרש ירחים קו

דבחלה פשיטא להו אפילו באת הולך משוי שליח, וצ"ע מנ"ל הא להך לישנא משמע דבאת הולך אפי' חלה אינו עושה שליח, ע' לקמן ע"ב:

שם ורמינהי אמר לשנים כו'. ויש לדקדק דילמא הני תנאי כרשב"ג ס"ל דאין שליח עושה שליח, ואיפשר דהקושיא הוא להך שינויא דרשב"ג מודה באנוס ושם משמע אפי' באנוס אין שליח עושה שליח, ובזה יש ליישב קושיית מהרש"א שהקשה בס"ד דלא ידע טעמא דמילי וטעמא דבזיון דבעל מה חילוק יש בין שנים לשלשה לר"מ, ולפמ"ש לק"מ די"ל דר"מ ס"ל כרשב"ג דאין שליח עושה שליח שאין דעת הבעל רק שיעשה שליח אחר רק בב"ד מסתמא נותן להם רשות גם לעשות שליח אחר:

בתוס' ד"ה משום כו' א"נ ע"י שיאמרו כו' ירגיש כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א א"כ קשה לרבא דס"ל טעמא משום מילי אמאי נקט יתנו הא לנתינה יכולין לעשות שליח, ולכאורה נראה ליישב דלרבא דס"ל מילי לא מימסרן לשליח א"כ י"ל בודאי אי עשאן שלוחים לנתינה שפיר הוו שלוחין דע"ז שליח עושה שליח, אבל כאן שעשאן שלוחין לכתיבה ולנתינה א"כ י"ל דדמי לקני את וחמור כיון דדעתו שיהיו שלוחין על שני דברים דהא מסתמא דעת הבעל שיעשו שלוחים אחרים הן לכתיבה הן לנתינה וי"ל כיון דלא חל שליחות על הכתיבה דה"ל מילי גם על הנתינה לא מהני דעתו שיעשו שלוחים דבטל הרשות לגמרי, מיהו אין זה מוכרח, לכן נראה דבלא"ה קשה מאי רמי בש"ס הא מסיק לעיל דוקא בחלה אבל בלא אונס לא א"כ י"ל דשם איירי בלא אונס, וצ"ל דסמיך אסיפא דקאמר מקובל אני אפילו אמר לב"ד הגדול שילמדו ויכתבו וכאן אין לך אונס גדול מזה ואפ"ה לא מהני, והשתא קשה מאי קשיא להתוס' מרישא הא שפיר נקט יתנו דבלא אונס אין שליח עושה שליח, וצ"ל קושיית התוס' לר"כ דאמר ממתני' י"ל חלה לאו דוקא וקשיא להו שפיר אי חלה לאו דוקא תיקשי ממתני' דיכתבו ויתנו למה לא יעשו שלוחים על הנתינה וע"ז תירצו שפיר למ"ד משום בזיון שפיר י"ל שמא ירגיש, אבל רבא ס"ל כפי האמת חלה דוקא וא"כ לא קשה כלל מיתנו די"ל דבלא אונס ודאי אין עושין שליח ולק"מ, ומכאן ראיה לפי האמת דחלה דוקא וכדעת הרי"ף, ודוק היטב:

אמנם כן למאי דפרישית לעיל במשנה דגם על גוף הגט שייך אין רצוני רק כיון דתקינו רבנן שיכול לעשות שליח על הנתינה מסתמא יהיב אדעתא דרבנן שנתנו רשות שיעשה שליח משום תיקון עגונות, א"כ י"ל דשם דקפיד אכתיבה א"כ דעתו שיכתבו בעצמם וי"ל בהא לא תיקנו גם אנתינה ולא יוכלו לעשות שלוחים על נתינה מטעם אין רצוני דבכה"ג לא תיקנו כיון דעכ"פ קפיד שלא יעשו שליח לא מצי לעשות שליח כלל, מיהו י"ל לפ"ז לרבא דליכא קפידא א"כ מצי לעשות שלוחים על נתינה א"כ י"ל דהא איכא בינייהו ודו"ק:

בא"ד וא"ת כו' האשה כותבת כו' לא ידענא מאי קשיא הא ע"כ האשה כותבת ע"פ הבעל דאל"כ לא מהני א"כ פשיטא דלא קפיד, ואיפשר דמשמע להו דהא אפי' לר"מ דס"ל ע"ח כרתי ואפי' מצאו באשפה כשר מ"מ שייך סברא דבזיון דבעל לאביי דהא ר"מ נמי ס"ל בשנים לא יאמרו לאחרים וא"כ א"צ שתכתוב מפי הבעל, מיהו בלא"ה לא ידענא מאי קשיא דהאשה שכותבת לא שייך בה בזיון דידעה אי ידע לכתוב אי לא והעדים שחותמין איפשר שיסברו שכתב הבעל הוא ולא שייך בזיון וגם בלא"ה הרי הבעל נותנו מדעתו ולא קפיד ודו"ק:

בד"ה ומילי כו' הוה מצי למיפרך דבשנים אפי' ר"מ מודה כו' עכ"ל. נראה ליישב דהא דפליגי דבשלשה ס"ל לר"מ דיאמרו לאחרים מפני שעשאן ב"ד, י"ל הטעם משום דב"ד אלימי טפי דהא לטעמא דמילי ע"כ צ"ל כן דאל"כ מאי חילוק יש בין שנים לשלשה, א"כ י"ל דתליא אי אמרינן עירוב פרשיות ושנים שדנו אין דיניהם דין י"ל שנים לא הוי ב"ד, ושמואל לשיטתיה דס"ל שנים שדנו דיניהם דין א"כ לא מצי לאקשויי בפשיטות די"ל דר"ש ס"ל דשנים אינן ב"ד היינו משום דס"ל עירוב פרשיות ושנים שדנו אין דיניהם דין א"כ שנים לא הוו ב"ד, אבל שמואל לשיטתיה תרי נמי חשיבי ב"ד דבעירוב פרשיות פליגי דאיכא פלוגתא דתנאי בריש סנהדרין, ולהכי פריך מהא דהלכה כרבי יוסי דאפי' בשלשה מילי לא מימסרן לשליח ודו"ק:

בא"ד דבשנים כו' עכ"ל. ולקמן הקשו עוד דבאמר כתבו לכ"ע אפי' בשלשה לא יאמרו לאחרים ויכתבו, והתוס' שלא הקשו כאן כן, נראה דלא פסיקא להו די"ל לקמן דבעי אמר לשנים כתבו ותנו י"ל דכתבו קאמר במקום תנו דלפעמים סגי כתבו במקום תנו כגון בשכיב מרע הוי כתבו במקום תנו כדלקמן דף ס"ה ע"ב ביוצא בקולר ובשיירא, א"כ י"ל בעיא דשמואל בכתבו בשכ"מ ותנו בבריא וכיון דבשכיב מרע כתבו במקום תנו הוא א"כ ליכא גילוי דעתא שיכתבו בעצמם ולא עדיף מתנו לחוד לכן לא פסיקא להו לאקשויי רק משנים:

בא"ד מיהו הוה מצי למיפרך מדשמואל דהכא כו' עכ"ל. לענ"ד לא קשיא מהכא דס"ל שמואל דקאמר דשליח מתנה הרי הוא כשליח גט היינו נמי משום דמספקא ליה כמו התם ומספיקא אוקי ממונא בחזקת מרא קמא:

ומה שהאריך בספר פני יהושע דבאומר אמרו במתנה הוי עד מפי עד לא ידענא, דכבר כתבו התוס' לקמן דף ס"ז דלא הוו אלא שלוחים של הבעל שיעשו אלו הדבר, ומ"ש שחוץ לב"ד יכולין לומר מבודין היינו משא"כ באיסור, כבר מבואר בתשובת הר"ן סימן ל"ג וסימן מ"ז התוספתא דיני ממונות הטומאות והטהרות כל זמן שלא נחקר' עדותן בב"ד יכולין לומר מבודין היינו א"כ גם שם באמר אמרו בגט כיון שחוץ לב"ד יכולין לומר מבודין היינו, ולעיל דף ה' ובריש פ' שני שנים שהביאו גט א"צ לומר בפני נכתב אטו אם יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהני ומשמע שא"צ לבא לב"ד כלל ומהני עדותן חוץ לב"ד, וביבמות ר"פ האשה רבה ניסת שלא ברשות ב"ד והיינו ע"פ שני עדים משמע שא"צ להביא העדים לב"ד כלל ובתשובה הארכתי, בפרט הכא שאין עושה שלוחים רק לכתיבה וחתימה והם מוסרין השטר לבעל דבר והרי הוא יודע בעצמו שציוה לעדים לכתוב ולחתום ואין להאריך כאן בזה, גם איפשר דמעידין בב"ד שאמר להם כן, אלא דצ"ע כיון דלא סגי בהנך עדים בלא עדים שאמרו שציוה לכתוב ה"ל חצי דבר דעדות ראשונה אינו מועיל כלום לפי שיטת הרי"ף דבעינן שיועיל לפירות, עמ"ש בתוס' לקמן דף ס"ג ע"ב, וכבר הארכתי בסוגיא דאומר אמרו במקומה באריכות ועוד ידי נטויה אי"ה בהגיעי לשם:

בגמרא מאי בינייהו. לכאורה י"ל בפשיטות כגון שנתן להם רשות שיצוו לאחרים דבזיון ליכא ומשום מילי איכא, וצ"ל דבנתן רשות בפירוש הוי שליח מכח הבעל דבר ולא מיקרי מילי, וא"כ קשה מ"ש לעיל לרשב"ג בהתנה בפירוש לא מיקרי שליח עושה שליח דמכח הבע"ד אתי, מיהו י"ל בלא"ה נ"מ כגון שציוה לשנים שיכתבו לאשתו פלונית ולשנים אחרים שיכתבו לאשתו שניה דמשום בזיון היו יכולין לעשות שלוחים לכתיבה אלו את אלו שהרי כבר ידעו בלא"ה, ומשום מילי לא מהני רק אותן שנצטוו לאותה אשה:

בפירש"י ד"ה זו כו' דאין השואל רשאי להשאיל דאם השאילה כו' ונמצא כצ"ל. מיהו צ"ע דהא מתני' לא איירי בשואל ולא שייך טעמו של רש"י ולמה אמר הטעם כפשוטו דלא מהימן ליה שישמור פקדונו כראוי:

בתוס' ד"ה היכא כו' נקט הכי משום דמתני' איירי בחלה השליח כו' עכ"ל. לפמ"ש מהרש"א דכוונת התוס' דיהבה החפץ לשליח ראשון אבל אם לא נתנה החפץ לראשון לא הוי גט א"כ קשה אמאי לא כתבו דמשום הא גופא נתנה החפץ לראשון לפי שכבר מסר הגט לשני ולא סגי בלא"ה, וכן מפורש ברא"ש בהדיא, וצ"ל גם כוונת התוס' כן משום דחלה השליח והיא צריכה בהכרח ליתן החפץ לשליח ראשון לפי שהגט תלוי בזה, אלא דקשה לשון הגמרא ואזל איהו ויהיב לה גיטא והדר שקל מינה חפץ דיהיב לה גיטא קאי אשליח שני והדר שקל מינה חפץ קאי אראשון, וי"ל דקאי אשליח ראשון וכדאמר ר"י פוסל בו וכפירוש ריב"א לקמן וכששינה שליח הראשון נמי פסול ובשליח השני אפי' לא שינה, ומבואר בטור וש"ע סימן קמ"א דדוקא באמר טול ממנה החפץ ואח"כ תן לה הגט ומשמע דבאמר הב גיטא ושקול חפצא אינו תולה הגט בחפץ ואפי' נתנה החפץ לשליח שני הוי גט, וקשה לשון הש"ס לפמ"ש התוס' דנפקא לאפי' היינו בנתנה לשליח ראשון א"כ ע"כ איירי שאמר שקול חפצא והדר הב גיטא, וא"כ קשה איך אמר כי פליגי היכא דאמר שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא ומשמע דהך היכא דנפקא לאפיה לא איירי בכה"ג והא הך נמי בכה"ג איירי והל"ל אי אמר שקול חפצא והדר הב לה גיטא ונפקא לאפי' ויהבה לראשון הוי גיטא כי פליגי ביהיב לה גיטא וכו', מיהו מ"מ מוכח מילתא דש"ס דבלא אמר שקול חפצא והדר הב לה גיטא אפי' נתנה לשליח שני מגורשת, דאל"כ לא שייך זימנין דגיטא לא הוי הא בשליח שני לעולם לא הוי גיטא, ולריש לקיש הוי גיטא אע"כ קאי אשקול חפצא והדר הב לה גיטא, אלא שלשון הש"ס דחוק לפ"ז, גם לפי דעת הרמב"ן שבהזכיר החפץ אפי' אמר הב גיטא ושקול חפצא הוי שינוי מוכרח דס"ל כפירש"י דאל"כ לא שייך זימנין דגיטא לא הוי דבנתנה לשליח שני לעולם לא הוי גט ודו"ק. ונראה לפירש"י ליישב לשון דנפקא לאפי' היינו משום שיראה שמא יקדים השני ליתן לה הגט קודם כי לא יבחין בכך לכן הקדימה ליתן לו החפץ, ודוק היטב:

(ע"ב) בתוס' ד"ה שקול כו' משמע כו' ותימא דבפ' הכותב כו' עכ"ל. לכאורה יש ליישב בפשיטות דבשלמא בפרק הכותב ודאי הוי קפידא שאם יתן המעות שמא לא ירצה ליתן לו השטר ויטעון סטראי, אבל כאן אף באמר הב גיטא ושקול חפצא מ"מ בע"כ צריכה ליתן לו החפץ דאל"כ אינו גט כשלא נתנה החפץ לכן בעינן שיאמר בפירוש שקול חפצא והדר הב לה גיטא, ואיפשר דס"ל להתוס' בלא הקפיד אפי' לא נתנה החפץ כלל מגורשת, מיהו ברמב"ם בפ"ט מהלכות גירושין ובש"ע סי' קמ"א סעיף נ"א כתבו אע"פ שנתנה לו לבסוף משמע בלא נתנה כלל אינו גט:

ועוד נראה דרש"י פירש דבאמר שקול חפץ לרדותה בעיגונא נתכוין ולא פירש שמקפיד שתתן לו החפץ שיהיה בטוח על נתינת החפץ, אלא נראה דרש"י פירש לפי לשון הש"ס דמדמי לאל תגרשנה אלא בבית א"כ משמע דהכא איירי במידי דליכא קפידת ממון רק לצעורה, וא"כ ע"כ ס"ל להש"ס שלא נתכוין להיות בטוח מן החפץ דלעולם בטוח הוא