גרש ירחים קה

שם הא קיי"ל דכל מסיח לפי תומו מהימן. מכאן משמע דמסיח לפי תומו מהימן אף שלא אמר קברתיו, וצריך לחלק בין ההיא דהרמב"ם שהצריך קברתיו, ועיין באה"ע סימן י"ז סעיף י"ז ובב"ש שם מה שחילקו לדעת הרמב"ם:

בתוס' ד"ה וקתני ישיאו את אשתו מהא דקתני מקומנטריסין, כו' מקמי דליחתם כו' עכ"ל. וקשה א"כ אמאי לא מוקי רב יוסף גם מתני' מקמי דליחתם וע"כ יוצא ליהרג משמע בתר דליחתם א"כ גם בברייתא תיקשי ליה אמאי אין משיאין, ולפענ"ד בלא"ה אין מקום לקושיא זו כיון דאיפרוך דרב יוסף מרישא ובב"ד של ישראל משיאין אשתו ממילא מיפרכא הא דקאמר דמתני' בב"ד של ישראל רק מתני' בב"ד של נכרים דוקא א"כ קם ליה בדרבה מיניה דתיקשי ליה מתני' דע"כ בב"ד של נכרים קאמרה מתני' דאין משיאין את אשתו כן נ"ל, וגם מלשון התוס' מוכח דס"ל דחומרי חיים דמתני' היינו משום חומרא דאשת איש, דאי ס"ל כדברי הריב"ש דמתני' מדינא קאמר ואפילו נישאת תצא א"כ לא קשיא כלל לרב יוסף מסיפא די"ל דרב יוסף לא קאמר רק דבב"ד של עכו"ם מדינא מחזקינן ליה כמת, אבל מ"מ לא תינשא כמו במים שאין להם סוף, ובברייתא לא קתני רק לא תינשא אע"כ דתרומה ונשואין שוין, וכמ"ש בספר פ"י במשנה, ועמ"ש בסמוך בפירש"י:

בפירש"י ד"ה עבידי לשקר כו' ואע"פ שלא ראוהו אלא יוצא לידון עכ"ל. לכאורה לפום מאי דשני הש"ס לתרוצי לדרב יוסף א"כ בעכו"ם אפי' אמרו שיוצא ליהרג נמי לא משיאין דהא כתבו התוס' דלא תיקשי סיפא די"ל מקמי דליחתם פורסי שנמג א"כ אפי' לרב יוסף איירי שפיר ביוצא ליהרג, וכמו כן לאידך תירוצא דמסל"ת אינו נאמן רק באומר נהרג ממש שפיר אפי' יוצא ליהרג לא מהני, מיהו למאי דפרישית ניחא שפיר, אלא דיש לדקדק כיון דעבידי לשקר י"ל שהכל שקר אפי' לא דנוהו כלל מ"מ י"ל שעושין להתפארות, וצ"ל דמ"מ לא חשידי שיתפארו בדבר שאין רמז לזה כי אדרבה לחרפה יחשב להם אך ביוצא לידון אז הוא בעיניהם כהרוג כבר, מיהו אכתי יש לדקדק בלשון רש"י איך כתב אע"פ שלא ראוהו אלא יוצא לידון הא בקומנטריסין איירי שהם עצמם ממונים להרוג והוא הדיין א"כ איך שייך שלא ראוהו רק יוצא לידון ולמה לא פירש שמיד שיוצא לידון לפניהם מעידים שנהרג לאחזוקי שיקרייהו, ועיין בט"ז אה"ע סימן י"ז ס"ק י"א מה שהביא בשם מהר"א ששון שכוונתו שאחד מערכאות מעיד שנידון בערכאות אחרים, ובט"ז השיג עליו שם דלא רמיזא מערכאות על ערכאות ופירושו דחוק ואינו מובן כלל, והנלענ"ד בפירש"י דמיקל יותר מן הרמב"ם שכתב באמרו הערכאות אנו הרגנו לפלוני אינן נאמנין, ורש"י ס"ל דאיך שייך בהא לאחזוקי שיקרייהו משום התפארות יעידו על החי שהוא מת, אלא דברייתא נקט שמע מקומנטריסין איש פלוני נהרג והיינו שהקומנטריסין הם ממונים להרוג אבל לא יחוייב שיהיו כולם בדין א' כי כמה ממונים הם ביניהם ויתכן שיהרג ע"י מקצתן לכן כשאומרים איש פלוני נהרג אחר שראו יוצא לידון בפני מקצתן בעיניהם כהרוג הוא שאומרים בדדמי שמסתמא כשנידון בפני מקצתן לא ניצול לכן לא נקט הברייתא שמע מקומנטריסין אנו הרגנו לפלוני דבהא לא שייך לאחזוקי שיקרייהו רק כשאומרים שקצת מהם הרגו בדין והכל חברותא אחת ואם אמרו אנו הרגנו לפלוני י"ל אפי' ערכאות מהימני, ואם אמרו על ערכאות אחרים שאינם מוועד שלהם י"ל לפירש"י נאמנים גם כן שאינה תפארת להם אותן דמעלמא שאינם נמנים עמהם, כן נראה לי בפירש"י:

ובטור כתב ומדברי א"א הרא"ש אפילו אמרו נהרג שלא על ידן אינם נאמנים, וכתב ב"י איני יודע רמז לזה בהרא"ש, ובט"ז דחק מדכתב לשון שייך בה ולא כתב שייכי, ובאמת כאן כתב ברא"ש ג"כ שייכי, אלא נלענ"ד דהרא"ש כתב כאן דהלכה כלישנא קמא לקולא ובלבד שיהיה ישראל מעיד שיצא ליהרג ע"כ מזה משמע דעכו"ם אינו נאמן כשמעיד שיצא ליהרג א"כ משמע דס"ל דבאחר נמי שייך לאחזוקי שיקרייהו עביד דאל"כ מאי קאמר ובלבד שיהיה ישראל מעיד שיצא ליהרג הא אפי' עכו"ם שמעיד מסיח לפי תומו שיצא ליהרג להך לישנא דביוצא ליהרג בדיני עכו"ם כמת חשוב, לכן צ"ל בכל עכו"ם שאומר שזה נהרג בדיני ערכאות שלהם חשוב לו לתפארת וצדקו דברי הטור שפיר, ומה שכתב הטור וכן יראה אף דלפמ"ש מוכח כן באמת מדברי הרא"ש, היינו משום דיש לדחות דהרא"ש ס"ל כמ"ש הר"י בתוס' דמסל"ת אינו נאמן רק באומר מת ממש, ולפי שהרא"ש לא הביא סברת הר"י כתב הטור שכן יראה מדברי הרא"ש דטעמו דאין שום עכו"ם נאמן על שנהרג בדין עכו"ם די"ל דשייך ביה, כן נלענ"ד ברור בדעת הטור, ולפ"ז לא ס"ל כתה"ד דעכו"ם אחר נאמן שנדון בערכאות:

(דף כ"ט ע"א) בגמרא א"ל אביי ב"ד של ישראל נמי איפשר דחזו ליה זכותא כי חזו ליה זכותא מקמי דליגמר דינא כו'. הרמב"ם בפ"ט מתרומות כתב בזה הלשון, אבל מי שנגמר דינו בבית דין והניחוהו בבית הסקילה ליהרג ה"ז בחזקת מת ולא תאכל אשתו בתרומה, וכתב הכ"מ דפסק כהך לישנא ודוקא בהניחוהו בבית הסקילה אבל בלא"ה אינו בחזקת מת שהרי איפשר שילמדו עליו זכות, אבל אם הניחוהו בבית הסקילה רחוק מאד שימצאו לו זכות, וקשיא לי לפ"ז מהא דבפ"ק דמכות איתא אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין שהצדוקים אומרים עד שיהרג הנידון שנאמר נפש בנפש אמרו להם חכמים הרי הוא כאשר זמם לעשות לאחיו, וא"כ קשיא אכתי מנ"ל דבגמר דין הא בגמר דין אכתי לאו גברא קטילא הוא שמא ימצאו לו זכות ונימא עד שיניחוהו בבית הסקילה אע"כ בגמר דין לחוד נחשב גברא קטילא לכן ע"כ לפרש בגמר דין, אבל להרמב"ם דמחלק קשה דילמא נפש בנפש היינו דאתי למה שקרוב יותר למיתה והיינו כשכבר הוא בבית הסקילה דהוחלט יותר למיתה, ומ"מ שייך לעשות לאחיו שעדיין הוא קיים, לכן איפשר לומר דהרמב"ם נמי ס"ל כפשוטו דרב יוסף לא קאמר רק בגמר דין וס"ל דבהא דהניחוהו בבית הסקילה כ"ע מודו דכמת חשוב, ולפ"ז א"ש מה שהעתיק הרמב"ם בהלכות סנהדרין גבי בורח שפיר סגי בגמר דין לחוד דבורח שאני כדמוקי בגמרא וא"כ י"ל מן התורה גם בגמר דין לא חיישינן דחזו ליה זכותא לכן בבורח שאני, לכן בפ"א מהלכות ערכין כתב במי שנגמר דינו שאין לו עוד דמים וצ"ע:

בתוס' ד"ה אבל כו' אע"ג דאמרינן בסנהדרין כו' מ"מ לא שכיח עכ"ל. ולולא דבריהם היה נראה דיש לחלק כדאמרינן שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן א"כ י"ל שמא ימצאו לו זכות חיישינן ומעמידין לכתחילה אנשים בסודרין, אבל שמא ראו לו זכות לא חיישינן, ועיין בתוס' לעיל דף כ"ח ע"א דלכ"ע מפלגינן בהכי:

במשנה המביא גט בא"י וחלה ה"ז משלחו ביד אחר. ולקמן במשנה לא נקט ה"ז, ואיפשר לפי דעת הרמב"ם שאין שליח הולכה צריך עדים נקט לישנא הרי זה לבדו משלחו ביד אחר וא"צ עדים, ולהפוסקים דס"ל שצריך עדים י"ל כיון דקיי"ל דהשליח נעשה עד א"כ י"ל דזה השליח עצמו מצטרף עם השני שמוסר הגט לידו על השליחות ושפיר נקט הרי זה לבדו משלחו ביד אחר וא"צ אפי' עדים:

שם משלחו ביד אחר ואם אמר כו' שאין רצונו כו'. ואיכא למידק כיון דאמרינן דקפיד אחפץ שלא ישלחנו ביד אחר אמאי לא נימא דקפיד אגט גופא דהא הגט חשוב לו עכ"פ כמו חפץ ואף שלא יהיה הגט ש"פ או שאין לו קפידא שהרי נותנו ליד האשה ואינו חוזר אליו מ"מ יפסיד פשיטי דספרא, ולפעמים שחפץ לגרש ונוח לו מאלפי זהב וכסף ולמה לא נימא שיקפיד על גוף הגט כמו על חפץ כל דהו, ואיפשר לומר דבחפץ שייך אין רצוני מפני ששוה לכל נפש וחושש שמא השליח שני יחזיקו לעצמו ולא ישיבנו לו, אבל בגט שאינו שוה לשליח כלום לא חייש, מיהו אין זה מספיק דאטו מי לא עסקינן שהגט שוה פרוטה או יותר כגון שכתבו על דבר חשוב, ואיפשר לומר שכן תיקנו חכמים שיכול לעשות שליח ומסתמא הבעל אינו עושה נגד תיקון חכמים וכל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש מסתמא דעתו לשמוע דברי חכמים, ובהכי ניחא למאי דאמרינן חלה דוקא וקשה ממנ"פ אי קפיד הבעל אמאי מהני חלה ואי לא קפיד אפי' לא חלה נמי, ולפ"ז ניחא דתיקנו חכמים בשביל תקנת עגונות ובלא חלה דלא אניס לא תיקנו, משא"כ באמר טול הימנה חפץ בהא לא תיקנו חכמים, ובהכי ניחא לשון הש"ס דס"ד חלה אורחא דמילתא קתני וקשה להבין דמ"מ למה נקט חלה, ולפ"ז ניחא דודאי י"ל עיקר תיקון חכמים הוא בשביל אונס, אלא דכיון שכבר תיקנו דשליח עושה שליח בחלה ממילא הבעל גמר ויהיב בכל גווני וגם עיקר תיקון חכמים שלא יהיה לבעל ערעור שעשה שלא כדין שעשה שליח אחר והיה צריך לברר האונס לכן לא פלוג רבנן ותיקנו שיכול לעשות שליח אפי' בלא אונס מ"מ עיקר תקנתא משום אונס הוא:

ובזה א"ש הא דקאמר הש"ס לקמן טעמא מאי משום בזיון דבעל הכא בעל לא קפיד שדחק רש"י דמאי קפידא שייך הכא, ולפמ"ש ניחא דודאי אגוף הגט נמי שייך קפידא כמו בחפץ, אלא כיון שתיקנו חכמים משום תקנת עגונות שיהיה שליח עושה שליח להכי בעל לא קפיד אבל קפידא שייך בגט כמו בחפץ, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה רשב"ג כו' והא דדרשינן ושלח כו' דאין הבעל מקפיד עכ"ל. לכאורה היינו בנתן לו רשות בפירוש לעשות שליח, ולכאורה קשה ל"ל קרא בלא"ה אמאי לא יועיל מטעם שליחות דבעל גופיה כיון שנתן לו בפירוש רשות לעשות שליח, ואיפשר כיון שנתן לו סתם רשות לעשות שליח לא הוה מהני דבדאורייתא אין ברירה, אבל כיון דכתיב קרא דשליח עושה שליח ונתן לו רשות לא קפיד ושפיר הוי שליח, ועיין מ"ש בספרי גט מקושר ס"ג שלישי אות כ"ה דף פ"ב בענין אי שייך ברירה, מיהו לפמ"ש במשנה דנקט משלחו ביד אחר אפי' במי שאינו רגיל להפקיד דעל גוף הגט שייך ג"כ אין רצוני, א"כ איפשר שטעמו של רשב"ג דס"ל דגם על גוף הגט י"ל אין רצוני, וא"כ כיון דקיי"ל ברגיל להפקיד אצלו לא שייך אין רצוני א"כ משכחת לה כשהשליח עושה שליח בנו של השליח ראשון דקיי"ל דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו מפקיד, ולהכי נקט מתני' ביד אחר דייקא ושפיר א"ש קרא אפי' לא נתן רשות בפירוש ודו"ק:

בגמרא אי בעית אימא הולך והוא דחלה, לפ"ז משמע דבאת הולך אפילו חלה אינו עושה שליח, וצ"ע בפוסקים דמשמע