גרש ירחים קד

בגמרא וצריכא דאי אשמועינן גט כו'. ויש לדקדק לפמ"ש התוס' ביומא דף נ"ה ע"ב דהא דאמר רבה לעיל בהגיע לגבורות חיישינן היינו דוקא בגט משום חומרא דאשת איש, וא"כ קשה איך מצריך להו כיון דאינך מצו איירי אפי' בהגיע לגבורות ויש לסייע מכאן להפוסקים דלא כרבה וא"כ כולהו שוין דבהניחו גוסס נראה דלכ"ע ספיקא הוי, וכמ"ש המשנה למלך בפ"ד מפסולי המוקדשין, מיהו מ"ש התוס' ביומא ותדע דאמתני' דהמביא גט קאמר לה התם ולא אמתני' דהשולח חטאתו, לא הבנתי דרבה סתמא קאמר ופשטא דמילתא דאכולהו קאי:

בתוס' ד"ה אבל חטאת לא ליעול חולין לעזרה וא"ת והלא חטאת העוף באה על הספק כו' עכ"ל. צ"ע דחטאת הבאה על הספק אינה נאכלת ומתני' ודאי משמע דמקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ואכלי כהנים כמשפט חטאת, וצ"ל דלישנא משמע להו דהקפידא אינה על אכילה רק על העלאת חולין בעזרה, וקשה על לישנא דש"ס גופיה אמאי לא קפיד על אכילה, וצ"ל דלא ליעול היינו בכלל דחולין בעזרה אסורים גם באכילה, אלא דקשה אמאי לא קאמר דאכלי כהנים מליקה שהיא נבלה, וצ"ל דנקט לכ"ע אפי' לרב יוסף דמוקי בקרבן נשים וא"צ לאוקמא דוקא בחטאת העוף, ומה שהקשה בלח"מ פ"ו מגירושין אמאי לא חילק הרמב"ם בחטאת דבגוסס אין מקריבין אותו, ולק"מ דמילתא דפשיטא כיון דרוב גוססין למיתה לא מיקרי קיים, והרמב"ם בחזקת שהוא קיים קאמר, והא דאשמועינן רבה לעיל היינו כדפרישית לעיל דאפי' אם גם היבם גוסס מ"מ לא יתננו לה, ואף שבפ"ט מתרומות הזכיר ג"כ גוסס היינו משום אידך בבא דבת כהן לישראל לא תאכל בתרומה ועוד דאיכא נמי תרומה דרבנן ולא תאכל בשום תרומה, אבל לענין שולח חטאתו מילתא דפשיטא היא, כן נראה לי פשוט ודו"ק:

במשנה שלשה דברים אמר ר"א בן פרטא כו' בת ישראל לכהן כו' לא תאכל בתרומה. לכאורה קשה למה לא נקט לענין גט כדלעיל במשנה דאם שלח לה גט נותנין עליה חומרי חיים וחולצת ולא מתייבמת, ואיפשר לומר לפמ"ש הריב"ש בתשובה סי' שע"ט דהך דר"א בן פרטא בספינה שאבדה לא איירי במים שאין להם סוף דאם נשאת לא תצא רק ספק גמור הוא, ולפ"ז במים שאין להם סוף אע"פ שרובן למיתה מ"מ לא תינשא לכתחילה וא"כ ה"ה בשלח לה גט אפי' שהיה דומה למים שאין להם סוף שרובן למיתה מ"מ הוי דינא דחולצת ולא מתייבמת משום חומרא דאשת איש, וא"כ איפשר דלענין תרומה בת כהן לישראל תאכל בתרומה לכן נקט בהני דהוי ספיקא גמורה ולא תאכל בתרומה ועיין פ"י, מיהו רחוק מאד לומר דאם נטבע בעלה במים שאל"ס שתאכל בתרומה, לכן נ"ל בפשיטות דקמ"ל דלעולם נותנין עליו חומרי חיים אפי' נשתקע שמו ואבד זכרו, ואם כן מוכיחין הדברים שמת באותה מיתה מ"מ חיישינן שמא עדיין חי וזה לא נשמע מגט דבגט י"ל דמשום הכי לא מתייבמת שמא אז כשמסר לה הגט עדיין היה חי, אבל בהא דלא תאכל בתרומה כל ימי חייה מוכח אע"פ שנשתקע שמו ואבד זכרו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהלכות נחלות לענין מים שאין להם סוף דבנשתקע שמו יורדין לנחלה, קמ"ל הכא בהנך דספיקי נינהו לא תאכל בתרומה לעולם:

מיהו בדברי הרי"ף שהשמיט כל השקלא וטריא דגמרא נוטין הדברים דס"ל דהכא לענין אשה לעלמא אין לחלק רק הכא קאמר לענין תרומה מחלק רב יוסף בין ב"ד ישראל לב"ד של עכו"ם, אבל לענין להתירה לעלמא לא סמכינן עליה כל שלא ראוהו שמת, וכ"כ בחמ"ח סימן י"ז סעיף ל"ו דלהשיא את אשתו לעולם אין משיאין דלא עדיף מראוהו מגויד וצלוב וחי' אוכלת בו, והב"ש השיג עליו מדברי הרא"ש, מ"מ בדברי הרי"ף איפשר לפרש כן, דמ"ש הרא"ש שדעת הרי"ף לפסוק כלישנא קמא ובב"ד של עכו"ם איפשר דלא פליגי צ"ע דמ"מ למה השמיט הרי"ף להשמיענו ואדרבה סתם משנה משמע דאין חילוק:

מיהו מאי דפשיטא ליה לבעל חמ"ח דאין משיאין אשתו ליתא דהא ע"כ בס"ד דגמרא לקמן בשמע מב"ד ישראל איש פלוני מת איש פלוני נהרג משיאין אשתו וקאמר דהיינו ביוצא ליהרג, אלמא דס"ד עכ"פ דביוצא ליהרג משיאין, ועיין מ"ש לקמן בגמרא:

בגמרא אמר ליה אביי ב"ד של עכו"ם נמי דמקבלי שוחדא איכא למידק מאי קשיא ליה לאביי ארב יוסף טפי ממתני' דפרק קמא דשטרות העולים בערכאות כשרים, וכתב הרי"ף ודוקא ערכאות דלא מקבלי שוחדא, והרמב"ם כתב שצריך שיעידו שאינם ידועים בקבלת שוחד, והרא"ש כתב דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא וא"כ מאי קשיא לאביי טפי ארב יוסף ממתני', ונראה דודאי סתם ערכאות לא מקבלי שוחדא כסברת הרא"ש, אלא דכלפי שאמר רב יוסף דבב"ד של ישראל חיישינן לזכות אע"ג דלא שכיח וסתמו למיתה עומד אעפ"כ ס"ל דנותנין עליו חומרי חיים א"כ בערכאות נמי ניחוש משום חומרא דאשת איש שמא קיבלו שוחד, וכן להרמב"ם נהי דמעידין שאינם ידועים בקבלת שוחד מ"מ אי איפשר להעיד בבירור, אלא דלענין ממון סמכינן ע"ז, אבל באיסור אשת איש דמחמרינן אפי' ביוצא ליהרג בבית דין של ישראל גם לקבלת שוחד תיחוש, ומזה נראה ראיה להרא"ש דלענין התרת אשתו מיירי דלענין תרומה מהיכא תיתי להחמיר טפי מלענין ממון דלא חיישינן לקבלת שוחד, אלא נראה דעיקר חומרא דלא תאכל בתרומה אע"פ שרובן למיתה מ"מ כיון דאין להתירה לעלמא לא שייך להתירה בתרומה דוגמא למה שהחמירו בפוסקים שלא תתאבל עליו לכן מחמרינן כאן טפי משום חומרא דאשת איש כמו במים שאין להם סוף, אבל בלא"ה לא הוה חיישינן כלל, והריב"ש שמפרש למתני' לענין שאפי' נשאת תצא, קשה סוף סוף מאי ק"ל ממקבלי שוחדא הא סמכינן להוציא ממון, אלמא דלא תלינן בקבלת שוחד וע"כ הקושיא שיש להחמיר באיסור אשת איש כדפרישית, ומה שהביא הריב"ש ראיה מהא דבעי לאוקמא לקמן שמע מקומנטריסין איש פלוני מת או נהרג אל ישיאו אשתו היינו יוצא ליהרג ומשמע דתצא נמי דומיא דמסקנא דלא הוי מסיח לפי תומו א"כ בודאי תצא, דבריו תמוהים דאדרבה משמע דלא איתותב רב יוסף מסיפא וכמ"ש התוס' דשמא מקומנטריסין איכא לאוקמא מקמי דחתים פורסי שנמג וא"כ רב יוסף דמוקי בב"ד של ישראל אבל בעכו"ם יוצא ליהרג בחזקת מת וקאי אמתני' ע"כ משמע ליה דמתני' בתר דחתים פורסי שנמג ובהא אין מוכרח דתצא די"ל רק חומרא בעלמא כמו במים שאין להם סוף, וכ"ש למ"ש ר"י דמל"ת אינו נאמן רק באומר נהרג ממש א"כ י"ל גם בס"ד תצא בהא, אבל מתני' איירי בראו שיוצא ליהרג י"ל דלא תצא וכל החומרות משום חומרא דאשת איש, ולפ"ז נראה דסתם ספינה שטבעה אפי' לא שהה עד שתצא נפשו י"ל דמ"מ הוא בכלל מים שאין להם סוף ולכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואין מקום לראיית הריב"ש, וכן משמע נמי ברמב"ם בפ"ט מתרומות כלישנא בתרא, ואי חששא דאורייתא הוא אמאי פסק לקולא [וס"ל כמ"ש התוס' בע"ז דף ז' דבשל סופרים פסקינן כלישנא בתרא], וכן משמע מלשון הרא"ש שפסק כלישנא קמא דאיפשר דלא פליגי ואי ס"ל דחששא דאורייתא הוא לא הוה פסק לקולא בלא ראיה מבוררת, אלא ודאי הנך כולהו חומרי דרבנן נינהו, ומן התורה בחזקת מתים נינהו וא"כ איפשר דספינה שטבעה בים הוי בכלל מים שאין להם סוף דליכא רק חומרא דרבנן ודלא כהריב"ש, ודוק היטב וצ"ע, ועמ"ש בגמרא עוד ומ"ש בסמוך:

שם מיתיבי כל מקום שיעמדו כו'. ויש לדקדק מאי קושיא הא חזינן במים שאין להם סוף שהחמירו משום חומרא דאשת איש ואם נשאת לא תצא, אלמא מן התורה מחזקינן ליה למת ואפ"ה מחמרינן לענין איסור אשת איש, וא"כ י"ל אע"ג דלענין מיתה קטלינן ליה מ"מ חיישינן משום חומרא דאשת איש ומשמע מזה כדברי הריב"ש שכתבתי לעיל דמתני' לא איירי בחומרא דאשת איש רק מדינא ואם נשאת תצא דאיסור תרומה לא תליא בהתרה לעלמא ופריך שפיר, וי"ל דמ"מ משמע דליכא חששא כלל דמשמע דקטלינן ליה בהחלט מבלי שום בירור אף שהיה איפשר לשאול לב"ד ויחבשוהו עד יודיעו לב"ד, אלא ודאי משמע דליכא שום ספיקא בזה עד שמחוייבין לחוב בדמיו בלי שום שאלה ודרישה וחקירה בב"ד, אלמא דליכא שום חשש הצלה, ואדרבה יש להוכיח איפכא דמשני בורח שאני והוא תמוה דאטו נהרגהו משום קנס וכיון שמדינא איכא למיחש לזכות אטו בשביל שברח דמו מופקר, אלא' מן התורה ודאי כיון שנגמר דינו יש להורגו, אלא דמ"מ כיון דמצינו דלא מחזקינן ליה למת לכל מילי יש להחמיר עכ"פ שיהיו מתונים בדינו עד שיחקרו אם לא נמצא לו זכות דלעולם מהדרינן אזכותא, ובבורח אוקמוה אדינא, ואם נימא כדברי הריב"ש דלא ישיאו אשתו מדינא א"כ הוי חשש בב"ד של ישראל ואפי' נשאת תצא, א"כ ע"כ הקושיא דבב"ד של ישראל לא יתנו עליו חומרי חיים לאפוקי מדרב יוסף וא"כ כי משני בורח שאני ולעולם כדרב יוסף דבב"ד של ישראל נותנין עליו חומרי חיים וכיון דמדינא קאמר אמאי נתיר דמו משום שברח זה לא יעלה על הדעת כלל, אלא ברור הדבר שאין זה אלא מכח חומרא בעלמא ומתוך שמחמירין עליה שלא תינשא מחמירין עליה שלא תאכל בתרומה שלא תתחזק בפנויה, ולפעד"נ שזה ראיה ברורה לדחות דברי הריב"ש ומשמע בטבעה בים אע"פ שלא שהה עד שתצא נפשו הוי מן התורה בחזקת מת א"כ איפשר דדין משאל"ס יש לו ואם נשאת לא תצא הגם שכל הפוסקים האחרונים החמירו בזה כדאיתא בש"ע סי' י"ז, ואין דברי עומדים בפני כל הגאונים האחרונים, מ"מ כתבתי הנלענ"ד ונ"מ טובא לתקנת עגונות, עמ"ש בלשון התוס':

שם אילימא מת ממש ונהרג ממש כו'. קשיא לי אי מת ממש ל"ל שמע מב"ד, הא אפי' מפי עבד ושפחה משיאין אשתו ומאי קמ"ל בשמע מב"ד, ולא שייך לומר לרבותא דסיפא נקטי' דלא ה"ל למימר הך רק הך דשמע מקומנטריסין לא ישיאו אשתו, ונראה דה"ק אי לימא מת ממש היינו דהא גופא קמ"ל דכששמע מב"ד איש פלוני מת משמעותו שכבר מת לא שיאמר על שם העתיד כמו גבי ר"ח בן דוסא זה חי וזה מת שהכוונה שימות דלשון מת שאמרו אמרינן דמשמעו שכבר מת וכבר נהרג לא שעתיד ליהרג דלעתיד למות וליהרג לא קרו להו מת ונהרג, אלא ע"כ מת היינו יוצא למות והיינו דלשון משמעו נמי שנתחייב מיתה ובנכרים גם קודם גמר דין מתפארין לומר שמת: