גרש ירחים קב

ואיפשר שלזה נתכוין רש"י במ"ש רבב"ח שליח היה היינו שידוע שנעשה שליח, ודו"ק וצ"ע:

וביתר הסוגיא דסימנין ודברי התוס' כבר הארכתי למעניתי בספר התשובות שלי ובסוגיא דב"מ במקומה:

בתוס' ד"ה בזמן כו' וא"ת כיון דבעל שאמר כו' עכ"ל דברי התוס' דחוקים, ויותר נראה כפירש"י ואוסיף נופך דודאי הבעל מודה כולל שניהם הן שאומר שכבר נתגרשה הן שאומר ליתנו לה עכשיו דאי תימא דדוקא במודה שכבר נתגרשה אבל באומר ליתנו לה לא מהני דחיישינן שמא אחר הוא, א"כ למה נקט בסיפא אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה אפי' מודה הבעל ששלחו לה ומצוה ליתנו לה ג"כ לא יחזיר דשמא אחר הוא, אלא ודאי ברייתא לא נחתא להך חששא שמא אחר הוא רק משום שאינו מודה שבא לידה ואינו רוצה שיותן לידה, אבל בהא דאיכא לספוקי שאין זה הגט משמע דלא איירי הברייתא כלל, ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל דלא מהימן אלא מכאן ולהבא כו' ולא תטרוף פירות כו' עכ"ל. צ"ע מה רצו בזה דבב"ב אמרינן בסתמא אי לא פלגינן דיבורא גם מכאן ולהבא אינו נאמן ולא זכר שם מפירות, ואם כוונתם דלכך אינו נאמן משום בידו לגרשה די"ל שחפץ שתטרוף הפירות למפרע זה אינו דהא גם אם נותנין לה הגט לא טרפא רק מזמן דמטא לידה וצריכה להביא ראיה, וצ"ל דדוקא אם נותנין לה עכשיו להתגרש בזה אמרינן קלא אית ליה כיון שניתן לה עכשיו להתגרש, משא"כ אם נחזירו לה ע"פ הודאת הבעל א"צ עדי מסירה ולית ליה קלא, מ"מ קשה כיון דנאמן עכ"פ שכבר גירשה א"כ שפיר נחזירו לה עכשיו בעדים, אף את"ל שאינו זה מ"מ אין ריעותא דמ"מ לא תטרוף פירות רק משעת מסירה לידה:

בפירש"י ד"ה כגון כו' ואותו חתמנו לאיש זה התובעו עכ"ל לכאורה קשה לפמ"ש לעיל דרש"י ס"ל דנאמן הבעל לומר שגירשה א"כ א"צ שיאמרו בפירוש שחתמו לזה רק כיון שהבעל מודה שנתן גט רק יש לספק באחר א"כ סגי שיאמרו העדים שלא חתמו רק על גט א' של יוסף בן שמעון והבעל נאמן ששלו גט זה שעדים אלו חתומים בו, ואיפשר כיון דעדותן לא מהני בלא עדות הבעל שכתב הגט מיקרי חצי דבר, עיין תוס' לקמן דף ס"ג ע"ב, ועיין בסמוך בתוס':

בתוס' ד"ה מעולם כו' מתוך הלשון כו' ותימא דא"כ אמאי מהימנין ליה לומר שהוא שלו כו'. לכאורה י"ל דרבי ירמיה אר' זירא קאי דמוקי בשיירות מצויות ולא הוחזקו דחייש בחד ריעותא ג"כ רק דלא חיישינן בחד ריעותא רק בשני חששות דהיינו שמא לא כתב זה היב"ש רק אחר ואפי' תימא שזה כתב מ"מ יש לחוש שגם אחר כתב, אבל היכא שלא חתמו רק אחד ולא הוחזקו שאין חשש רק שמא כתב אחר ולא הוא בהא מודה לסברת רבה דלא חיישינן בלא הוחזקו, ואי קשיא מאי פריך מאי למימרא גם לתירוץ התוס' קשה, וע"כ לומר דהש"ס תופס למילתא דפשיטא:

ועוד נראה דהא ע"כ צ"ל ביוסף בן שמעון ששולח גט איך נאמן השליח שהוא מזה היב"ש שמא מאחר ונותן לאשתו של זה, ע"כ השליח נאמן על כך א"כ כ"ש שהבעל נאמן על כך:

בגמרא ואין מעידין על סימני הגוף דאמרי ארוך וגוץ. למאי דקאמר נקב בצד אות פלוני ה"ל למימר סימני הגוף הוא נקב סתם, ונראה דהש"ס תופס הספק אי סימנין דאורייתא או דרבנן ונקט כולה מילתא פסיקא סימנין מובהקין וסימן ארוך וגוץ דאפי' סימן אמצעי לא הוי כדאיתא ביבמות ובב"מ:

(דף כ"ח ע"א) בגמרא רבב"ח אמר כו' הלכה שלא עבר אדם שם. ויש לדקדק לרבה דמוקי לעיל דדוקא בהוחזקו ושיירות מצויות חיישינן לאחר אבל בלא הוחזקו לא א"כ קשה כיון דלאלתר היינו שלא עבר אדם שם א"כ ליכא ריעותא במה שהוחזק יוסף בן שמעון וה"ל כלא הוחזקו וא"כ בכה"ג אפי' לזמן מרובה כשר, וצ"ל דמאן דס"ל שלא עבר אדם שם ס"ל אפי' בלא הוחזקו ושיירות מצויות חיישינן אע"ג דרשב"א קאמר הכי לעיל בברייתא לא קשיא איך פליג ארשב"א י"ל דדייק ממתני' דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר דאפי' בשיירות מצויות לא חיישינן, ובהכי ניחא דקשה הא משמע לכ"ע באין השיירות מצויות ולא הוחזקו לא חיישינן וא"כ קשה נהי דעבר אדם שם מ"מ לא מיקרי שיירות מצויות משום הכי, ולפ"ז ניחא די"ל דפלוגתייהו בהוחזקו לכן בעבר אדם שם חיישינן שמא יב"ש אחר הוא או מילי מסר, אבל בלא הוחזקו ודאי משום דעבר אדם שם אינו בכלל שיירות מצויות, ועיין ברשב"א ור"ן ובב"י סימן קל"ב:

בתוס' ד"ה מצאו כו' דאי מכיר את הגט נ"ל שמצאו בחפיסה עכ"ל וקשה הא גופא למה נקט ההכרה על החפיסה ולא נקט על הגט עצמו, עמ"ש לעיל, ואיפשר להביא מזה ראיה לדעת מהר"ל מפראג שהביאו הב"ש בסימן י"ז דאי סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה דלשינויא דסימנין דרבנן לא צריך להמציא סברא דשאלה, והשתא י"ל שפיר דבלא"ה הקשו התוס' דניחוש לשאלה ונדחקו, ולפ"ז י"ל שפיר דודאי י"ל מצאו בחפיסה זה עצמו שנמצא בחפיסה הוי סימן כמו שנסתפקו בתוס', מיהו סימן מובהק ודאי לא הוי, והשתא א"ש ממנ"פ אי סימנין דרבנן קמ"ל שפיר דסגי במכירו לחפיסה ולא חיישינן לשאלה ואי סימנין דאורייתא א"כ שפיר הוי סימן שמצאו בחפיסה ומ"מ כיון דחיישינן לשאלה יש לפרש אם מכירו לגט דלא מהני הסימן דכיון דסימנין דאורייתא חיישינן לשאלה ובעינן שיכיר הגט ולרבותא נקט דאע"פ שמצאו בחפיסה מ"מ בעינן שיכיר הגט:

והר"ן פירש דתרתי קתני מצאו בחפיסה ויש לו בה סימן או שמכירו לגט בטביעת עינא כשר ע"כ, וקשה הא סימנין לאו דאורייתא וצ"ל שיש לו סימן מובהק, וקשה למה נקט סימן בחפיסה והכרה בגט ליתני תרתי בחפיסה או בגט, ונראה לפרש דעת הרי"ף שפסק דלא כרבה וכתב דרב אשי דמוקי בסימן מובהק לא ס"ל כרבה, והר"ן דחה דבריו די"ל רב אשי מוקי בסימן מובהק אפי' בתרתי לריעותא, שכיחי שיירתא וגם הוחזקו, ונראה דהוכחת הרי"ף כך הוא דבלא"ה כתב הרא"ש בדעת הרי"ף דאע"ג דביבמות דף קט"ו קיי"ל כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק חילק הרא"ש דלענין מיתה משום עיגונא מקילינן כרבה אבל לענין גט דאיפשר בגט אחר פסקינן כר' זירא וחיישינן בחד ריעותא, והשתא י"ל דהרי"ף מפרש לישנא דמתני' מצאו בחפיסה ודלוסקמא אם מכירו כשר שנדחקו בפירושו לכן ס"ל להרי"ף דודאי חפיסה עצמו מה שנמצא בו מיקרי סימן וכמ"ש התוס' וכן אם מכירו לגט כשר ולא קשיא פשיטא די"ל דבהכרה דהגט איפשר לחוש שטוען בדדמי וכמ"ש התוס' לעיל, קמ"ל דמ"מ מכירו כשר ולא חיישינן שמא מתוך שלא הוחזקו שני יב"ש אומר בדדמי שהוא גט שלו קמ"ל, והשתא י"ל דמצאו בחפיסה הוי סימן אלא דקשה הא לא הוי ס"מ ביותר, ולזה י"ל דמ"מ כיון דמתני' בחדא ריעותא איירי א"כ מה"ת בלא"ה לא חיישינן שהוא אחר כיון דאיירי בשיירות מצויות ולא הוחזקו דבמיתה כה"ג לא חיישינן רק לחומרא דרבנן, א"כ י"ל דמהני שפיר מה שמצאו בחפיסה אע"ג דלא הוי ס"מ ביותר דאחששא דרבנן שפיר סמכינן אסימן אמצעי, וא"כ א"ש מצאו בחפיסה כשר וכן אם מכירו כנ"ל, אלא דקשה לרבה דמוקי מתני' בתרתי ריעותא וא"כ קשה איך יפרש מצאו בחפיסה כיון דבתרי ריעותא ודאי איכא חששא דאורייתא איך יועיל סימן שנמצא בחפיסה הא פשיטא דלא הוי ס"מ ביותר וכמ"ש התוס', וצ"ל דרבה ס"ל סימנין דאורייתא וא"כ שפיר מהני הך סימן שנמצא בחפיסה, והשתא י"ל שפיר מוכיח הרי"ף דרב אשי דבתרא הוא לא ס"ל כרבה דהא רב אשי מספקא ליה אי סימנין דאורייתא או דרבנן, ואי סימנין דרבנן קשיא אמאי מהני סימן שהוא בחפיסה וע"כ לומר דמיירי בחד ריעותא א"כ מוכח דלא כרבה, וא"ש דברי הרי"ף ודו"ק:

עוד איפשר לומר דס"ל להרי"ף דלרבה דבעי תרתי לריעותא שיירות מצויות והוחזקו, א"כ כיון דבלא הוחזקו לא חיישינן לאחר א"כ אפי' סימן אמצעי נמי מהני, דנהי דהוחזקו שני יב"ש מ"מ הסימן לא הוחזק ולא גרע סימן אמצעי בהוחזקו מלא הוחזקו בלא סימן, והשתא שפיר פשיט הרי"ף כיון דרב אשי בעי סימן מובהק ע"כ לא ס"ל כרבה, ואיפשר שגם דעת רש"י כן שפירש במשנה ויש סימן בחפיסה ולא פירש סימן מובהק היינו משום דפירש הסוגיא לרבה ולרבה סימן שאינו מובהק לא גרע מלא הוחזקו, ולפ"ז לפמ"ש הרא"ש בדעת הרי"ף דבמיתה קיי"ל כרבה אפי' הוחזקו ויש סימן אמצעי כבעל העגונה סמכינן שפיר דהוי כלא הוחזקו, ועיין בתשובתי באריכות ודו"ק וצ"ע:

במשנה המביא גט והניחו זקן או חולה. לכאורה לשון והניחו אינו מדוייק אזקן, דבשלמא חולה איפשר שיבריא אבל הזקן לא יחזור לילדות, ואיפשר דקאמר שהניחו שם ע"י שהוא זקן ותשש כחו לשוב לביתו אפ"ה הוא בחזקת שהוא קיים, וצ"ע אם הוא זקן וחולה בשני הריעותות:

שם בחזקת שהוא קיים. וצ"ע אם אחר הנתינה נודע שמת ויש ספק אם מת קודם נתינה או אחר נתינה אם נחזיק לומר השתא הוא דמת או כיון דמת לפניך יש לחוש שמא קודם נתינה מת, עיין ט"ז יו"ד סי' שצ"ג ובחידושי נדה. ולכאורה קשה אם נימא דכשימות ניחוש למפרע א"כ איך נותנו בחזקת שהוא קיים הא סוף כל אדם למות וכשימות נחזיק למפרע שכבר מת בשעת נתינה, אע"כ לעולם אמרינן השתא מת, וי"ל דמ"מ לא ניחוש דאם תאמר בודאי ימות מ"מ איפשר שלא יפול ספק בזמן מותו, ועיין בספר התשובות שלי ואין להאריך כאן בזה, ועיין לקמן דף ע"ו ע"ב במשנה משמע דספיקא הוא אפי' בבריא, ועיין מ"ש בר"ן ס"פ מי שאחזו:

בגמרא אמר רבא כו' וגוסס שרוב גוססין למיתה לא. לכאורה קשה פשיטא כיון דרוב גוססין למיתה רובא עדיף מחזקה ופשיטא דלא יתננו לה בחזקת שהוא קיים, ואיפשר דקמ"ל שאם גם היבם היה גוסס א"כ אם ניזול בתר רובא הרי גם ליבם נחזיק למת ופטורה מן היבום קמ"ל דמ"מ לא יתננו לה דלא פלוג רבנן בין היבם גוסס או חולה, עוד נראה דאפי' הלך בעלה עם צרתה למדינת הים דאיכא רוב נשים מתעברות ויולדות כדאיתא ביבמות פ' האשה בתרא אלא משום דאיכא חזקה ליבום ומיעוט מפילות, וא"כ י"ל דאיכא כנגד