גרש ירחים קא

ועוד נראה דס"ל לרש"י אף אם לא נודע כלל שהיה שליח ונמצא הגט והוא מקויים נאמן לומר שהוא השליח כיון דהבעל לא מקיים לגט ע"כ ביד שליח היה ושפיר נאמן לומר שהוא היה השליח דמה שאומר שאבד גט שכתוב בו יב"ש הוי כמו סימן, וגם לא חשיב איתחזק איסורא כמו שכתב הר"ן גבי קדשתי את בתי שנאמן לומר אני קדשתיה שמעמידה בחזקתה, כמו כן נאמן לומר שהוא השליח דעד אחד נאמן באיסורין בכה"ג, ומה שלא פירש"י שהאשה תובעתו היינו משום דקשיא ליה איך נחזירו לאשה שמא כבר נפרעה כתובתה והחזירה הגט לבעל כפירש"י לקמן, אבל השליח שפיר נאמן שהוא אבדו כיון שנותן בו סימן שיב"ש כתוב בו, אף דסימנין דרבנן מ"מ לענין ממון מהימן, אבל לאיסורא יש לחוש לשני שוירי שלא תתגרש בו דסימנין דרבנן ולא מהני הך סימן דשם העיר ושמות האיש והאשה ודו"ק:

בתוס' ד"ה כל מעשה ב"ד כו' וא"ת כו' תיקשי לר' זירא כו' עכ"ל. לכאורה הוא קושיית הש"ס ותירוצו, ולכאורה י"ל דאי באישתכח חוץ לב"ד פשיטא כיון דאין שיירות מצויות לכן מוקי בע"כ באישתכח בב"ד, אלא די"ל דבב"מ דף ט"ז פשיט מהכא דכל מעשה ב"ד יחזיר דלא חיישינן לפירעון, א"כ שפיר הוי רבותא דלא חיישינן לפירעון ולעולם דאשכח חוץ לב"ד ורבותא הוא דלא חיישינן לפירעון מיהו לר' זירא גופיה דמוקי התם בשטרי חלטתא ואדרכתא דלאו בני פירעון נינהו א"כ קשה באשכח אבראי ליכא רבותא, להכי קאמר בש"ס ולר' זירא הקושיא לשיטתיה ליכא רבותא, ודחי הש"ס דמ"מ איירי באישתכח אבראי, אבל לאביי י"ל בפשיטות דקמ"ל דלא חיישינן לפירעון:

בפירש"י ד"ה מודה שאומר ליתנו לה עכ"ל. נראה דרש"י ס"ל דלא כפירוש התוס' דאם מודה שכבר בא לידה היו מחזירין לה דנאמן כמו בעל שאומר גרשתי את אשתי, ולא דמי לשעבר דעכ"פ נאמן עכשיו שבא הגט לידה ואינו מכוין דוקא שתתגרש למפרע שהרי איפשר שהיום בא לידה ואין בכלל דבריו למפרע לכן פירש שאומר ליתנו, ואי קשיא אמאי לא מפרש שהבעל מודה שכבר נתנו לה) י"ל דא"כ אדתני אין הבעל מודה משמע שאינו חפץ ליתנו לה כלל אפי' מודה רק שאומר שלא נתנו לה ג"כ לא יחזיר שמא אין זה הגט, אלא ודאי באומר ליתנו לה נמי נותנין ופריך שפיר ודו"ק, ועמ"ש לקמן ע"ב ובסמוך:

. שם ד"ה לא לזה ולא לזה לבעל לא יחזיר כו' וכשיבא לידו יחזר אחר ע"מ כו' עכ"ל. לכאורה קשה אמאי לא פירש בפשיטות דלא יחזיר לבעל שמא נפל מן האשה כמו בכל שט"ח שנמצא שלא יחזיר לא לזה ולא לזה, אף שאם השט"ח מונח ג"כ אין המלוה גובה אפ"ה אין מחזירין ללוה דשמא יתברר שהוא של מלוה וכאן נמי פן יתברר שהוא שלה, גם קשה ל"ל עדי מסירה בלא"ה אם יהיה הגט בידו יוכל לומר שפרע הכתובה והחזירה לו הגט, וצ"ל דאין זו טענה כיון דכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו א"כ יוכל לכתוב לו גט ויאמר שהחזירתו בעד פירעון הכתובה וע"כ אין זו טענה, מיהו נראה דא"כ גם עכשיו תוכל לומר כן וע"כ כשאין הגט בידה שפיר יכול לטעון שפרע הכתובה, אבל אם הגט בידה אף שיש ג"כ גט בידו תוכל לומר שכתב לעצמו, וכן אם אינו מביא עדי מסירה שנתן לה גט אין יכול לומר שפרע דתוכל לומר שכתב גט לעצמו כדי שיטעון פרעתי על הכתובה, מיהו קשה כיון שהיא אומרת שכבר קבלה הגט א"כ אפי' לא יביא הבעל עדי מסירה כשתתבע הכתובה יאמר שכבר פרעה והחזירה לו הגט כיון שאין בידה הגט, ותו קשיא לי איך פירש"י הברייתא למ"ד גט גובה עיקר ותיקשי לאינך אמוראי דלא ס"ל גט גובה עיקר איך יפרנסו הברייתא אמאי לא יחזיר לבעל, וע"כ אין זה דיוק דמהיכא תיתי שיחזירו לבעל אם טוענת שהגט שלה, ואיפשר דלשאר אמוראי י"ל נ"מ שאם נחזירו לבעל נחזיקה באשת איש ודאי וכשתקבל קידושין מאחר יאמרו שאין קידושין תופסין אלא דהכא לר"ה דס"ל בסוף מכילתין דאשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין מקודשת דאפי' שלא בפניו איתא לדרה"מ, א"כ ליכא נ"מ לענין קבלת קידושין להכי פרש"י דרב הונא תלמידיה דרב כרב ס"ל גט גובה עיקר וי"ל כפירש"י, ולשאר אמוראי יש לומר שפיר משום דלא נחזיקה באשת איש גמורה דשלא בפניו ליתא לדרב המנונא, ולא נתקררה דעתי בכל זה, ודברי רש"י צ"ע:

בא"ד ולאשה לא יחזיר שמא תינשא בו. הא דלא פירש"י שתגבה הכתובה היינו משום דאיירי באין הבעל מודה א"כ מודה שלא נתן לה הכתובה שהרי טען שלא גירשה, מיהו קשה דה"ל לפרש בזמן שהבעל מודה שהגט שלה ועדיין לא פרע הכתובה יחזיר לאשה אין הבעל מודה היינו שטען שפרע הכתובה וממנו נפל לא יחזיר לא לזה ולא לזה, וצ"ל דס"ל במודה שגירשה הבעל נאמן שנתגרשה, וא"כ מאי קשיא ליה לר"ז דילמא לענין ממון לא חיישינן לב' שוירי כדאיתא בב"מ היכי פשיט איסורא מממונא, לכן צריך לפרש שהבעל מודה שמצוה ליתנו לה אע"ג שעדיין לא ניתן לה, ואי קשיא על הש"ס גופא אמאי לא מפרש ר"ז לענין כתובה לחוד, איפשר דלענין כתובה פשיטא דיחזיר לאשה, ואין לומר דקמ"ל דלא חיישינן שעושה קנוניא על הלקוחות שתגבה הכתובה שנית עם הגט דע"ז אין תיקון שהרי כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו א"כ כשירצה שתפרע שנית מן הלקוחות יוכל ליתן לה גט אחר וא"כ קשיא פשיטא, ואי משום דלא חיישינן לכתב ליתן בניסן לענין הפירות זה כבר הקשו התוס' לעיל בד"ה הא וע"כ קמ"ל לענין שמותרת באותו גט אפי' מודה שלא נתנו לה ופריך שפיר ודוק היטב, ועיין בסמוך:

(ע"ב) בגמרא ואיכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו לא ליהדר ופליגא דרבה. בחידושי הרשב"א תמה על זה כיון דר' זירא לא אמר טפי מלישנא דרבה מהיכא תיתי להעמיד בדבריו דפליג אדרבה ונדחק בזה, וגם בפ"י דחק, ולי נראה עפמ"ש בחידושי ב"מ דקשה איך מוקי בהוחזקו ואין שיירות מצויות, הא בשני יוסף ב"ש בעיר א' אין מגרשין אלא זה בפני זה כדאיתא בפ' ג"פ, וא"כ כיון דהשני כאן והשני אומר שלא אבד גט ממילא ה"ל כלא הוחזקו, וכתבתי שם ראיה לדברי הריטב"א דאם מכירין שזה אשת יוסף בן שמעון המגרש א"צ זה בפני זה, וא"כ י"ל דמשמע ליה ברייתא דמוקי ר' זירא באין שיירות מצויות אי מיירי בהוחזקו וקמ"ל דמ"מ יחזיר לאשה א"כ דבסתמא שני יב"ש מגרשין זה בפני זה, וא"כ משמע פשטא דברייתא יחזיר לאשה היינו אפי' אין היב"ש השני כאן שאילו הוא כאן ולא נאבד לו הגט ה"ל כלא הוחזקו, וא"כ ה"ל לר' זירא לפרושי עיקר הרבותא ויחזיר לאשה דקתני אפי' בלא יב"ש השני כיון דפשטא דמילתא משמע יחזיר לאשה כנהוג בכל יב"ש והיינו זה בפני זה וה"ל אין שיירות מצויות ולא הוחזקו, משא"כ דקאי אדוקיא דמתני' שפיר מפרש דקמ"ל באמר תנו נותנין היינו אפי' שלא בפני יב"ש השני, ולישנא דהיינו דרבה י"ל דהברייתא לא צריכה לפרושי דיחזיר לאשה בפני יב"ש השני היינו משום דס"ל דכל מעשה ב"ד היינו דאישתכח בב"ד, א"כ אפי' בשיירות מצויות אין חוששין לשנים, וא"כ ממילא דלא צריך לאשמועינן בזה בפני זה דהיינו לא הוחזקו ומסתמא רבותא דיחזיר לאשה היינו אפי' זה שלא בפני זה דהיינו הוחזקו וא"ש, ובזה איפשר ליישב מה שתמה עוד הרשב"א כיון דלרבה בהוחזקו לא הוי ריעותא כיון דלא ידענו שנפל מן השני לא מחזקינן בנפילה א"כ מאי אהני צירוף הריעותא דשיירות מצויות ונדחק, ולפמ"ש א"ש ולק"מ דכיון דמיירי דאין היוסף ב"ש השני בפנינו דאם הוא בפנינו אין הפסד לשואלו ואם יאמר שלא כתב גט אין לספק, וכיון שאינו בפנינו ע"כ לומר על היב"ש זה שבא ממקום אחר לכאן ואבד הגט, וכיון דאין שיירות מצויות לא חיישינן שבא לכאן בזו השעה, והכל נכון וברור ודוק היטב:

שם רב אשי אמר כגון דקאמר נקב יש בו בצד אות פלוני דה"ל סימן מובהק. וקשה בסימן מובהק פשיטא הא בכל סוגיא דסימנין בב"מ משמע דסימן מובהק כעדים דמי:

שם לא ידענא אי משום סימנא כו' אי משום ט"ע ודוקא צורבא מרבנן כו' ויש לדקדק דאפי' משום סימנא כיון דרבב"ח היה צורבא מרבנן א"כ לא היה צריך להגיד הסימן קודם שיראו לו הגט כמו שסומכין עליו בט"ע, וא"כ ע"כ משום דהוה צ"מ החזירוהו לו וא"כ גם משום סימנא דוקא משום צ"מ החזירו לו, ולכאורה נ"ל דבגט אין חילוק בין צ"מ לאינש דעלמא דלענין איסורא לא מצינו חילוק דכלום חילקנו בין חבר לעם הארץ, ואי חשיב איתחזק איסורא דאשת איש גם בצורבא מרבנן לא מצינו שיהיה נאמן בדבר שבערוה כתרי, מיהו בגט דאישתכח אינו רק גילוי מילתא ונאמן לענין איסור שהגט נשלח לאשת פלוני, והא דלא מהדרינן בט"ע לכ"ע דע"ה יש לו ג"כ ט"ע, י"ל דהיינו משום דכאן שייך טפי בדדמי שאינו נראה שיב"ש אחר אבד וכמ"ש התוס', אבל בסימן שפיר גם השליח נאמן ולא חשדינן ליה במשקר דהא נאמן להביא גט אשה אע"פ שהוא נוגע ונוטל שכר, והא דבמתני' כשר במכירו י"ל כשמצאו בעצמו לא שייך לגזור שלא יתננו לאשה שמא טוען בדדמי דמ"מ הוא יתננו דקים ליה בנפשיה שזה הוא, אלא דאם הוחזק בב"ד לא יהבינן ליה משום שמא טעה בדדמי, אבל במצאו בעצמו ממילא יתננו לה דקים ליה בנפשיה ולא חששו להך שיטעה בדדמי, גם י"ל כמ"ש התוס' בכמה דוכתי דביש לו מיגו קים ליה בודאי כגון בהחזיקה היא מלחמה אבל לעולם השליח נאמן שהוא שלו ולא חשדינן ליה במשקר דבאמת דחוק לחלק באיסורין בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא, וכן נראה מהרמב"ן בחידושיו שאין באיסורין בין ת"ח לע"ה:

אלא דקשה לעיל במשנה דמצא גיטי נשים דחיישינן דנמלך שלא ליתנו וקשה אם השליח אומר שנאבד ממנו נחזירו לו כיון שנאמן כמו ת"ח, בשלמא לשיטת התוס' יש לפרש דלא מיירי בצורבא מרבנן אבל לפמ"ש קשה איך נפרש הא השליח נאמן, מיהו נראה דעל השליחות אינו נאמן כשאין הגט יוצא מתחת ידו, ובהא אף ת"ח אינו נאמן רק כשידוע שממנו נפל, רק שיש לחוש שמא זה גט אחר או שנודע שנעשה שליח והבעל מסר לו הגט משום איחלופי י"ל כל אדם נאמן דגילוי מילתא בעלמא הוא, ולפ"ז גם בדרבב"ח צ"ל שידוע שהיה שליח ונאבד גט ממנו רק שיש לחוש שאין זה שנאבד, אבל אם אין ידוע שנעשה שליח ונמסר הגט לא אהני ליה סימן וט"ע דיש לחוש לנמלך כדלעיל,