גרש ירחים ט

(דף ב' ע"א) במשנה המביא גט ממדינת הים. פירש"י כל ח"ל קרי מדה"י בר מבבל, וקשה הא ר"ג מוסיף רקם וחגר משמע כמ"ש התוס' דסמוכות לא מיקרי מדינת הים, ועוד קשה שכבר הוכיחו התוס' דמדינת הים מיקרי רחוק כמו פרעתיך בפני פו"פ והלכו למדה"י. ונראה דקשיא ליה לרש"י אי נימא כמ"ש התוס' דמדינת הים נקרא רחוק, א"כ איך אמרינן בגמ' לקמן דף ד' גבי מובלעות שלא תחלוק במדה"י הא אפי' סמוכות אינן בכלל מדינת הים. אלא נראה דח"ל נקרא מדינת הים לפי שנמשך למרחוק מא"י, וכיון דרובו נמשך למרחוק שפיר נקרא מדה"י על ח"ל לפי שהוא רחוק, לכן ודאי אפי' מקומות סמוכים כמו רקם וחגר נמי נקראים מדינת הים מצד הכללות שאין חילוק שם במדינה עצמה, ולפי שרובא דרובא ממדינת הים הוא מורחק לכך נקראים אף הסמוכות מדינת הים, שהרי היא מדינה שנמשכת למרחוק, אלא דת"ק ס"ל דדוקא ממקום שראוי לקרות מדה"י מצד עצמה כפי ריחוק המקום בזו צ"ל בפני נכתב, אבל רקם וחגר שהם סמוכים, ואילו לא היה נמשך מדינת הים למרחוק ולא היינו דנין רק על רקם וחגר לחוד לא שייך לכנותם בשם מדינת הים, רק מצד שאין מפרישין בו בין קרוב לרחוק כיון שהוא מדינה אחת, לכן ס"ל דרקם וחגר אינם בכלל מדינת הים, אף שהוא מדה"י מצד הכללות, מיהו במובלעות מודה אף שנקראים מדינת הים מצד הכללות, מ"מ מצד הפרטות הוה כא"י ממש מצד שמובלעות, ולא דמי לסמוכות שעכ"פ אין להשוותן בקו מתוח לארץ ישראל, וסמוכות אינם מובדלים רק מצד קדושת א"י לחוד אבל לא מצד הרחק שהרי ישנן בא"י מקומות רחוקים ממקום שמביא כמו מהני מובלעות, לכן שייך שלא תחלוק דמ"מ מצד הכללות נקראים מדינת הים, כן נראה נכון לפרשו, עי' פ"י שדחק:

בפירש"י ד"ה צריך ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה, ופירש הר"ן לקמן דאילו נעשה שליח לקבלה א"צ לומר בפני נכתב וכדאמרינן לקמן אשה מכי מטא גיטא לידה איגרשה, ובאמת באשה גופה דבר זה מחלוקת הראב"ד והרמב"ם בפ"ב מגירושין באשה עצמה אם נאמנת כשאינו מקויים, ובפ"ז מגירושין דין כ"ד כתב הה"מ טעמים לדברי הרמב"ם, ולכאורה קשה הא גופא למה לא תקנו באשה עצמה שתאמר ג"כ בפני נכתב מההיא חששא גופא שמא לא תמצא קיום עליו כיון דבח"ל אין עדים מצויין לקיימו, גם להרמב"ם היה לו להצריך בפנ"כ משום ערעור הבעל, וכ"ש דקשה לדעת הראב"ד שצריכה קיום אמאי לא תקנו שתאמר בפני נכתב כדי שלא תצטרך קיום דהא בח"ל אין עדים מצויין לקיימו ולא תנשא בלא קיום, וקשיא בין להרמב"ם בין להראב"ד, לכן נראה דלא שייך בפני נכתב רק משום דמידק דייק כדאמרינן לקמן כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה כו' מידק דייק ולא שייך דייק רק כשנעשין הגירושין ע"י השליח בעצמו, אבל אם כבר נתגרשה אין הגט רק לראיה בעלמא לא שייך בו דייקא, לכן לא שייך תקנת בפ"נ רק כשבא ע"י שליחות הבעל אבל בש"ק לא שייך, וכן באשה שקבלה הגט בעצמה, וא"כ דברי הר"ן אינם מוכרחים בפירש"י די"ל דס"ל כשיטת הראב"ד דבשליח קבלה לא מהני בפני נכתב, מיהו בפירש"י לקמן דף כ"ד ד"ה איגרשה לה כו' ולמה לה לומר בפני נכתב ולא פירש דלא מהני בפני נכתב משמע דס"ל כהרמב"ם שא"צ לומר היכא דהגט יוצא מתחת ידה:

אלא דהא גופא קשיא אמאי כשר בח"ל שאין עדים מצויים לקיימו שמא יבא הבעל ויערער ואין עדים מצויים לקיימו, והרמב"ם בפ"ז דין כ"ד סיים אין חוששין שמא זייפה שהרי אינה מקלקלת עצמה, ע"כ נראה שכוונתו ליישב זה דבשלמא ע"י שליח היא עצמה אינה יודעת אמיתת הדברים לכן בעינן בפני נכתב, אבל היא עצמה שיודעת שהגט נכתב בהכשר שייך שפיר אינה מקלקלת עצמה ומסתמא קים לה שבלב שלם מגרש ולא אתא לערעורי:

ובזו יובנו דברי הרשב"א שתמה על הרמב"ם הא ביש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת לומר גרושה אני, ובכ"מ תמה דשם אין הגט יוצא מת"י, ועפ"ז איפשר כוונת הרשב"א דקשיא ליה למה תהא נאמנת פן יערער הבעל מ"ש מע"י שליח, ועל טעמו של הרמב"ם דחזקה שאינה מקלקלת עצמה קשיא ליה שפיר דחזינן דלא סמכינן עלה באומרת גרושה אני, מיהו יש לומר דהרמב"ם ס"ל דלא סמכינן על חזקה זו רק בדרבנן, והיינו שהגט יוצא מת"י דמן התורה עדים החתומים כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי משא"כ בשאין הגט יוצא מת"י. עכ"פ נראה מדברי הרמב"ם דדוקא אשה עצמה נאמנת כשהגט יוצא מת"י אבל ש"ק י"ל דמודה הרמב"ם דצריך קיום. ובמ"מ האריך לתת טעם לדברי הרמב"ם ואין דבריו מוכרחים כלל, דמ"ש מה צורך בפנ"כ, הא ודאי משום דבכה"ג מידק דייק, וגם מ"ש שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, תקשי לטעמיה נימא אף אם ערער הבעל לא יועיל וע"כ הכא שאני שהגט מסייעה מעיזה ומעיזה:

אלא דקשה דלקמן דף ה' מייתי לאקשויי ארבה מבעל עצמו שהביא גיטו א"צ לומר בפנ"כ ומשני טעמא מאי משום ערעור הבעל גרש ירחים) השתא מינקט נקיט ליה בידיה וערעורי מערער, ואם נימא דבמגרש מיד לא צריך בפנ"כ כדפריך הש"ס בפשיטות אשה מכי מטא גיטא לידה איגרשה, ולפירוש הרמב"ם פשיטא לן דבכה"ג א"צ בפ"נ, א"כ מאי ס"ד לומר דבעל שמגרש מיד יצטרך לומר בפנ"כ, וגם לפי טעם הש"ס מינקט נקיט ליה בידיה משמע היכא דלא נקיט ליה בידיה אף שמגרש מיד כגון שהיא באה עם הגט ממדינת הים צריכה לומר בפ"נ ולכאורה י"ל דהרמב"ם לא כתב כן רק למאי דפסק הטעם משום קיום א"כ כשקבלה הגט בעצמה מסתמא אינו מזוייף ולא חיישינן שיערער שזייפה הגט, אבל למ"ד משום לשמה אפי' היא עצמה מביאה הגט חיישינן שיערער הבעל שלא היה בקי בלשמה, ומיושב הסוגיא לקמן דף ה' דפריך דוקא לרבה, והא דפריך לקמן אשה מכי מטא גיטא לידה איגרשה, היינו נמי לדידן דקיי"ל משום קיום, אלא דקשה לפי זה נימא איכא בינייהו בהיא עצמה הביאה הגט ונתגרשה ממדינת הים דמשום קיום לא חיישינן ומשום לשמה חיישינן, מיהו יש ליישב זה דלא בעי למימר רק היכא דבעי בפ"נ, אבל באשה עצמה שנתגרשה כבר לא אהני בפ"נ ולא בעי למימר איכא בינייהו בזה. והנלענ"ד בזה והוא דודאי באשה עצמה המביאה גיטה ממדינת הים ע"כ אקילו אף שיועיל ערעור הבעל אח"כ כמ"ש הרמב"ם דאי איפשר להחמיר עליה משום עיגונא, ולערעור לא חיישינן כיון שחזקה שאינה מקלקלת עצמה ידעה שבלב שלם מגרש, אבל בבעל עצמו ע"כ אפי' ערער לא מהני דאל"כ אמאי נקיל לכתחלה, הא כיון שהוא כאן יכול לכתוב גט אחר, לכן קשיא ליה אמאי לא יועיל ערעור הבעל, אבל בליכא מערער פשיטא לן היכא דקים לה שגירשה א"צ לומר בפני נכתב כיון דלא שייך אחר שכבר נתגרשה:

מ"מ בש"ק צ"ע דלא מצינו רק דעת הר"ן לחוד, ובאה"ע סימן קמ"א סעיף כ"ז דעל שליח קבלה צריך קיום עדים משמע שאינו נאמן על השליחות בלא קיום עדים, וכתב הב"ש הטעם דלא דמי לשליח להולכה שהגט בידו משמע דאם קיבל הגט מיד הבעל הוא נאמן על השליחות, ובטור כתב בשם הר"ף שאין ראוי לעשות ש"ק משום דבעי קיום עדים על השליחות, ולפמ"ש בלא"ה להראב"ד אינו נאמן כשבא עם הגט בלא קיום כיון דלא שייך ביה בפ"נ ומשמע דס"ל כהר"ן ' מכל מקום צ"ע דאיפשר דגם להרמב"ם בשליח קבלה לא תנשא, ובסי' קמ"ב סעיף י"ד הביא המחבר שני דעות אנו, ומביא דעת הרמב"ם בסתמא:

בתוס' ד"ה המביא כו' לא הוצרך לפרש משום דברוב מקומות כו' והקשה מהרש"א א"כ איך מפרש שם גיטי ממון כיון דסתם גט איירי בגט אשה, ותירץ דהתנא אין צריך לפרש רק על הש"ס קשיא להו אמאי לא מפרש כאן גט אשה, וע"ז תירצו משום דברוב מקומות כו', וקשה הא בב"מ פ"ק מפורש מצא גיטי נשים שיחרורי עבדים כו' ולמה הוצרך לפרש גיטי נשים. לכן נראה דודאי בדבר הלמד מעניינו שפיר יש לפרש גיטי, והתם דמשני שליש נאמן איירי לענין ממון ותניא וכן לגיטין, ואי מפרשינן בגיטי נשים א"כ לא איירי בענין אחד דהא ממון דאתיהיב למחילה כ"ש הוא מגיטין, אף דאיכא למימר לא זו אף זו, טפי ניחא לפרש וכן לגיטין דאיירי נמי בממון משנפרש לא זו אף זו כיון שאינו מענין אחד, לכן בב"מ דנקט דייתיקי מתנה שוברין, צריך לפרש גיטי נשים דלא נימא דכולן איירי בענין אחד, אבל כאן דנקט גט סתם שפיר סתמא גט אשה וא"צ לפרש, ולעיקר קושיית התוס' לולא דבריהם היה נלע"ד דודאי כאן לישנא דעלמא נקט ובלשון העולם סתם גט הוא גט אשה, דהא באשה סגי שיאמר הא גיטך כדמוכחא כולה מכילתין, וכיון דכאן לא בא ללמד רק על הנהגת השליח סמך התנא דמה שנקרא גט בלשון השליח ובלישנא דעלמא ודאי אינו רק גט אשה, אבל היכא דהתנא צריך לאשמעינן הדין שפיר איפשר לפרש גיטי ממון, דבלשון חכמים משותף נמי לשטרות:

שוב ראיתי שיש ליישב דברי מהרש"א דודאי התנא א"צ לפרש, והא דתניא מצא גיטי נשים שיחרורי עבדים, נראה ששם גט מושך עמו גם שיחרורי עבדים, כלומר גיטי נשים וגיטי שיחרורי עבדים דנקרא גט נמי כדאיתא התם מצא גט שיחרור, וכן לקמן דף ט' איתא גיטי נשים או שיחרורי עבדים, נמשך נמי לגיטי המוזכר, כלומר גיטי שיחרורי עבדים:

בא"ד אור"ת משום דגט גימטריא י"ב. לכאורה אין בזה טעם ואיפשר לומר דהיה צריכין לעשות מספר שיטין בגט מטעם שכתבו התוס' לקמן דף כ"א ע"ב בחתכו מקלף גדול נקרא מחוסר קציצה, וא"כ אם לא נייחד לו מנין שיטין בפרטות, לפעמים היה נשאר לו הרבה מן הקלף ויבא לידי מכשול לחתוך, לכן נתחכמו קדמונים ז"ל לייחד מספר השיטין בפרטות, ואז ישער תחלה כמה יצטרך קלף שלא ישאר לו הרבה בכדי שיבא לחתוך, וכיון שהוצרכו לייחד לו מנין שיטין תפסו מספר גט: