גליוני הש"ס זרעים צה

ה"ז (כ' א') אמר אילו לא סלקית לא"י אלא לשמוע דבר זה די, נ"ב פי' דהוא כמו דאי' במדרש חזית דרשב"י אמר לאותו תנא שאמר שהקב"ה קורא לכנס"י בתי כו' לא זז מחבבן עד שקראן אחותי כו' לא זז מחבבן עד שקראן אמי ואמר עלה אילו לא באתי לעולם אלא לשמוע דבר זה די היינו דכדאי הי' ביאתו לעולם לשמוע דבר זה חיבת הקב"ה לכנס"י איך הם חבובים בעיניו (ואולי הוא שם להיפוך דרשב"י אמר המימרא ותנא אחר אמר ע"ז אילו לא באתי כו' ואין המדרש לפני] וכך כאן ששמע דבר זה דכך ניתנה הלכה וודאן אסור וספיקן מותר דק' דל"ל הלכה דספיקן מותר הא סד"א בלא"ה מה"ת לקולא [לרמב"ם] וצ"ל דנאמרה הלכה כדי שלא יוכלו חכמים אח"כ לאסור דמה שנתפרש להיתיר א"א לחכמים לאסור [והוא כעניין בבלי פ"ק דכתובות דכתי' קרא לעתיד] אך גם זה ק' דלמה הוצרכה הלכה גם לזה ומאי איכפת לי' לקוב"ה אם יאסרו חכמים ספק ערלה בח"ל אף שמותר מדינא כמו שאוסרים שאר הספיקות אף דמותרים מדינא ועל כרחך צ"ל דמה שחכמים אוסרים הוא איסורו ית' דהקב"ה מסכים על דברי חכמים וע"כ בספק ערלה בח"ל דלא רצה ית' באמת לאסור ע"כ הוכרח לפרש ההיתיר לשלא יאסרו גם החכמים דאם יאסרו חכמים כביכול א"א שלא יסכים הוא ית' עמהם והרי באמת לא הי' רצון השי"ת בזה לאסור ספק ערלה וע"כ הוכרח להתפרש ההיתיר לשלא יאסרו גם הם והנה גזירות ואיסורי חכמים מה שגוזרים ואוסרים על כנס"י נחשב שכנס"י גוזרים ואוסרים הדברים בעצמם על עצמם וכמבואר בבבלי עירובין כ"א ב' חדשים וגם ישנים דודי צפנתי לך אמרה כנס"י לפני הקב"ה הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים עש"ה והיינו מפני שהחכמים עניינם עניין כלל הכנס"י וכמו שהארכתי בכתבים שלי בזה מאוד] וא"כ הא דהקב"ה מסכים על גזירות ואיסורי חכמים הנה עניינו ממילא שהוא מסכים על גזירות כו' שכנס"י גוזרים ואוסרים על עצמם כיון דגזירות ואיסורי חכמים נחשבים שכנס"י הוא שגוזרים ואוסרים אותם על עצמם וא"כ נשמע מזה חיבת הקב"ה לכנס"י שמסכים על דבריהם עד שאילו היו אוסרים ספק ערלא כביכול לא הי' אפשר שלא יסכים לזה לגודל חיבתם בעיניו וע"כ לפי שלא רצה לאסור הוכרח לפרש ההיתיר לשלא יאסרו גם הם וע"כ על שמעו בזה גודל חיבת כנס"י בעיני השי"ת שש ושמח בזה ואמר שאילו לא עלה לא"י אלא לשמוע זה דיו וכמו שאמר רשב"י על כזה שאילו לא בא לעולם אלא לשמוע זה דיו ודו"ק:

שם (ב') אתא עובדא קומי שמואל וקנסי' נ"ב פי' שקנס לחנין גיבותא על שעקרן דשמואל לטעמי' דכלאי זרעים מותר לכתחלה בח"ל וא"כ הא לא עשו הבעלים איסור כלל ולא הי' לו לעוקרן ואח"כ צ"ל "תני אין עושין כו" והוא עניין בפ"ע ולא קאי כלל אלעיל:

בכורים פרק א' ה"א (א' א') א"ר יוחנן כולהן משום תורת הגוזלן ירדו להן פי' דדווקא אם הוא בגזל אינו מביא אבל אם הוא ברשות אף שהרשות רק לשעה והוי רק קניין פירות דקניין לזמן הוא קניין פירות כמבואר בר"ן נדרים מ"מ ר' יוחנן לטעמי' דמוכר שדהו לפירות מביא וקורא משום דקניין פירות כקניין הגוף דמי [בבלי גיטין מ"ז ב'] וע"כ גם כאן מביא וקורא, א"ר יוסי מתניתא אמרה מאיזה טעם כו' [כצ"ל ותיבת כן' צריך למחוק] פי' דמתניתא אמרה דאינו מביא משום דבעי' אדמתך ולא מתורת גזלן כדברי ר' יוחנן דאילו גזלן נשנה רק במשנה הבאה דאינו מיבא ומשא"כ כאן הוזכר רק סתמא דאינו מביא מפני שאינו אדמתך ומשמע דאפי' אינו גזלן כגון שניתן לו רשות לשעה מ"מ אינו מביא משום דקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי ולא הוי אדמתך:

שם (ב') ומה פליגין במוכר שביל לחבירו אבל אם מכר לרבים כ"ע מודו שמכר עד התהום, נ"ב גי' השנות אלי' מובא ברידב"ז וי"ל הטעם דבמוכר ליחיד נמי הא ר' יהודה מסופק אם מכר עד התהום וע"כ במכר לרבים אין יכול להוציא מידם דרבים חשיבי מוחזקים כמבואר בפוסקים וע"כ מפאת החזקה הוי של רבים עד התהום:

שם א"ר יוסי מיסבר סבר כו' אלא ר"א מתיר לעשות כן וכל הקודם בהן זכה, נ"ב משמע מכאן דההיתיר שמותר לעשות הוי ממילא שלו מכח ההיתיר וע"כ כיון דר"א מתיר לעשות חשיב אדמתך ואך דגוף ההיתיר הוא רק כ"ז שאין מוחה אבל אם יש מוחה דכל אדם יכול למחות בשביל הרבים פוסק ההיתיר וע"כ כל הקודם בהן זכה וע"כ לא הוי שלו גמור מפאת זה ולכן מביא ואינו קורא כמבואר ברידב"ז אבל עכ"פ דבר זה מבואר דמפאת ההיתיר הוי שלו וכמ"ש גם הרידב"ז ואף דר' יוסי גופי' ס"ל לעיל דמבריך ברשות לשעה לא חשיב אדמתך אף דמותר להבריך שאני התם דאין ההיתיר בעצמו רק מפאת שנתנו לו הבעלים רשות וע"כ כיון דלא הקנו לו להיות שלו רק נתנו רשות על העשי' אבל לא להיות שלו לכן אינו שלו דכיון דההיתיר רק מכח הבעלים לכן אין רק מה שהבעלים נותנים וכיון דלא נתנו להיות שלו אינו שלו ומשא"כ כאן דא"צ רשות של הרבים רק דמותר בעצמו לעשות כן וכיון דמותר בעצמו הוי גם שלו מכח ההיתיר ומכאן תשובה למ"ש אחרונים ריש לולב הגזול אקושית התוס' דל"ל לכם למעוטי גזול ת"ל דהוי מהב"ע ותירצו דנ"מ לגזל עכו"ם למאן דמתיר דליכא עביר' ועכ"ז אינו שלו ולהנ"ל ז"א דלמ"ד דמותר הוי גם שלו מכח ההיתיר וחשוב לכם וכמו דחשיב כאן אדמתך וכן משמע גם בבבלי ב"ק ס' ב' מהו להציל עצמו בממון חבירו שלחו לי' אסור להציל עצמו בממון חבירו ובתוס' דהספק רק לעניין אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פ"נ ע"ש ולכאורה אין הל' משמע כן דהא איבעי' לי' אגוף ההצלה מהו להציל כו' וכן שלחו לי' אסור להציל כו' אך הכוונה ג"כ דאי מותר להציל כו' נעשה ממילא שלו מכח ההיתיר וא"צ לשלם ומשא"כ אי אסור להציל רק דמצות פ"נ דוחה האיסור אבל אכתי איסור הוא וכמו בטומאה דחוי' כו' דחשיב עדיין פסח פסול הואיל והוא רק דחוי' וכמבואר ברש"י פסחים (פ"ד ב') וכך כאן אם הוא רק דחוי' אכתי איסור הוא אלא שנדחה וע"כ כיון דהוא איסור אין נעשה שלו וצריך לשלם וזהו האיבעי' מהו להציל כו' היינו אם הוא היתיר בעצם או הוא איסור רק שנדחה האיסור והנ"מ לעניין תשלומין אי צריך לשלם וכנ"ל וזהו דשלחו לי' אסור להציל כו' היינו דהוא איסור רק דנדחה האיסור כו' וכנ"ל וא"כ מבואר גם שם דהיכא דהוא היתיר נעשה שלו מכח ההיתיר ודו"ק:

ה"ב (ב' ב') אפשר לפירות לצאת בלא ביכורים אפשר לפירות לצאת בלא תרומה ומעשרות, נ"ב ע' רידב"ז ד"ה עד כדון כו' ובכאן לא פירש עדיין היטיב והכוונה דלעניין תרומה ומעשר יש חיוב הפרשת תרומה כו' אלא דהגזלן אין יכול להפריש אבל יש חיוב הפרשה וע"כ הפירות טבלים ואם אכל מהן מלבד איסור גזל יש איסור אכילת טבל ואפי'