גליוני הש"ס זרעים צג

דזקינה הוא פטור וילדה חיוב דאין מחייב השרשה דילדה וע"ז אמר ולא דמיא הקדש ראוי הוא לפדותו ולחייבו אית לך גבי זקינה ראוי לפדותה ולחייבה (כצ"ל ותיבות הואיל וראוי לחשוב ולחייבו צריך למחוק לגמנרי ונשתרבבו לכאן מלעיל סוף הלכה א' ע"ש) פי' דאין ראי' מהקדש דאין ההשרשה פוטרת דשאני הקדש דאינו פטור מוחלט דאפשר לפדותו ולחייבו וע"כ אין כח בהשרשה דהקדש לפטור נטיעה דחולין ומשא"כ זקינה הרי אין ראוי לפדותה כו' וזה ג"כ אמר רק איידי דאמר כן בהקדש דהא לעניין ילדה עסקי' והכוונה רק דשאני הדין שבין הקדש וחולין דאין הקדש פטור מוחלט דאפשר לפדותו ולחייבו ומשא"כ בדין שבין ילדה וזקינה דחיוב ופטור שבהם הם דברים מוחלטים שפיר מהני השרשה לחייב ולפטור:

ה"ד (ז' א') קרקע יש לו עליי' נ"ב ע' רידב"ז ד"ה תני ומכאן תשובה למ"ש החות דעת סי' ק"י דקרקע מה"ת אין לו ביטול דכאן מפורש ההיפוך דיש לו עליי' מה"ת וראייתו שם מקבר שאבד כו' דחיתי בחידוש בכמה פנים ואכ"מ]:

שם מ"ט דר' יוסי שכן דרך בני אדם להיות מידל בגפנים והיינו דכיון דהאיסור רק מפאת הכוונה [דבאין מתכוון לבטל קיי"ל דשרי ביטול איסור לכתחלה] לכן כיון שאין הכוונה ניכרת דהרואה יאמר דבא להדל אין איסור וה"ז דוגמת הא דשרי אכילת אוכלין לרפואה בשבת דכיון דהאיסור רק מפאת הכוונה דמתכוון להתרפאות ואתי לשחוק סימנים לכן כיון שאין הכוונה ניכרת דהרואה יאמר דמתכוון לאכילה גרידא שרי וכן טבילת טמא בשבת דהאיסור רק מפאת הכוונה דמתכוון להטהר ולהתתקן ואתי לתקוני מנא [וכל מלאכת מכה בפטיש עניינה רק בכוונה כמו שהארכתי בחידושי] וע"כ כיון שאין הכוונה ניכרת דהרואה יאמר דבא להקר שרי [והטעם בכ"ז צ"ל דבאמת לא היו החכמים גוזרים כלל שבות בזה משום צורך הרפואה וכן טבילה דהיא מצוה לא היו גוזרים שבות לבטלה וכן כאן בליקוט לא היו גוזרים איסור דהוא הפסד מרובה ומה שגזרו הוא רק משום דהוא מכשול לרבים דהרואים אותו מתרפא יאמרו דמותר להתרפאות בשבת ואתו אינהו לשחוקי סימנים ברפואה וע"כ כל שאין חשש מפני הרואים אזי מפני אותו האדם היחידי המתרפא לא גזרו וכזה הוא גם לעניין טבילה וכן בליקוט דכאן וכמובן]:

ה"ה (ח' א') פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר כו', כ"ב ע' בבלי ברכות ל"ו ב' דמשמע דבוסר מיקרי פרי ע"ש ברש"י ד"ה מאן שמעת לי' כו' וע' ירושלמי כלאים פ"ז ה"ה וענבים משיעשו כפול הלבן כו' דכתי' ותבאות הכרם וע"ש בר"ש במשנה ד"ה כפול הלבן מ"ש וענבי הכרם לא מיתסרי עד שיהיו כפול הלבן דאז חשיבי פרי ותבואת הכרם איקרו ע"ש וכשהוא כפול הלבן חשוב בוסר כמבואר בבבלי ברכות שם הוא בוסר הוא גירוע שיעורו כפול הלבן וא"כ מבואר ג"כ דבוסר חשיב פרי וצע"ק [והך דכאן דפרי ממעט בוסר ופגים ע"ע לקמן בירושלמי ביכורים פ"ג ה"א ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה בשעת הבאה פרי הא בשעת הפרשה אפי' בוסר אפי' פגין]:

שם ר' יונה בעי עבר ופדיו שמא אינו פדוי ותימר טעון קבורה פי' דכיון דבדיעבד פדוי אין ראוי לקוברו לעשות מעשה המביאו לידי איבוד דאף דלכתחלה אסור לפדותו וגם לאוכלו וא"כ אין ראוי להשהותו מחשש תקלה מ"מ מוטב יותר להשהותו שאם ישכח ויפדנו יהי' פדוי ולבזות הקדושה לעשות מעשה המביאה לידי איבוד ע' כזה בבלי זבחים פ"ה א' מדיחן למה לי דאי מיתרמי כהן אחרינא ולא ידע נסקינהו ואנן ניקום ניעביד להו לכהנים מילתא דאתי בה לידי תקלה (להעלות פסולין שירדו) אפ"ה עדיפא שלא יהו קדשי שמים מוטלין כנבילה ע"ש דמבואר דאף דאסור לכתחלה להעלות מ"מ כיון דבדיעבד אם עלו לא ירדו עושין פעולה שיבואו לדיעבד זה משום בזיון הקדשים שלא יהיו מוטלים כנבילה וכך כאן כיון דבדיעבד פדוי מוטב להשהותו שמא ישכח ויפדנו מלקוברו ולהביאו בידים לידי איבוד ודו"ק:

פרק ב' ה"א (ב') דר"מ מחמיר בדבריהן כדברי תורה כו' עד וחכ"א אין בכתמים כו' נ"ב ירושלמי פסחים פ"א ה"ח וע"ע ירושלמי דמאי פ"א ה"ב תמן ר"מ ברם הכא רבנן וע"ע ירושלמי מעשר שני פ"א ה"ג מן מה דאמר ר"א דר' מאיר היא הדא אמרה היא דמאי היא וודאי ע"ש ברידב"ז ד"ה א"ל ר"ז וע"ע ירושלמי ביצה פ"ה ה"ו א"ר יודן החמירו בדבריהן יותר מדברי תורה א"ר חנינה ולא אין במינו הוא אלא החמירו בדבריהן כדברי תורה וקאי שם על המשנה האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסה הרי אלו כרגלי שתיהן [ר' יהודה פוטר במים כו' וסתם בר פלוגתא דר' יהודה הוא ר' מאיר וא"כ קאי ג"כ אר' מאיר] ופליגי אליבי' אי החמירו בדבריהן יותר מדברי תורה או כדברי תורה [עמש"ש בגליון דהירושלמי צריך להיות מיד אחר המשנה האשה ששאלה כו' ונכתב בטעות ההלכה ו' עש"ה]:

שם (ט' ב') מ"ד איסור מתוך היתיר שכן תרומה אסורה לזרים מ"ד היתיר מתוך היתיר שכן תרומה מותרת לכהנים, נ"ב י"ל דפליגי במה שדנתי בארוכה באתוון דאוריתא ובכמה מקומות בחידושי דתרומה כהנים משלחן גבוה קזכי וע"כ לסברא זו לא חשיבא תרומה היתיר לכהנים כיון דמשלחן גבוה קזכי ואינה אכילה שלהם רק כביכול באכילת גבוה נחשבת דמה"ט לא חשיבא נבילה הותר מכללה במליקה משום דכהנים במליקה משלחן גבוה קזכי ואינה אכילה שלהם כו' כמבואר בחולין ק"כ א' וע"כ כמו דלא חשיבא נבילה הותרה כו' כך התרומה לא חשיבא היתיר לכהנים מטעם הנ"ל דמשלחן גבוה כו' וע"כ זהו סברת פלוגתתם כאן דמ"ד איסור מתוך היתיר לא חשיב לי' תרומה היתיר לכהנים משום דכהנים משלחן גבוה כו' ומ"ד היתיר כו' שכן תרומה מותרת לכהנים לית לי' דכהנים בתרומה משלחן גבוה קזכי ונחשבת האכילה שלהם ושפיר היא היתיר לכהנים:

שם (י' ב') כל תרומה שאין הכהנים מקפידים עלי' כגון תרומת הכליסין החרובין והשעורים שבאדום א"צ להרים, נ"ב ע' דוגמא ירושלמי ביכורים פ"ג ה"א תרומה שאין הכהנים מקפידים עלי' אחד מששים מה אית לך כגון תרומת הכלוסין והחרובין והשעורין שבאדום, וגוף הך דכאן דכיון דאין הכהנים מקפידין א"צ להרים היינו משום דמדינא בטל וגם מצות הנתינה שבתרומה בטילה וההרמה רק משום גזל השבט וע"כ כיון דאין מקפידין לית בי' משום גזל השבט [ע' תוס' קידושין מ' ב' ד"ה ויש אומרים] ומשא"כ התרומה בעינה שפיר צריך לתת דאף דאין הכהנים מקפידין מ"מ צריך לקיים מצות נתינה ולא מהני לעניין זה מה שאין הכהנים מקפידין וע' ירושלמי פאה פ"ח ה"א תני מתנות עניים שבשדה שאין עניים מקפידין עליהן הרי הן של בעה"ב ר' בון כו' בעי ויש אדם קורא שם פאה לעצמו והיינו ג"כ דכיון דיש מצות עזיבה לא מהני מה שאין מקפידין וע"כ צריך שם למיעוטא מקרא ע"ש:

שם עד כדון כר"ע כר' ישמעאל, כ"ב ע' רידב"ז ד"ה עד כדון כו' דהכוונה עד כדון כר"ע דאית לי' למד מלמד