גליוני הש"ס זרעים צא

וע' ירושלמי פסחים פ"ט ה"ה שה תמים אין גיזה תמימה דמשמע דגיזה אינו בכלל שה ובבבלי גיטין כ"ט א' פלוגתא בשערו העומד ליגזז אי כגזוז ובנזיר נ"א א' איבעי' אי נעשה גלגלין והעניין עוד בכ"ד:

ה"ד (ל"ט א') רמכה דלא כלינס פי' דהוא קטן דלא הורגל במתג ורסן עדיין, כמה דתימר בני הרמכים פי' דתיבת בני מורה על קטנות כמו בני יונה ע' רש"י חולין כ"ב ב' ריש העמוד:

פרק ט' ה"א (מ' א') מה מפליג, נ"ב צ"ל מה ופליג פי' דהירושלמי שואל אי פליגי אהדדי ומשיב דלא פליגי דמה דאמר רב בשעשאו בגד כו' ול' זה "מה ופליג" לכוונה הנ"ל שכיח בכולי' ירושלמי:

שם (ב') לא יעשה ממנה אימרה מפורסמה, נ"ב ל' פירסום שייך באימרא ע' ירושלמי קידושין פ"ד ה"א פירסמו עצמן כאימרא בחלוק:

שם אילין פליגין על רב ולית להון קיום, נ"ב דוגמתו ירושלמי יבמות פ"ג ה"א אילין תרין אחרייתא פליגי על רב ולית להון קיום [ומ"ש בגליון הש"ס כאן דהכוונה דלית קיום להברייתות אין קיום לפי' זה רק הכוונה פשוטה דלית קיום ותי' להברייתות והמשניות שיהי' אפשר לקיימם שלא יחלקו על רב רק בהכרח חולקות ארב וע"כ אין הלכה כרב וכן משמע להדיא בירושלמי יבמות שם וכזה הוא עוד בירושלמי הוריות פ"א ה"א בסופה הדא פליגא על שמואל ולית לה קיום ובוודאי הכוונה דאין הלכה כשמואל דא"א לשמואל לחלוק אברייתא דרק רב תנא הוא ופליג וז"פ וע"ע כזה בירושלמי נדה פ"ג ה"ב על ר' יוסי בר חנינה ע"ש דמסיק פליגין עלי' ולית לה קיום ובירושלמי חגיגה פ"ב ה"ו בסופה הדא פליגא על ר' שמעון בן לקיש ולית לה קיום עש"ה ויש כזה עוד בכ"ד ובכל מקום הפי' דאין הלכה כבעל המאמר מפני הברייתות החולקות עליו, ובגוף הדבר ע' ירושלמי יבמות פ"ב ה"ד שני חורגים שגדלו בבית אחד אסורים להנשא מפני מראית העין אתא עובדא קומי ר' חנינא כו' אמר סבון באתר דלא חכמון להון וזה דלא כרב וע' ירושלמי חלה פ"ד ה"ה לא חשו למראית העין בספינה ובפני משה הטעם לפי שאין שם הכל רואין וע' ירושלמי שבת פ"ז ה"ב נסתבכו בגדיו בקוצים הרי זה מפשרן במקום צנעה ע"ש ובאתי רק להעיר]:

ה"ב (מ"א א') דלא ינבלון מנוי, כ"ב ע' פני משה דכיון דעשה רק שלא יתנבלו ויתלכלכו בגדיו לא חשוב לבישה והוא מעין בבלי שבת י"א ב' כל אצולי טינוף לא קא חשיב עש"ה וע"ש ס"ד ב' תוד"ה ובמוך דמוך שהתקינה לנדתה שלא יטנפו בגדי' לא חשיב מלבוש רק משוי ע"ש דפליגי שם בזה ארש"י ז"ל ומכאן לכאורה ראי' מבוארת לדבריהם ובאתי רק להעיר:

ה"ג (מ"ב ב') והלא אין ארצות החיים אלא צור וחברותי' קיסרין וחברותי', נ"ב כן הרגילות להיות נזכרין ב' אלו לעיירות גדולות וע' ירושלמי קידושין פ"א ה"ד הדא דתימר בצור וחברותי' בקיסרין וחברותי' ע"ש ובפרקין ה"ד מן מה דתני כגון צור וחברותי' קיסרין וחברותי' כו':

שם (מ"ג א') ימא דחמץ:

שם מקום. פני משה, כ"ב ונזכר בירושלמי מגילה פ"ג ה"א ר' חייא בר בא אזל לחמץ ובירושלמי ע"ז פ"א ה"ט ר' חגיי נחת לחמץ ע"ש דהוא שם מקום בסוריא ובירושלמי יבמות פי"א ה"ב ר' יסא אזל לחמץ וע"ע ירושלמי ב"ב פ"ב ה"ג שורא דחמץ וכ' שם במראה הפנים דהכוונה על חומת המקום הנ"ל ששמו חמץ:

שם (ב') דהוא שכץ גרמי' והוא נחתא לה, כ"ב כצ"ל וכל' זה לקמן בהלכה ה' וע' רידב"ז ד"ה מנעל של זרב:

ערלה פרק א' ה"א (א' א') כתי' ונטעתם כל עץ מאכל כו' ת"ל עץ מאכל, נ"ב כאן נפל חילוף וצ"ל להיפוך כתי' עץ מאכל כו' ת"ל ונטעתם כל עץ מאכל והפי' כמבואר ברידב"ז ד"ה מעתה בשם השנות אלי':

שם (ב) אפי' נטעה כו' הדא דתימר בשאינה עושה כדי טפילתה כו', נ"ב כ' הטעם דנוטע בחורשים פטור מערלה משום דבחורשין מצויין חיות כמבואר בירושלמי שבת פ"א ה"ז בפורש בחורשין [ומובא בתוס' שם] ע"ש וע"כ וודאי החיות יאכלו את הפירות ואין הפירות עומדין לאכילת אדם ולא מיקרי עץ מאכל וע"כ פטור מערלה וע"כ אם יש בפירות שיווי כדי טפילתן היינו דיש בם שיווי שיוכל להושיב שומר ושיטפל בהפירות להביאם ליישוב ולאכילת אדם אף שלא יהי' ריוח בדבר דההוצאה תהי' כמו ההכנסה מ"מ כיון שיכולין הפירות לבא לאכילת אדם בלי הפסד שפיר מיהת עץ מאכל מיקרי ויש בו דין ערלה:

שם (ב' א') מה בינו למשמר פרותיו לעצים דפטור מערלה משום דאינו לאכילה וה"נ הרי אינו לאכילה ומשני דשאני התם דכשם שרוצה בפריו כך רוצה בעצו פי' דאין לו בהפרי תועלת טוב יותר מן האילן עצמו דלעצים פי' להסקה וכדומה שניהם שוין וע"כ אין שם פרי עליו דאינו פרי של האילן רק כמו האילן עצמו ולעניין ערלה פרי כתי' וערלתם ערלתו את פריו וע"כ פטור מערלה [ולית לי' דרשא דלעיל דפטור משום דכתי' עץ מאכל רק ס"ל דהפטור משום דאינו נקרא פרי] ברם הכא בנטעו למצותו רוצה הוא בפריו ואינו רוצה בעצו דא"א לו לצאת בהאילן רק בהפרי וע"כ שפיר שם פרי עליו כיון דתועלתו מיוחד בו ואין התועלת ההוא בהאילן ועוד פי' דאפי' תאמר דאף דרוצה להמצוה רק בהפרי מ"מ כיון דהוא רק למצוה ולא לאכילה אין לו שם פרי וחשוב רק כעץ וראוי שיופטר מערלה מ"מ ז"א דא"ר חנינא פרי דכתי' באתרוג פרי עץ הדר ואם אומר את עצו פי' דמפאת שאינו לאכילה הוי רק כעץ ואין קרוי פרי א"כ אין אדם יוצא בו ידי חובתו בחג פי' דא"כ איך אפשר לצאת בשום אתרוג הא מיד שנוטלו לצאת בו מקצהו למצוה ואסור באכילה משום מוקצה מחמת מצוה [וס"ל דמוקצה מחמת מצוה הוא איסור דאוריתא] ואף דמותר בהנאה שאינה מפסדת להמצוה דאתרוג של מצוה מותר להריח בו מ"מ הרי הוא רק כעץ דאינו לאכילה רק להנאת הסקה וכדומה ואין קרוי פרי ורק אחרי שיצא בו הוא דישתרי באכילה ויעשה פרי אבל כ"ז שלא יצא בו אינו פרי רק עץ וא"כ איך אפשר לצאת בו הא לעניין אתרוג פרי בעי' וכדכתי' פרי עץ הדר ועל כרחך לומר דרחמנא אחשבי' להמצוה כאילו הי' אכילה וע"כ חשוב פרי כשאר פרי שהוא לאכילה וא"כ כיון דרחמנא אחשבי' כאילו הי' אכילה שפיר חייב בערלה ג"כ וכמובן ודו"ק היטיב וע' רידב"ז דכ' הכוונה בהך דא"ר חנינא בפשיטות דאם תאמר דנוטע למצוה הוי כנוטע לעץ ואינו פרי א"כ איך יוכל לצאת בו הא לעניין אתרוג פרי בעי' ואין זה נ' דהא גופא קשיא דמנ"ל באמת דיוצא בו דילמא אין יוצאין רק באילן אתרוג שנטעו לאכול האתרוגים ואז יוצא בהם בסכות ג"כ אבל בנטעו למצוה אין יוצא בו באמת משום דאינו פרי וע"כ נ' הכוונה כנ"ל דכל אתרוג הא אינו לאכילה דנאסר משום