גליוני הש"ס זרעים פו

להפריש עליו חלה רק מדרבנן ע"כ יכול להפריש מד' רבעים שמשיך לו אף דנשוך רק דרבנן ע' פני משה ורידב"ז וצע"ק דהא הטבל שנתערב הוא חדא דרבנן ואילו מה שמשיך לו ובטבל ע"י החיבור עמו הו"ל ממילא רק תרי דרבנן כיון דחיבור דנשיכה הוא ג"כ רק דרבנן וא"כ איך יכול להפריש עליו מהנשוך הא הו"ל כמפטור על החיוב וכמו דכתבו תוס' בכ"ד דתרי דרבנן אין יכול להוציא חדא דרבנן ובזכרוני שבס' ערוך לנר נדה ונ"ו ב' דן בכמו זה בג"מ שם ואינו בידי כעת, ועמ"ש לעיל פ"ב ה"א על הגליון ד"ה עפר ח"ל:

פרק ד' ה"א (כ"ב ב') שמואל בר אבא בעי אפי' רוצות כ"ב נ' דצ"ל "אפי' צרות'" פי' דקמיבעי לי' בהא דאמרי' דסתם ב' נשים מקפידות הן אם אפי' בצרות היינו ב' נשים של איש אחד אמרי' כן די"ל דבכה"ג כיון דשתיהן עושות העיסות עבור בית אחד ונאכלין מן הבעל והבני בית כאחד לכן סתמא אין מקפידות על הנגיעה, וגם י"ל דצ"ל אפי' רואות' וקמיבעי' לי' בב' נשים דסתמא מקפידות וכן ב' דיעות אם אפי' בעומדין שם ורואין את הנגיעה ואין מפרידין העיסות זו מזו הדין כן די"ל דכיון דרואין ואין מפרידין מוכחא מילתא דניחא להו ונטבלו ואולם מ"ש ראשונה כי עיקר:

ה"ב (כ"ג ב') קב הקדש מצרף כו' הקדש ראוי לפדותו ולחייבו, נ"ב כעין זה ירושלמי ערלה פ"א ה"א סיפקה כו' להקדש חייב שהוא ראוי לפדותו ולחייבו וכזה עוד שם ה"ג ולא דמייא הקדש ראוי הוא לפדותו ולחייבו וקצ"ע מדוע אמר דראוי לפדותו ולא אמר דראוי לאיתשולי עלי' ואסוגי' דכאן לא קשה דכאן לא הי' יכול לומר כן דהא גם חלה ראוי' לאיתשולי עלה והקדש עדיף דיש בו ב' אפשריות של חיוב שאלה ופדיון ומשא"כ חלה דבה רק אפשריות שאלה לחוד וע"כ קב הקדש מצרף וקב חלה אינו מצרף ואולם בסוגיין דערלה הנ"ל ק' דל"ל הך דראוי לפדותו דמחוסר ממון ואין עוקר למפרע עדיפא מינה הול"ל דראוי לאיתשולי לעקור ההקדש מתחלתו ובלי חסרון ממון ובאתי רק להעיר:

שם (סכ"ד א') אין תימר שנייא היא חלה שהיא כנשוך וההן ששה עשר מיל לא כנשוך הוא, נ"ב פי' בתמי' הא ט"ו מיל הוא חיבור במעשר בהמה כמו נשיכה בחלה ומשני מצינו חלה מהלכה פי' מדבריהם וכדלקמן הוון בעי מימר מה דאר"ע נוטל חלה מקב חלה מהלכה פי' מדבריהם ולעיל פ"ב ה"א עציץ שאינו נקוב מעשרותיו מהלכה פי' מדבריהם וכזה מצוי בכולי' ירושלמי תיבת הלכה על דרבנן] לא מצינו מעשר בהמה מהלכה פי' מדבריהם וכוונת התי' פשוט דהא דאמרי' דדבר שניטלה חלתו באמצע מצרף הואיל והי' פעם טבול לחלה הוא רק חומרא דרבנן וע"כ אין קושי' עוד מדוע אין הדין כן במעשר בהמה דמעשר בהמה לא שייך מדרבנן ולא מצינו מעשר בהמה דרבנן דהא הוא קרבן והו"ל חב"ע מה"ת ע' תוס' גיטין כ"ה ב' ד"ה שלא יאמרו [ולפי' הפני משה כ' דצ"ל "מצינו מעשר בהמה מהלכה לא מצינו חלה מהלכה" אך גוף פירושו אין כ' כלל וגם כפי דבריו הרי כמו שהוא מעלה במעשר בהמה דיכולין להתקרב כך הוא ג"כ חסרון דיכולין להתרחק ובהמות שבצד זו ילכו הלאה בריחוק יותר ושבצד זו ילכו הלאה בריחוק יותר משא"כ בחלה דעיסות כמו שמוכחות זו אצל זו לא יתרחקו מעצמן:

שם ורבנן מדמין לה לתבואה שלא הביאה שליש, נ"ב עבר והפריש ומונה תרומה אינה תרומה כצ"ל לענ"ד):

ה"ג (ב') מהו עד שתסרח כו' נשמעינה אנן הדא נסרחה מאוכל אדם מטמא טומאת אוכלין ושורפין אותה בטומאה ואת אמר מאוכל הכלב אלא מאוכל אדם, כ"ב (כצ"ל לענ"ד) פי' דכיון דשורפין בטומאה על כרחך דיש לו רק קצת שם אוכל דאילו הי' אוכל גמור הי' אסור לטמאותו ועל כרחך דהוא רק קצת אוכל וא"כ פשיטא דא"א לעשותו תרומה דלעניין תרומה וודאי בעי' שם אוכל גמור דהא הקפידה תורה אפי' שיהי' מן היפה וכדכתי' מכל חלבו ועכ"פ וודאי דבעי' שיהי' אוכל גמור אלא וודאי דהאי עד שתסרח הכוונה מאוכל אדם דתשנסרח מאוכל אדם אין ראוי תו לתרומה ואח"כ צ"כ מטמא טומאת אוכלין ואת אמר שורפין אותה בטומאה פי' דמקשה אבריתא גופא דהוי תרתי דסתרי דאם מטמא טומאת אוכלין וחשוב אוכל אמאי מותר לטמאותו וע"ז צריך להיות הך דלקמן אר"ש בר ברסנא כאן ברוצה לאוכלה כאן ברוצה לשורפה, כן היא גי' הגר"א ז"ל מובא ברידב"ז וכ' הפי' דברוצה לאוכלה אחשבה לאוכל וע"כ מטמאה טומאת אוכלין וצ"ע לענ"ד דבריתא סתמא קתני מטמא טומאת אוכלין ואין מצריך שירצה האדם לאוכלה וגם דוחק לאוקמי' בכך דאחרי דנסרחה מאוכל אדם אין שכיח שירצה האדם לאוכלה וגם ראוי לומר דבטלה דעתו וגם אינו דבר והפוכו כאן ברוצה לאוכלה כאן ברוצה לשורפה דהא לא בעי' רוצה לשורפה דאם אין רוצה לאוכלה תו לא מטמא טומאת אוכלין ואפי' אין רוצה לשורפה וע"כ לולי דברי הגר"א ז"ל נלענ"ד דתחת לאוכלה צ"ל "להאכילה" והכוונה דבנסרח מאוכל אדם וראוי רק לבהמה אין לו מכח הראויות לבהמה רק שם אוכל קצת ואילו הי' מעיקרו כן לא הי' מקבל טומאה כלל ורק כיון דהיו כבר אוכל אדם גמור ע"כ כ"ז שנשאר ממנו קצת שם אוכל ג"כ מקבל טומאה דוגמת נ"ט בר נ"ט דאהיתירא אין חל איסור על טעם קלוש ובאיסורא אין נפקע כ"ז שנשאר טעם קלוש וע"כ עכ"פ כיון דהוא רק קצת אוכל מכח הראויות לבהמה לכן אם אין רוצה להאכילו עוד לבהמה רק רוצה לשרפו ואין עומד עוד גם לאכילת בהמה פקע מיני' שם אוכל לגמרי ותו מותר לטמאותו וע"כ מכיון דרוצה לשרפו תו השריפה בטומאה מותרת ורק כ"ז שעומד להאכלה לבהמה הוא דקצת שם אוכל עליו והא דאמר כאן ברוצה להאכילה פי' לבהמה ולאו דווקא רוצה להאכילה דגם זה לא נזכר בבריתא ואך דהסתמיות הוא כן דכיון דנסרחה מאוכל אדם וראוי' רק לבהמה וודאי יאכילנה לבהמה ול' רוצה הוא לאו דווקא רק דהסתוניות הוא כן ואיידי דאמר כאן ברוצה לשורפה אמר נמי כאן ברוצה להאכילה ועיקר הכוונה דכ"ז דעומדת לאכילה בהמה חשיבה קצת אוכל עדיין ומטמאה ט"א ומשא"כ כשרוצה לשורפה דאין עומדת עוד לאכילת בהמה פקע מינה שם אוכל לגמרי ושרי לטמאותה ואילו הית' אוכל אדם לא הי' מועיל מה שרוצה לשורפה לאפוקה מתורת אוכל דאוכל גמור הראוי לאדם אין בטל מתורת אוכל ע"י מחשבה ואפי' במעשה ביטול אמרי' בבבלי פסחים (מ"ה ב') כל כזית אע"ג דמיבטיל לא בטל ורק זה דראוי רק לבהמה והוא רק אוכל קצת מכח זה מהני המחשבה לשורפו לאפוקי' מזה ופקע מיני' שם אוכל לגמרי [ויל"ע עדיין דכמו דמקשה הירושלמי דאיך שרי לטמאותו כן הא יוקשה עדיין דאיך מותר לו לרצות לשרפו הא ברצון זה מפקיעו מתורת אוכל לגמרי וא"כ הו"ל הרצון עצמו איבוד לתרומה ולמאי דנסתפקו תוס' פסחים י"ג א' ד"ה ושורפין דרק לטמא תרומה אסור אבל לאבד שרי ע"ש ניחא וגם י"ל דהמחשבה חשיבא רק גרם כדמשמע מרש"י גיטין כ"ג א' ד"ה ותדוש עש"ה וע"כ י"ל דגרם איבוד שרי מיהת בכה"ג דהוא רק אוכל קצת ורק על השריפה בטומאה דהוי מטמא בידים הוא דקשיא לירושלמי דליתסר ואולם בפשיטות