גליוני הש"ס זרעים פה

של העכו"ם [וע' ר"ן נדרים ריש השותפין] וע"כ נחשב לגבי הישראל שיש כאן חיוב בעצם וחל בו פטור מפאת העשי' לחלק [וגם מפאת דסוף סוף הי' קניין הגוף של הקב הב' של העכו"ם וע"כ חשוב שהי' חיוב בעצם וחל בו פטור ואין חוזר החיוב עוד, חלקו של גוי מהו פי' די"ל דלגבי העכו"ם דלאו בר חיובא דחלה הוא לא שייך לומר שהי' חיוב בעצם ומתחדש החיוב רק אח"כ וראוי שיתחייב וע"ז אמר כלום חלקו של ישראל פטור לא מחמת חלקו של גוי חלקו של ישראל פטור וחלקו של גוי חייב (כצ"ל) פי' בתמי' דאם אמרת דחלק ישראל פטור על כרחך דחשבת גם לחלק הגוי בר חיוב בעצם דאל"כ הרי אין לישראל רק קב וקב הא לאו בר חיובא הוא כלל ולא שייך לומר שהי' בר חיוב בעצם וחל בו פטור ועל כרחך דחשבת גם לחלק העכו"ם לדבר של חיוב וע"כ הי' חיוב בעצם וחל בו פטור כו כנ"ל וע"כ ממילא א"א לך לומר דחלק ישראל פטור וחלק העכו"ם חייב דהוי תרתי דסתרי דלגבי הישראל חשבת גם חלק העכו"ם לבר חיוב בעצם ולגבי העכו"ם תחשבהו ללאו בר חיוב וע"כ ההכרח לומר גם לגבי העכו"ם דב' הקבין מפאת שותפות הישראל היו בר חיוב בעצם וחל בם פטור ושוב אין החיוב חוזר גם לחלק העכו"ם ודו"ק היטיב ויש לי לעיין בזה ברמב"ם וראב"ד וכ"מ ואינם לפני והנלענ"ד מתוך דברי הירושלמי עצמם רשמתי:

ה"ה (כ' ב') ולית הדא דר' בון בר חייא תתובה על דר' זעירא מה נפשך כו', כ"ב אולי תיבות "אם שלמטן לא בטל אף שלמעלן לא בטל" הם ט"ס וצריך למוחקם והמאמר רק "מה נפשך אם שלמעלן בטל אף שלמטן בטל שכבר קידשתנו" והכוונה דהא דמקשה ר' בון אר' זעירא ממתני' דמוציא חלה אחת על הכל דה"נ יכול לקמוץ מתוך התערובות במנחה שנתערבה בחולין להתיר השירים אינה קושיא דאין הדברים דומים דשם בטבל לחלה שנתערב בעיסת חולין אין הטבל בטל משום דהו"ל דשיל"מ שיכול להפריש חלה מתוך התערובת ואף דמה שיקח מתוך התערובת לחלה הרי בו בעצמו רק המיעוט שבו טבל ועליו הוא שחל שם חלה והשאר הוא חולין [והוא לפי חשבון הטבל שנתערב] וא"כ יבטלו החולין להחלה כיון דהחלה אין לה מתירין עוד מ"מ ומה בכך הרי בחלות שם חלה כבר ניתר הטבל על ידו וביטול החלה בא לאחר שכבר עשה פעולת ההיתיר וע"כ שפיר אף שמה שלמעלן (היינו החלה שהוא מוציא ומרים מן העיסה) בטל בו חלק החלה בחולין שבו מ"מ מה שלמטן היינו הטבל שנתערב בעיסה הוא אינו בטל הואיל ויש לו מתירין ומשא"כ במנחה דמה שיוציא לקומץ ויתקדש חלק שבו שלפי חשבון מן המנחה בקדושת קומץ הרי יובטל בשאריתו שהוא חולין דמה שקדוש בקדושת קומץ הרי אין לו מתירין עוד ובטל שפיר וא"כ כיון דקדוש מכבר בטרם עושה פעולת ההיתיר דהא פעולת ההיתיר עושה רק בהקטרה מכי משלה האור ברובו ומשעה שחלה בו הקדושה הרי מתבטל מיד דכיון דקדוש אין לו מתירין עוד ובטל וא"כ בשעת הקטרה הא אין בו קדושת קומץ עוד ולא יוכל להתיר כלל וא"כ תו גם המנחה שנתערבה אין לה מתירין כלל וראוי גם למנחה שתובטל ואין צריכה להרמת קומץ כלל וזהו אם שלמעלן בטל אף שלמטן בטל כיון שכבר קידשתו בטרם היותו מתיר ומשקדוש הוא בטל ותו אינו מתיר וא"כ תו גם שלמטן אין לו מתירין כלל ובטל שפיר גם הוא ודו"ק [ותיבת "קידשתנו" הוא כמו "קידשתו" והני"ן הוא תוספת ושכיח כזה בירושלמי וע' ירושלמי דמאי פ"ו ה"ח תיבת "שתיקונו" והכוונה "שתיקתו" וג"כ הנו"ן תוספת ע"ש] ומה שכתבתי דבטבל לחלה הו"ל דשיל"מ דיכול להפריש חלה מתוך התערובת כו' אין לומר דבפשיטות הא יכול להפריש עלי' ממקום אחר שלא יהי' בהחלה תערובת חולין כלל דז"א דאילו לא הי' יכול להפריש מתוך התערובת גם ממקום אחר לא הי' יכול להפריש ע' תוס' בכורות י"ב ב' ד"ה כיון עש"ה:

שם ואם לאו מביא ד' רובעין ומשיך, נ"ב פי' דאם השאור טבל לחלה שניתן בעיסה הוא רובע הקב ובא להפריש עליו ממקום אחר ואין לו רק ד' רבעים שאינם טבולים לחלה משיך אותם להשאור [ואם השאור מעורב בכל העיסה כ' דמשיכם להעיסה והוי זה השכה לשאור כיון דמעורב ע"י גידים כדאמר כן לעיל ה"ד ובסוף פרקין] וע"י כך הם נטבלים לחלה ומפריש מהם אח"כ חלה על השאור ר' יונה כו' זאת אומרת רובע שנטבל במקומו (כצ"ל ותיבת שאור צריך למחוק) טובל ד' רובעים ממקום אחר פי' דאם נוטל רובע מעיסה טבולה ומחבר לו ע"י נשיכה ד' רבעים ממקום אחר שאינם טבולים אזי אותו הרובע טובלם בחיבורו ונעשים טבל ע"י החיבור לו דהי' ה"א דרק בב' קבים שכל אחד אינו טבול שנתחברו דכ"א צריך לצירוף חבירו הוא דמצטרפים להתחייב בחלה ומשא"כ כאן דאותו הרובע הוא טבל מכבר וא"צ לצירוף הד' רבעים לכן אף אותם הד' רבעים אינם מצטרפים לו להטבל על ידו [ע' מה שהארכתי בסברא כזו בס' לקח טוב כלל מהב"ע] קמ"ל וגם סברת הה"א דרק על ה' רבעים חל שם טבל ומשא"כ כאן דעל אותו הרובע א"א שיחול עתה דהא הוא טבל מכבר וא"א שיחול עניין טבל על מה שהוא כבר טבל וא"כ צריך לחול שם טבל רק על ד' הרבעים וע"כ ה"א דעל ד' רבעים א"א שיחול שם טבל קמ"ל וע' כסברת ה"א זאת ממש בתוס' שבת נ"א ב' ד"ה פחות מכביצה עש"ה:

שם (כ"א א') שנייא היא בטבול יום דכתי' בי' טהור וטמא טהור לחולין מבעוד יום וטמא לתרומה עד שתחשך, נ"ב (כצ"ל ע' פני משה) פי' דטבו"י דכתי' בי' טהור וטמא הוא ממוצע בין הטהרה והטומאה וע"כ גם עניין הטומאה שבו קלישא טומאתי' ואין כח לטומאה להתפשט גם אל הנשוך והוא כדאמרי' בבבלי בכ"ד דטבו"י קלישא טומאתי' וכמו שציינתי בגליון פסחים נ' ב' עש"ה ודברי הירושלמי דטבו"י כתי' בי' טהור וטמא וא"כ הוא ממוצעי בין הטהרה והטומאה ונמצא דאינו לא טהור ולא טמא זהו ג"כ עניין הדרש דבבלי יומא מ"ג ב' והזה הטהור כו' טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבו"י שכשר בפרה והיינו דכיון דבטהור קאי קרא א"כ תיבת הטהור הו"ל מיעוט אחר מיעוט ומיעוטה דטהור דממעט מי שאינו טהור א"כ מיעוט אחר מיעוט דהוא לרבות מרבה גם את שאינו טהור וע"כ מרבה רק לטבו"י דאינו טהור אבל גם אינו טמא דעל טמא אין לנו ריבוי רק על אינו טהור ודו"ק וע' משניות טבול יום פרק ג' בסופו וחכ"א אין טבול יום טמא ומובן להנ"ל ודו"ק וע' תוס' פסחים צ' ב' ד"ה מי לא עסקי' עש"ה ודבריהם מוטעמים ביותר לפי הנ"ל דטבו"י אינו טמא ודו"ק וע' תוס' יומא ח' א' ד"ה ור' יוסי סבר מש"ש דכיון דטבו"י כשר בפרה לכן כהן השורף את הפרה א"צ הזאה מדינא כיון דלא ברור לן שניטמא ע"ש והיינו כנ"ל דכיון דטבו"י כשר בפרה דהוא ממוצע בין הטהרה והטומאה לכן גם הספק כשר דגם הספק הוא ממוצע בין הקצוות עמ"ש על הגליון בירושלמי תרומות פ"ד ה"ז ד"ה תרומה אוסרת כו':

שם (ב') נאמר ר' שמעון בן לקיש כדעתי' דאמר כו' טבל בטל ברוב, נ"ב פי' דכיון דמה"ת בטל ברוב וצריך