גליוני הש"ס זרעים עט

והראב"ד ז"ל המובאים במראה הפנים ד"ה תני אין פודין עש"ה ואולם פי' הא' נלענ"ד יותר פשוט ועיקר ואולי הי' לו להראב"ד ז"ל גי' אחרת כאן:

שם (ב') כהדא ר"ש ב"ר הוה מפקיד כו', נ"ב ע' רידב"ז ד"ה אר"ח רבי הי' לוקח (כ' דצ"ל בירושלמי "לוקט" תחת "לוקח") קישואין כו' עש"ה ונ' דתחת תיבת "מפקיד" דכאן צ"ל "מקפיד" דהיינו שהי' מקפיד וכועס על אילין דרומייא דהיו מזלזלין בכעניין זה לפדות חלקי פירות מע"ש בראי' כאילו הן חתוכות וכן בר קפרא לקחם ג"כ לאילו הפירות וחתכם לפניהם ואמר להם טב הוא כלום בתמי' ואחרי דכשהם חתוכות אין שוין כלום א"כ אם אתם רואים אותם כאלו חתוכות אין לכם ליתן כלום בעדם והרי אין מע"ש יוצא לחולין בלא פדיון ועל כרחך לכם לפדותם כפי שוים כשהן שלימות וע"ז אמר הירושלמי דמצדה תברא דעד כדון הית' הקפידא שם רק משום דהי' מילה מקרטטא ולא טבא היינו דכשהוא חתוך לא הי' שוה כלום וכדאמר טוב הוא כלום וע"כ ההכרח לפדותו כפי שהן שלימות וכנ"ל ומשא"כ הך דתאינים דרבי הוי מילה מקרטטא וטבא דגם חתוך יש לו שיווי וע"כ שפיר אפשר לראותו כאילו חתוך ולפדותו ועל קושית ר' יונה אילו שנים שהי' שותפין כו' לא משני הירושלמי כלום וצ"ל דסברת רבי דלא דמי לשותפין דנשתתפו שניהם יחד וחלקי השותפות משועבדים זל"ז ומשא"כ מע"ש הוא חיוב תוריי ולא שיעבדה תורה גם את החולין על המעשר ודו"ק [ויל"ע בזה בירושלמי פאה פ"ז ה"ד ר' יהודה עביד לי' כשותף כו' הגע עצמך שאכלתן חי' כו' עמש"ש בגליון] וגם הרי מצות מע"ש להעלותו לירושלים ולאכלו וא"כ הרי סופו להיות נחתך ונאכל ע"כ מותר גם בפדיונו לראותו כאילו חתוך ודו"ק וגם י"ל דגם זה בכלל דין הפדיון כשער הזול כנלמד מקרא לקמן ה"ג וזה חשוב ג"כ כקולא דשער הזול לראותו כאילו חתוך דאז שויו בזול טפי ודו"ק [והא דאמר בירושלמי לפני הך דרבי תני אין פודין מע"ש אלא במין על מינו וגי' הגר"א ז"ל ברידב"ז אין קובעין כו' ולכאורה מה שייך זה כאן דכל הסוגיא בפדיון איירי ולא בקביעת מע"ש ונ' דמשום דבעי לאתויי הך דרבי דשייך לדין פדיון הך דראה אותן כאילו הן חתוכות וע"כ להבין הא דרבי הי' קובע המע"ש על כל עוקץ כו' דהוא משום דכשמבכרים תאינים החדשים הרי כבר כלה מזמן רב תאינים הישינים ואך דיש מיני פירות אחרים דנגמרו מכבר והי' יכול ליקח אחד ממיני פירות אחרים לעשותו מע"ש על התאינים בכורות כו' וע"כ הביא הירושלמי הך דתני דאין קובעין מע"ש רק ממינו דמש"ה הוצרך רבי לקבוע המע"ש בעוקצי התאינים עצמן וז"פ:

שם א"ר אימי כמה (כצ"ל) עכל קומי' ר' יוחנן ורשב"ל ואינון אמרי פוק ואישלם כו', נ"ב פי' דהרבה הי' שפדו מע"ש כשער הזול שעבר ונסתפקו אם יפה עשו [ע' רידב"ז ד"ה ריב"ל] ועלו לפני ר' יוחנן ור"ל ואמרו להם צא והשלם פי' הוסיפו על הפדיון שפדיתם עד כפי שער היקר של עכשיו וכל' זה בבבלי גיטין פ"ב א' צא והשלים עליו עבד מן השוק ע"ש:

שם עד כדון דבר מרובה כו', נ"ב עמ"ש לעיל בתרומות פ"ח ה"ד בגליון ד"ה להפסד מרובה חשו:

שם (כ"ב א') מניחין עליו עד שיכמושו ופודה אותן מוצ"ש מיד, נ"ב פי' דבמוצ"ש מיד יש לכל עדיין שירי סעודות שבת ויש רק קונים מועטים על מילי דמיכל ולכן נמכרים אז בזול וכפי' אותו מחיר הזול יכול לפדות אז המע"ש וזהו דאמר דמניחין העלין כדי לפדותן במוצ"ש מיד דאז מחירם בזול ואף דאפשר דיכמשו העלין בנתיים ולא יהי' ראוים לאכילה אין חוששין לזה וזה הכל מקולי מע"ש בזה"ז:

שם אין ההוא משחה דבית מעקה קיים הא ענתך דיפרקיני' דלא טב שיתא מיני' נ"ב פי' דאותו השמן כבר עמד שם זמן רב עד שנסתפק דשמא אינו קיים עוד כלל אך אפי' קיים מ"מ הבין דכבר הוא וודאי עכ"פ מקולקל כ"כ וכבר שויו כל כך סכום מועט שאין שוה לדבר ממנו וזהו דלא טב שיתא מיני' פי' שיתא היינו שיחה וכבבלי קידושין ע' ב' שותא דמר לא גמירנא ופירש"י שיחתו של אדוני כו' ושלהי סוכה שותא דינוקא בשוקא כו' וזהו דלא טב שיתא מיני' היינו שאין יפה לשוח ולדבר הימנו וע"כ וודאי העת שתפדנו אחרי דסכום הפדיון מועט כ"כ ואין לך להמתין עד שירד שויו עוד וזהו אין ההוא משחה כו' קיים וודאי כבר העת שתפדנו דכבר ירד שויו וודאי כ"כ עד שאין שוה לדבר ממנו וע"כ אין לך להמתין יותר רק יש לך לפדותו ומשמע מזה דמותר לשהות מע"ש כ"כ עד שירד מחירו לסכום מועט ביותר וכן משמע מהך דמניחין עליו עד שיכמושו כו' וע"כ הך דלעיל ריב"ל אמר אין פודין מע"ש אלא עד שלשים וששה בשיווי ואינו מובן ואולי צ"ל שוהין תחת פודין והפי' דאין שוהין מע"ש רק עד שירד מחירו עד חלק אחד מל"ו בשווי' דשעת הפרשה אבל משירד כ"כ צריך לפדותו ואסור לשהותו יותר ואולי הכוונה על ל"ו במאה היינו דמותר לשהותו עד שיהי' מחירו ל"ו במאה 36 פראצענט בל"א ויותר מזה אסור לשהותו רק צריך לפדותו:

ה"ב שנייא היא שהוא יכול להערים עליו ולפוטרו מן החומש, נ"ב פי' דכיון דהקילה תורה שנתנה רשות להערים ולפטור מן החומש כדילפי' לקמן ה"ג מקרא א"כ חזינן מזה דאין מבוקש התורה כ"כ בהוספת החומש וע"כ יש להשגיח יותר שיופדה הקרן כראוי אף שלא יהי' שם הוספת חומש וע' בבלי ערכין כ"ז ב':

שם (ב') שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדשו, נ"ב פי' דאדם יכול להקדיש כמה שרוצה וע"כ גם בפדיון הקדש יכול להרבות והוי כהקדש נדבה ומשא"כ מע"ש אין יכול להתפיש קדושת מע"ש על יותר מחלק עשר וע"כ גם בפדיונו א"א להתפיש הקדושה רק על שויו כו' ר' יונה בעי כמ"ד כנכסיו ברם כמ"ד אינו כנכסיו (כצ"ל) כו' פי' דלמ"ד דהוא ממון גבוה הוי ס"ל דאין לחלק בינו להקדש דגם הוא ממון גבו' כהקדש וע"ז השיב ר' יוסי לא כן כבר אתמר טעמא כו' פי' דאין תלוי כאן בעניין אי הוא ממון גבו' דאפי' הוא ממון גבו' מ"מ כיון דאינו בא נדבה אין תופש קדושה ביותר משויו ולא דמי להקדש דיכול להרבות בהקדשו ובא נדבה כנ"ל:

שם ר' זעירא בעי כו' נבדק אותו האיש כו' א"ל לכשיבדק, נ"ב היינו דאם יבדק ויאמר שלא נתכוון להיות מרבה רק הי' מחמת טעות נאמן ואך כ"ז שלא נבדק תלינן דנתכוון להיות מרבה ונ"מ לאם מת או נשתתק דנחשבים כל מעות הפדיון הקדש וודאי וע' מעין זה בירושלמי כתובות פי"ג ה"ד ולית סופא משאלה פי' הרי יכולין לשאול אותו מה הי' כוונתו ומשני בההוא דנשתתק עש"ה וע' בבלי ערכין ה' א' ר"מ סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה אדם יודע כו' וגמר ואמר לשם דמים ורבנן סברי כו' וק' ג"כ דהא אפשר לשואלו מה הי' כוונתו ע"ש בתוס' שכתבו דמסתמא דעתו עפ"י מה שמבינים חכמים הכי [וע' דוגמא בתוס' מנחות ס"ג א' ד"ה מספקא להו בסה"ד מש"ש דאיירי במקדיש למרחשת כמו שידרשו חכמת הלשון עש"ה וכזה בירושלמי נזיר פ"א ה"א מה נן קיימין אם במתכוון פיזור כו' אלא