גליוני הש"ס זרעים עז

יכול להוציא בדין וגוף הך מכיון שאינו יכול להוציאו ממנו בדין כו' ע' דוגמתו בירושלמי נדרים פ"ד ה"ח:

שם (ב') הי' אומר לו מן והי' יודע שהוא מע"ש כו', נ"ב יש להבין עניין דמיון מע"ש למן דאכילת מע"ש בירושלים תכליתו לשילמדו שם תורה וכמ"ש בו למען תלמד ליראה וגו' ובסיפרי גדול תלמוד שמביא לידי יראה והיינו דתכלית ההעלאה לירושלים לשילמדו שם תורה [אלא דהלימוד יש לו עוד תכלית שיבואו לידי יראה וזה הרי הוא תכלית כל לימוד תורה וכבבלי ברכות י"ז א' תכלית חכמה תשובה ומע"ט כו'] וכן במן אמרו ז"ל במדרש לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן והיינו דניתן להם המן כדי שלא יהי' עליהם עול פרנסה ויהיו פנוים ללימוד תורה ונמצא דתכלית אכילת מן ומע"ש בירושלים שוה דשניהם תכליתם לימוד תורה וע"כ קראו למע"ש בשם מן ודו"ק:

שם (ג' א') א"ר לעזר מפני שכתוב בו ברכה, נ"ב כזה לר' לעזר לקמן מ"ד ה"ג:

שם אבל אם הי' יפה ש"פ מעיקרו אומר לו שיתן, נ"ב נזכר מזה בבבלי ב"ק ק"ה א':

שם (ב') מה מקיים כו' יהי' לך ריבה לך הוי' אחרת שיהא נאכל לב' ימים ולילה אחד, נ"ב בבלי זבחים כ"ז א':

שם (ד' ב') וטבבו כן. נ"ב גי' הגר"א ז"ל מובא ברידב"ז וטבות כן וכלי זה יש בירושלמי שקלים פ"ד ה"א:

שם מהו בידך ברשותך נ"ב ע' בבלי ב"מ כ"ו ב' וצ"ל דגם כאן א"א לפרש ידו ממש דלפעמים שיש לו מעות מע"ש הרבה שא"א להחזיקם בידו וע"ע בבלי ב"מ מ"ב א' א"ק וצרת הכסף בידך אעפ"י שצרורין יהיו בידך ומשמע דמפרש בידך ממש ואולם נ' דזה רק אסמכתא והך דבבלי ב"מ מ"ב הוזכר גם בירושלמי ברכות פ"ב ה"ה ר' יסא הי' צוררן ותופשן בידו ולמדת הדין א"ר יצחק וצרת הכסף בידך ובלבד בידך:

ה"ב (ה' ב') הגע עצמך שנשפך הדם לא נפסל הלחם, נ"ב ע' פני משה דבמעות אין קפידא כו' וקצ"ע דלקמן פ"ג ה"ב אין לוקחין תרומה בכסף מעשר כו' ובגמ' שם תני שלא יבא לידי פסול ע"ש והרי דגם בכסף מעשר יש קפידא שלא להביאו לידי פסול וצ"ל דחשש פסול דשם שמא יופסל בטבול יום שכיח טפי וחיישי' לי' גם במעות וחשש דכאן שמא יושפך הדם לא שכיח כל כך ולא מחמרי' לחוש לו רק במעשר עצמו:

פרק ב' ה"א (ט' ב') מה צריכה לי' שביעית אעפ"י שנסרח בקדושתו הוא, נ"ב לכאורה נ' דשמן שנסרח אינו ראוי עוד לאדם רק לבהמה וע"כ לעניין מע"ש פשיטא דפקעה קדושתו דמע"ש אין נוהג במאכל בהמה ורק לעניין שביעית מיבעי לי' דכיון דשביעית נהגא גם במאכל בהמה לכן עדיין קדושת שביעית עליו כדין מאכל בהמה או דילמא כיון דפקעה ממנו עכ"פ קדושת מאכל אדם לכן כיון דהתחילה הקדושה להפקע פקעה לגמרי ואפי' קדושת מאכל בהמה אין נשאר ורק מה שמתחילתו הוא מאכל בהמה הוא דיש בו קדושה ומשא"כ זה שהי' מתחלתו מאכל אדם ונסרח ופקעה קדושתו אזי פקעה לגמרי כנ"ל ודוגמתו מצינו בלוי' שזינתה דיש לה עדיין קדושת לוי' לעניין ה' סלעים דלוי' לא מיפסלא בזנות ומשא"כ כהנת שזינתה אף דהיא ג"כ לוי' מ"מ כיון דפקעה מינה קדושת כהונה ע"י הזנות אזי פקעה קדושתה לגמרי ואפי' קדושת לוי' אין נשאר ע' תוס' בכורות מ"ז א' ד"ה אלא עש"ה ואולם צ"ע מירושלמי שביעית פ"ז ה"א והדא קניבתא דירקא מסקין לי' לאיגרא והיא יבשה מן גרמה ע"ש ברידב"ז ד"ה החליף דמבואר דאוכל אדם שנתייבש ואינו ראוי עוד לאדם רק לבהמה עדיין קדושת שביעית עליו עש"ה ולומר דהספק כאן אי שמן שנסרח ראוי לבהמה או גם לבהמה אין ראוי [וכנ' מפי' הפני משה] זה רחוק מאוד דהוא דבר שאפשר לברר וגם לא שייך למיבעי בשמן שנסרח סתמא דוודאי לאו כל סרחון שוה דיש שנסרח מעט ועדיין ראוי לבהמה ויש שנסרח ביותר וגם לבהמה אין ראוי ועל כרחך דהאיבעי' בשמן שנסרח וראוי לבהמה והספק אי כיון דפקעה הקדושה פקעה לגמרי וכנ"ל:

שם מהו כדון ובלבד שלא יעשה בשבת כדרך שהוא עושה בחול, נ"ב כל' זה ירושלמי ערלה פ"ב ה"א, שבת פט"ז ה"ג:

שם (י' ב') סברינן מימר עצים אין בהן ממש, נ"ב פי' דאין שבח עצים בפת ור' חסדא גופי' ס"ל כן ומש"ה אמר בירושלמי ע"ז פ"ג הי"ב אם להסיק דברי הכל מותר עש"ה והיינו משום דאין שבח עצים בפת:

שם לא יצא מע"ש מידי פדיונו:

נ"ב צ"ל אל יצא מע"ש לפדיון והפי' דחלק התבלין שבתבשיל דעומד בקדושת מע"ש שלו אין לו פדיון דאין פדיון לדבר שאין בו ממש וצריך להוליך את התבשיל עצמו לירושלים, כן מבואר בר"ש על המשנה כאן:

ה"ג (י"ג א') כסף ראשון ולא כסף שני, נ"ב כזה לקמן פ"ג ה"ו:

פרק ג' ה"ב (ט"ו ב') שלמים שלקחן בכסף מעשר הוממו ופדיין מוסיף חומש, נ"ב פי' דלא אמרי' דהוא הקדש שני רק דקדושת השלמים קדושה חדשה הוא והיא הקדש ראשון ומוסיף עלי' חומש, ר' שמואל כו' שלמים שלקחן מדמי פסח כו' שלא תאמר כו', פי' דשלמים שלקחן בכסף מעשר פשיטא ולא הוצרך להשמיענו ורק פסח הוצרך להשמיענו דבו ה"א דהואיל ופסח משתנה לשם שלמים כהקדש אחד הוא ואין השלמים קדושה חדשה דתוחשב ראשונה רק היא אותה הקדושה עצמה והו"ל קדושה שני' ואין בה הוספת חומש וע"כ הוצרך להשמיענו דגם מפסח לשלמים חשיב קדושה חדשה, א"ר הונא טעמא (צ"ל לטעמא) דר"ש (היינו דר' שמעון) דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה פי' לטעמא דר"ש דס"ל דאין ממזרין וחוזרין וממירין בקרבן אחד ע' בבלי תמורה ט' א' דהובא שם כן מברייתא ופסח דנקט הכא לאו דווקא רק הואיל ואמר דינא דכאן בפסח נקט פסח, הימר בו עודהו פסח מימר בו עודהו שלמים פי' דמותר הפסח דאחר הפסח קרב שלמים אם הימר בו עודהו פסח מימר בו שנית כשהוא שלמים ולא אמרי' דכיון דפסח משתנה לשלמים הו"ל קדושה אחת ואין ממירין וחוזרין וממירין בקדושה אחת רק דקדושת שלמים קדושה חדשה היא ובה הא לא הימר עדיין והוי תמורה ראשונה ושפיר יכול להמיר, א"ל ר' מנא ולא דמויי הוינן מדמי לה (כצ"ל לענ"ד ותיבת רבי הוא ט"ס) פי' בתמי' וכוונתו דלא הוצרך להשמיענו זה דמאילינו היינו מדמין זה כהך דר' חנינא דאמר שלמים שלקחן מדמי פסח כו' דמוסיף חומש דקדושת השלמים חשוב קדושה חדשה א"כ לעניין חזרת תמורה הוא ג"כ כן דחשוב קדושה חדשה ומימר בה [וגוף הך שלא תאמר הואיל ופסח משתנה לשם שלמים כו' ע' ירושלמי תרומות פ"א ה"א מהו להביא פסח כו' או מאחר דאמר כו' מביא אדם פסח בשאר ימות השנה ומשנהו לשם שלמים כו' עש"ה ומ"ש שם הפני משה דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא הוא ל' הבבלי זבחים מ"מ א' ועוד בכ"ד וע"ש, ויוכל להיות ג"כ דצ"ל כאן "ולא דמויי הויין