גליוני הש"ס זרעים עד

כן תני כו' פי' דאף שידע מ"מ האם אינו אסור הרי סוף סוף כיון שיש כאן ניקור אסור דשמא גם נחש ניקר וכהך דראה צפור מנקר כו' ומשני מנטרא להון הוות פי' שהי' ר' חייא שומר אותם מניקור הנחש [ומ"ש ברידב"ז גי' הגר"א ז"ל אינו מבורר לי ומסופק אני אם הוא מכתי"ק]:

שם (מ"ג ב') אמר ארימון מיני' שומר פתאים ד', כ"ב פי' ארימון מיני' היינו סלקו אותן ארבעה מרושין דמיין אחרי שאין מועיל כלום שהרי גם בכך אשכחי' גבי' ומוטב שתעמוד המטה ע"ג קרקע כמו שהכל עושין ולסמוך על שומר פתאים ד' [דדבר שרבים עושין שייך בי' שומר פתאים ד' וכבבלי יבמות ע"ב א' והאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ד']:

שם (מ"ד א') ועד היכין כו' עד כדי שיעשו כרגלי האווז, ב"ב ירושלמי מועד קטן פ"א ה"א בשינוי ע"ש:

שם ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו רבי אומר זה הכלב ובגליון הגי' ר' מאיר אומר זה הכלב וכי דר' מאיר ידע זה מעצמו דבבבלי ע"ז י"ח א' א"ל אימא אלקא דמאיר ענני ומיתצלית א"ל ומי יימר דהכי איכא א"ל השתא חזית הוו הנהו כלבי דהוה קא אכלי אינשי שקל קלא שדא בהו הוו קאתו למיכלי' אמר אלקא דמאיר ענני שבקוהו וע"ז הוא שדרש ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה הכלב ודו"ק:

ה"ד (מ"ה ב') להפסד מרובה חשו כו', נ"ב כזה נמצא בבבלי עוד כ"פ דחיישי' להפסד מרובה ומקלינן בעדו וע' ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ט אין דבר של רבים נאסר ע"ש בפני משה ג"כ הכוונה דאין דבר מרובה נאסר היינו דמקלינן בהפסד מרובה ע"ש וע' ירושלמי מועד קטן פ"ב ה"א ר' יודה אומר יאבד דבר ממועט ואל יאבד דבר מרובה פי' דלהפסד דבר ממועט לא חיישי' ואין מתירין בשבילו מלאכה במועד אבל להפסד דבר מרובה חיישי' ע"ש וע' לקמן בירושלמי מע"ש פ"ד ה"א עד כדון דבר מרובה הי' דבר ממועט כו' וכ' דצריך להפוך הגי' עד כדון דבר ממועט הי' דבר מרובה היינו אם הוא דבר מרובה ויש חילוק בסך רב בהפדיון בין אם יפדה כשער הזול שעבר לאם יפדה כשער היקר דעכשיו [ע"ש ברידב"ז ד"ה ריב"ל אמר] קמיבעי לי' דאולי משום הפסד מרובה מקלינן לסמוך אתנא דבריתא דמתיר לפדותו כפי שער הזול שעבר [הואיל וכבר נראה לפדותו בכך] וע"ז אמר דאפי' כן מקלינן רק כמות שהחנווני לוקח כו' אבל לא לפדות כפי שער הזול שעבר ויש לקיים הגי' עד כדון דבר מרובה כו' דקמספקא לי' דאם הי' המע"ש דבר ממועט אולי מקלינן בי' לפדותו כשער הזול דעבר כמו במע"ש דדמאי דמקלינן בדבר ממועט דמאבדין את מיעוטו בדרכים כמבואר לעיל בדמאי פ"א ה"ב במשנה וה"נ במעשר בזה"ז דרבנן ואולם מה שכתבתי כ' יותר עיקר]:

שם (מ"ו א') התיב ר' יצחק ברי' דר' חייא ברובה, נ"ב ע' פני משה דכתב דהכוונה על ר' חייא רובה דהוא ר' חייא הגדול ואינו כ' דר' חייא הי' לו רק ב' בנים יהודה וחזקי' כדמשמע בבבלי יבמות ס"ה ב' ובב"מ פ"ה ב' ובכ"ד ואין בזכרוני משום מקום ר' יצחק בנו של ר' חייא ורק הגי' הנכונה כמו שהוא בפסחים ר' חייא כתובה וע"ע ירושלמי ברכות פ"ג ה"א ר' יצחק ברי' דרב הוה כתובה מטותי' אונס כו' וכ' דתחת "הוה" צ"ל "חייא" או "חייה" וכמו שהוא בפסחים שם ר' יצחק ברי' דר' חייא כתובה וכך המאמר בברכות ר' יצחק ברי' דר' חייה כתובה מטתי' אונס כו':

שם (ב') לא מסתברא אם הית' שפחה אחת, נ"ב פי' דאם שפחה אחת בין הנשים מוסרין את השפחה ולאפוקי אם הי' ב' שפחות ביניהם דאז א"א למסור גם אחת השפחות דמאי חזית דתמסור לזו ולא לזו ואז הדר דינא דיטמאו את כולן ואל ימסרו בידים שום אחת מהן ואפי' לא אחת השפחות:

שם (מ"ז א') ואפי' כן לא מכסי לא ברומי זעיר ולא בחבר זעיר, נ"ב ע' פני משה דכתב תזהרו עצמיכם לא לבזות ולהלבין כו' ונ' דמפרש תיבת מכסי שלא לכסות פניו במראה לבנונית היינו שלא לביישו וכדאמרינן דהמתבייש אזל סומקא ואתי חיורא וזה דחוק לענ"ד ונ' יותר דתיבת מכסי הוא כמו מכעסי היינו שלא להכעיס ולהקניט לא לרומי זעיר כו' ונבלעה אות הע' והבלעות כאלה מצויות בל' ירושלמי מאוד וע' ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב וינון אמרין מילין דמכעסין כך כו' וכך כאן התיבה מכעסי רק שנבלעה הע' כנ"ל, ומ"ש ובא בחבר זעיר פי' הפני משה דהכוונה תלמוד קטן וג"כ אין נלענ"ד דתלמוד קטן אין הדרך לקרותו חבר רק תלמיד רק נ' דהכוונה לאומה הנקראת חברי וכהך דבבלי גיטין י"ז א' אתא חברא שקלי' לשרגא מקמייהו והוזכרו עוד בכ"ד ונודע דהירושלמי מתאים תמיד עם המ"ר וע"כ כמו שבמ"ר אמרו לא ברומי זעיר ולא בגלייר זעיר ע' מראה הפנים ד"ה לא ברומי] דשניהם עכו"ם כך בירושלמי גם הך דחבר הוא עכו"ם ולרש"י גיטין שם דחברי היינו פרסיים ע"ש כך הדרך להזכיר רומיים ופרסיים יחד ע' בבלי ע"ז ב' ב' ושבועות ו' ב' ובכ"ד ואולם פי' הפני משה דהכוונה לתלמיד קטן נזכרתי ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג אין עומדים מפני חבר ע"ש פי' הפני משה דהכוונה לתלמיד שאינו זקן וא"כ גם כאן יתכן לפרש תלמיד קטן וע"ע ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב חבירים מהו ליכנס לקידוש החודש ושם ג"כ פי' חבירים היינו תלמידים ועכ"ז פירושינו כלענ"ד יותר עיקר]:

פרק ט' ה"א (ב') ואין גזירה לגזירה, נ"ב כזה ירושלמי פסחים פ"א ה"ד ויש גדר לגדר פי' בתמי' וע"ע ירושלמי ר"ה פ"ד ה"ב ה"ג וויש תקנה אחר התקנה פי' בתמי' וכזה הוא לקמן בירושלמי חלה פ"א ה"א:

שם (מ"ח ב') העביר פטמתו כמחותך הוא, נ"ב כעין זה ירושלמי ע"ז פ"ה ה"ג אבל נידלדל חותמן (פי' שניטל עוקצן) כמבוקעות הן:

פרק י' ה"ג (כ"ב א') וכמה היא חבילה עשרים וחמשה זירין, נ"ב דוגמתו ירושלמי סוכה פ"א ה"ו אין חבילה פחותה מעשרים וחמשה [ע' ירושלמי ע"ז פ"א ה"ה דשם מצינו ל' חבילה בחמשה]:

ה"ו (נ"ד א') סב מן איבה יהב לפלופה כ"ב כצ"ל ופירושו תקח מן הפרי בעודו מחובר (כמו קישות שהתליעה באבי' דבבלי חולין כ"ח ב'] ואזי תראה כי הוא נותן לחלוחית:

פרק י"א ה"א (ב') משלך נתנו לך, כ"ב כל' זה ירושלמי ר"ה פ"ב ה"א, יבמות פ"ז ה"א ועוד שם פי"ג ה"א והוא ל' המשנה סוף עירובין:

ה"ב (נ"ה ב') פרט למשקה סרוח, כ"ב נזכר מזה בבלי פסחים י"ח א' בטלו במעי' לגמרי משום דהו"ל משקה סרוח ועוד מזה שם כ' א':

ה"ג (נ"ו ב') ר' זעירא בשם ר"א אם מתני' במובלעות באוכל, נ"ב תיבת אם הוא ט"ס וצ"ל אמר וטעה מעתיק אחד והשמיט אות הר' ונשאר א"מ ובא מעתיק ב' ונפלאו בעיניו אותיות א"מ וחשב דתחת המ"ם פתוחה צריך להיות מ"ם סתומה והתיבה היא אם אבל באמת צ"ל אמר וגוף המאמר קאי על המשנה עוקצי תאינים כו' אסורין לזרים וע"ז אמר דרק חלק העוקץ המובלע באוכל היינו בהפרי הוא דחשוב אוכל והוא מן הפרי ואסור לזרים אבל