גליוני הש"ס זרעים עב

פרק ה' ה"א (כ"ה ב) ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יוחנן כו', כ"ב גי' הגר"א ז"ל מובא ברידב"ז ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן כו' ע"ש וכך כ' דכן הי' דרך ר' שמואל בר נחמן לומר מאמרים בשם ר' יונתן ע' בבלי שבת נ"ו א' א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה ובבבא בתרא ט"ו ב' א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר מלכת שבא אשה הית' אינו אלא טועה ולקמן בירושלמי מעשרות פ"ג ה"ג ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן כולהון מן הבית למדו כו' ובירושלמי כלאים פ"ו ה"ב ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן כו' העושה כרי מן הלקט כו' ובירושלמי חגיגה פ"ג ה"ח ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן כנגד תשעים ושלש אזכרות כו' ובירושלמי עירובין פ"ב ה"ה ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן מחצר המשכן למדו כו' וכזה עוד במקומות רבות, והנה מה שנאמר כאן אח"ז ר' שמואל בר נחמן בעי קומי ר"י מהו להדליק נ' דאותיות ר"י הוא ג"כ ר"ת ר' יונתן והיינו דשאל לר' יונתן הלכה למעשה מהו להדליק דאם דרי יונתן אוסר מ"מ הכהנים נהגו היתיר וע"כ שאל לו הלכה למעשה איך לנהוג וע"ז השיבו דאם שאני אוסר מ"מ אדליק כיון דכהנים נוהגים היתיר ומה דנפל לשבטך נפל לך פי' דאין לך לחוש על עונש דלא טוב אתה ונשבטך היינו שאר הכהנים ומה שיפול ויעלה להם מן השמים יפול לך וכזה ממש יש גם בירושלמי מעשר שני פ"ה ה"ג ר' שמואל בר נחמני שאל לר' יונתן מה דנסב (פי' אם יטול מעשר) אמר לו סב ומה דנפל לשבטך נפל לך והיינו דשם ג"כ הי' מנהג הכהנים ליטול מעשר וע"כ אמר לו ג"כ כזה סב ומה דנפל כו':

שם דא"ר בא בר חייא בשם ר' יוחנן לך נתתיו למשחה למשחה לגדולה כו' נ"ב ע' תוס' בכורות כ"ז א' ד"ה ואתי דבתרומה לא שייך למשחה לגדולה וצ"ע מכאן דאיירי בתרומה ומייתי קרא למשחה לגדולה, וגוף המאמר דכאן עיקרו בירושלמי ביכורים פ"ב ה"א על המשנה התרומה והביכורים כו' והן נכסי כהן וע"ע ירושלמי יומא פ"א ה"ג לא כן תני והכהן הגדול מאחיו שתהא גדולתו מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה כו' וכוונת הך אשר יוצק הוא ללימוד שני על שצריך להיות גדולתו מאחיו והיינו דדריש משחה כ' גדולה וכמו כאן דדרשי' למשחה לגדולה וכתיב אשר יוצק כל ראשו היינו דהגדולה שלו באה לו מן הזולת והיינו דאחין הכהנים מגדלין אותו:

שם (כ"ו א') אין להקדש אלא מקומו ושעתו, נ"ב כזה לקמן פ"ט ה"ב הקדש בין דבר שזרעו כלה בין דבר שאין זרעו כלה אין לו אלא מקומו ושעתו:

שם (ב') וכי ששה ספיקות כו', נ"ב ע' מסורת הש"ס והוזכר גם בירושלמי פסחים פ"א ה"ו ע"ש וע"ע ירושלמי נזיר פ"ז ה"ג אם לשרוף אפי' על ספק דבריהם שורפין ע"ש בפני משה:

ה"ב וכ"ח א') ור"א לאו שמותי הוא, כ"ב מתלמידי ב"ש וכזה בירושלמי ביצה פ"ד ה"ז ובירושלמי יבמות פי"ג ה"ו:

שם (ל' א') תני סאה תרומה שנפלה כו' כ"ב ע' רידב"ז וכזה יש בירושלמי ב"ב פ"ו ה"א ר' חייא כו' שאל סאה שעורין שנפלה לתוך מאה של חטין מוכר ולוקח מהו שיחלקו את השבח ר' יצחק כו' שאל סאה תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין כהן וישראל מהו שיחלקו את השבח (כצ"ל) פי' דהשעורין שנפלו לחטין נמכרין ביוקר במחיר חטין וע"כ שאל אם יש לבעל שעורין חצי השבח ונקט מוכר ולוקח בהווה דאין דרך שיפלו שעורין של זה לחטין של אחר ורק שכיח טפי בלוקח מחבירו ק' סאין חטין ועדיין לא משך והי' להמוכר ג"כ שעורין ונפלה סאה של שעורין שלו לתוך ק' החיטין של זה וכן השאלה בסאה תרומה שנפלה כו' וע"ז אמר שם נישמעניה מהדא הבורר צרורות כו' היינו דמשם יש ללמוד דממונא לא בטל כדדייק מינה בבבלי ביצה ל"ח ב' עש"ה וא"כ שפיר צריך שיחלקו את השבח דבשלמא אם הי' ממון בטל רק דעכ"ז צריך בעל הרוב לשלם לבעל המיעוט מה שהי' מיעוט שלו שוה עכ"פ מתורת מזיק דגם ממונו שהזיק חייב בתשלומיו והרי נחסר מממונו ע"י ממון של בעל הרוב שביטל את ממונו וא"כ בתורת מזיק הרי צריך לשלם רק מה שהי' שוה לפני הנפילה ולא מה שנשתבח ע"י הרוב ומשא"כ אחרי דממונא לא בטל והוא שלו עדיין בתוך התערובת א"כ שלו השביח אלא דכיון דהשביח ע"י תערובת ממון הרוב יש גם לחבירו חלק בהשבח וחולקין דשניהם עושין השבח המיעוט עצמו שנפל והרוב שנפל בו וכל שהגרם ע"י שניהם חולקין בשוה כעניין המשנה בהשואל זה אומר זיתי גידלה וזה אומר ארצי גידלה יחלוקו וע' ב"ק צ"ו ב' דתורא וארעא שניהם השביחו ראוי שישלם פלגא עש"ה וע' ב"ק ק"ב ב' וע' ירושלמי ב"ק שם פ"ט ה"ה הואיל ובאתה לו הניי' מתחת ידו אף הוא חולק עמו עש"ה וכך כאן אף דשלו השביח כיון דלא בטל מ"מ כיון שהשביח ע"י הממון של בעל הרוב אף הוא חולק עמו ודו"ק וע"ע ירושלמי דמאי פ"ו ה"ח כאן ע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה שניהם חולקין ע"ש והך דסאה תרומה שנפלה כו' דירושלמי ב"ב הנ"ל אין מבואר אם הכוונה אתרומה טמאה כמו כאן ונשבח מדמי עצים לדמי תרומה נאכלת או הכוונה על תרומה טהורה ובשבח מדמי תרומה דהוא בזול לפי שאוכלי' מועטין לדמי חולין שיקרין יותר וס"ל לר' יצחק דסאה תרומה העולה ממאה מפני גזל השבט מותרת לזרים ואכ"מ להאריך יותר:

ה"ג (ב') ר' אבוה בשם ר' יוחנן כו' עד מזיד אסורין, נ"ב ירושלמי כלאים פ"ב ה"א, ערלה פ"ג ה"ו:

פרק ו' ה"א (ל"א א') במזיד בספיקו בשוגג בוודאו (כצ"ל), נ"ב פי' דאיבעי' להו בביהמ"ד היכא דאכלו בידיעה שהוא ספק תרומה ואילו ממה שהוא וודאי תרומה לא ידע והי' שוגג בזה אי מיחייב חומש או לא דאף דהי' שוגג בעניין הוודאי ואילו ידע האמת שהוא וודאי לא הי' אוכל מ"מ י"ל דליכא חיוב חומש משום דבעי' שב מידיעתו וכיון דהי' מזיד בספיקו לא הוי שב מידיעתו ועניין האיבעי' הוא כאיבעי' דירושלמי ערלה פ"ב ה"א ידיעת ספק מהו שתתיר כידיעת וודאי ע"ש דאיבעי לי' אי ידיעת ספק שמה ידיעה [וע"ש במראה הפנים] וכך כאן איבעי' להו כן דאין חיוב חומש בשוגג רק בשב מידיעתו וע"כ זה שאינו שב מידיעת ספק תלוי בזה אי ידיעת ספק שמה ידיעה או לא דאי שנה ידיעה א"כ הא אינו שב מידיעתו ודו"ק וזהו א"ר יוסי הדא אמרה השב לו מידיעתו חייב על שגגתה פי' דאיבעי' זו דאיבעי' לבני ביהמ"ד במזיד בספיקו כו' זאת אומרת דבעינן לגבי חומש שב מידיעתו ושרק השב מידיעתו הוא דחייב על שגגתה וזהו האיבעי' שלהם מפאת דבעי' שב מידיעתו ואיבעי' להו אי ידיעת ספק שמה ידיעה וא"כ נלמד מהאיבעי' דבעי' שב מידיעתו ואם הוא מומר לאכילת תרומה במזיד או במומר לכה"ת פטור מחומש על אכילת תרומה בשוגג כיון דאינו שב מידיעתו:

שם נעשה כאוכל חצי זית בשוגג וחצי זית במזיד, נ"ב ע' ירושלמי שבת פרק י"ב בסופו אכל חצי זית בזדון וחצי זית בשגגה מה שיצטרפו עשי"ת: