גליוני הש"ס זרעים סט

אתיא במרוצה היינו רק כאשר מטילין שרף ידוע להם לעובי הנטיעה המועיל להגביר ולעורר כח גידולו בקדימה בזמן אבל בסתמא נגמר כחו רק בשש]:

פרק ב' ה"ג (ד' ב') בש"א משקה על הנוף ויורד על העיקר, נ"ב היינו דב"ש ס"ל דהשקאת העיקר אסור אבל מה שמשקה על הנוף אף שיורד ממנו לעיקר לא מיחזי כהשקאת העיקר ודוגמא בבבלי שבת קנ"ד ב' אין נותנין חמין ושמן על גבי מכה בשבת אבל נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה והיינו ג"כ דכיון דנותן חוץ למכה אף דיורד משם למכה לא מיחזי כנתינה ע"ג מכה:

ה"ה (ה' א') יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח, נ"ב כזה בבלי סנהדרין ס"ט א' כתבואה שלא הביאה שליש דמי וברש"י שלא הביאה שליש, שאם אתה זורעה אינה מצמחת:

שם (ב') וקסמי' בידי' כו', נ"ב פי' אטו קסמים וכשפים בידו שאם הוא מתכוון לזרע יהי' הטבע נמשך אחר זה ויחי' ממי שנה שעברה ואם מתכוון לירק יחי' ממי שנה הבאה ונשאר הירושלמי בקושי' ול' וקסמי' בידי' הוא מל' הכתוב וקסמים בידם וכזה הוא גם בירושלמי נדה פ"א ה"ג וקסמא בידי' בשעה שהוא זכר שבעה ובשעה שהיא נקיבה י"ד ושם פי' הפני משה עצמו שהוא לי תימה אטו קסמים בידי' ע"ש וכזה הוא גם בירושלמי ב"ק פרק ט' ה"ה מעתה אפי' (תיבת אפי' צריך למחוק) אמר לו ליקח לו חטים ולקח כו חטים לא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות ובשעה שאמר לו ליקח לו חטים ולקח לו שעורים לא נתכוון מוכר לזכות אלא ללוקח וקיים מה בידי' ע"ש ומבואר נגלה דתיבות "וקיים מה" הם ט"ס וצ"ל וקסמי' תחת וקיים מה וכוונת הקושי' ג"כ וקסמי' בידי' בתמי' אטו קסמים וכשפים בידו של הלוקח שאם לוקח חטים יודיעו הכשפים למוכר שהוא לוקח עבור אחר ובמעות אחר לשיתכוון לזכות להאחר ואם לוקח שעורים לא יודיעוהו כזה הרי המוכר תמיד יודע רק מן הלוקח שאין עולה על דעתו שהלוקח לוקח עבור אחר ותמיד כוונתו רק ללוקח וא"כ מה טעם החילוק בין לוקח חטים ללוקח שעורים וע"ז משני שם ר' נסא בשעה שקיים שליחותו כו' היינו דוודאי כוונת המוכר תמיד רק ללוקח ורק אם הלוקח עושה שליחותו ולוקח חטים הרי ששא"כ והוי לי' איהו הבעל המעות מטעם שליחות והוי כוונת המוכר שמתכוון ללוקח ממילא כוונה לבעל המעות שהרי הלוקח הוא הוא הבעל המעות מטעם שליחות ומשא"כ אם אין עושה שליחותו ולוקח שעורים הוי לי' הלוקח אחר וכוונת המוכר רק לו ואין שם כוונה כבעל המעות:

פרק ג' ה"ב (ז' ב') מ"ט דראב"ע שמא לא ימצא לו זבל כו', כ"ב נזכר מזה בירושלמי ב"מ פ"ה ה"ו ר' יוסה ור' לעזר בן עזרי' שניהן אמרו דבר אחד כו' ע"ש בפני משה:

שם א"ר זעירא מפני שהוא מכשיר את צדדי' לזריעה, כ"ב הוזכר בירושלמי שבת פ"ז ה"ב כל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש החופר החורץ כו' וכר' זעירא אמת המים שהיא מכשרת צדדי' לזריעה:

פרק ד' ה"ב (י' ב') מאימתי אדם זוכה בפירותיו בשביעית ר' ירמי' כו' עד ולית אינון דידי', כ"ב ירושלמי כתובות פ"ט ה"ג ע"ש:

ה"ד (י"א א') אין מציתין את האור באישת של קנים מפני שהיא עבודה כו' תני כו' מבדין בחרשים, כ"ב נזכר בירושלמי שבת פ"ז ה"ב כל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש החופר החורץ כו' המבדה בחרשים המצית את האור בחישת קנים כו' וגי' הק"ע שם המברה בחרשים וע"ש פירושו [מ"ש כאן באישת של קנים ואילו בתוספתא אי' בחישות הקנים כמ"ש הפני משה וכן בירושלמי שבת הנ"ל הגי' בחישת קנים אין בזה דקדוק דשניהם אחד וכן אי' בירושלמי ע"ז פ"ב ה"ח מעשה שנפלה דליקה באשת קנים ובפני משה שם באשת קנים, כמו בחישת הקנים):

ה"ח (י"ב ב') תני ר' חיננא כו' חרובין שכשולן הוא חנטן, נ"ב לקמן פ"ה ה"א ושם אי' דאמר ר' חיננא כו' והוא עוד לקמן במעשרות פ"א ה"ב ושם אי' תני ר' חיננא כו':

שם משיזחילו מים, נ"ב כל' זה לקמן במעשרות פ"א ה"ב:

פרק ה' ה"ב (י"ד א') סבר ר' אימי איסור ספיחים תורה, נ"ב נזכר מזה לקמן בירושלמי מעשרות פ"ה אוסר ספיחין תורה כו' ע"ש וע' רידב"ז כאן גי' השנות אלי':

שם בששיקף בעלין, נ"ב כל' זה לקמן פ"ט ה"א אין מחייבין אותו לשרש הקורנס בשביעית אבל משקף בעלין:

ה"ג (ט"ו א') אדרא דאילין חכימא ואדרא דאילין חכימא, נ"ב מ"ש הפני משה דאדרא הוא תרגומו של גורן והכוונה על גורן וקיבוץ האדמה הוא דוחק ונלענ"ד דצ"ל "ארדא תחת "אדרא" והכוונה בפשיטות על האדמה והעפר דכדי יין נעשים ממנין עפר אחר מכדי שמן וניכרים הם בהכדין [וכמ"ש גם הפני משה] והעפר נקרא ארדא וכמו שנקרא בל"א ערד וכן בל' הירושלמי נקרא כן בירושלמי סוטה פ"ב ה"ב מי יכול מראה מים ת"ל ארד כו' ע"ש דקרי לעפר דקרא ארד וגם כמ"ש אדרא ג"כ יתכן הכוונה כנ"ל רק דנתהפכה המלה מן ארדא לאדרא וכזה מצוי בירושלמי מלות בהיפוך והוא כעניין כבש כשב חלד חדל וכדומה:

שם ואפי' יסבור כב"ש לית אורחא דבר נש מיכוס תורא רדייא, נ"ב מ"ש הרידב"ז דמשא"כ הכא דנמצא נגחן דאינו ראוי לרידיא ע"כ עומד לשחיטה במחכ"ת ליתא דהא הלוקח לא ידע שהוא נגחן וא"כ החזיקו בתורא דרדייא ולקחו לחרישה ולא לשחיטה דהא לית אורחא כו' וא"כ אכתי ראוי להיות מקח טעות והפי' הפשוט דהך לית אורחא כו' היינו דעפ"י רוב אין עושין כן לשחוט תורא דרדייא וע"כ לעניין איסור אסור ומשא"כ לעניין ממון אין הולכין בממון אחר הרוב ואין להוציא ממון מכח המוחזק ע"י הרוב וכמ"ש גם הפני משה:

פרק ו' ה"א (ט"ז ב') ר' אימי בעי ולא מבעלי סיסין ה' כו' נ"ב יש כאן ט"ס וכצ"ל "ר' אימי בעי ולא ממעלי מסין הן סבר רבי אימי ממעלי מסין כמי שנתכבשו" וכ"ה להדיא לעיל בירושלמי דמאי פרק ב' ה"א:

שם ר' יוסי בעי מעתה לא יחושו כהנים על חלתן ואנן חמיין רבנן חששין, נ"ב כל' זה ירושלמי ע"ז פ"ה ה"ד, ול' מעתה לא יחושו כהנים על חלתן ע' היפוך ל' זה בירושלמי חלה פ"ד ה"ד מעתה יחושו הכהנים על חלתן:

שם (י"ז א') וקשיא דהוא שאיל לי' הדא ואמר לי' הדא אלא בגין דלית ר' חנינא אמר מלה דלא שמע מן יומוי ובגין דלא מפיקתי' ריקן בגין כן שאל לי' הדא ומגיב לי' הדא, נ"ב כל' זה ירושלמי ע"ז פ"א ה"ד ואך תיבות "ובגין דלא מפיקתי' ריקו' אינם שם ע"ש:

שם ר"ש בן לקיש אזיל לבוצרה אתון לגבי' אמרין לי' חוני לן חד בר נש דריש דיין סופר חזן עביד כל צורכנין, נ"ב דוגמתו ירושלמי יבמות פי"ב ה"ו בני סימוכייא אתון לגבי רבי אמרין לי' בעא תתן לון חד בר נש דריש דיין וחזן ספר מתכיין ועבד לון כל צורכינן: