גליוני הש"ס זרעים סה

גרוגרות משידוש כו' וחסר שם תיבת יוסה אחרי תיבת רבי וכזה נמצא עוד בירושלמי:

פרק ב' ה"ב (י"ב א') הי' שם סלע על פני כל שדהו אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה ונותנו לצד זה כו' נ"ב דוגמתו לקמן פ"ו ה"ג הי' שם אמת המים על פני כל השדה אם עוקר את המחרישה מצד זה ונותנו בצד זה כו':

ה"ג נותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל הרוח, כי ע' דוגמת זה בכל אותו הרוח נחשב חיבור בירושלמי מעשרות פ"א ה"ב חזרו ופשטו לו כל אותה הרוח ע"ש:

שם (ב') מי מכוון להם את הרוחות, נ"ב כל' זה בירושלמי עירובין פ"ה ה"א:

שם מפריש מן הראשים על האמצעיים כו' נ"ב כזה לקמן פ"ג ה"ד:

ה"ד (י"ג א') אכתוב לכם רובי תורתי אלו התוכחות נ"ב דריש רובי מל' ריב ומצה שהתוכחות הם כובריבים ומתקוטטים עמהם, ועניין הדרש דדריש רובי דהוא לפי הפשט ל' ריבוי ודריש לי' מל' ריב ומצה ע' דוגמתו ירושלמי פסחים פ"י ה"ה דדריש תיבת וארבה דקרא דוארבה את זרעו מל' ריב ומצה ואולם שם דריש לי' מן הכתיב וארב ע"ש:

פרק ג' ה"ב (ט"ו א') המירג, נ"ב ע' פני משה דהוא מל' מורג חרוץ והוא כלי מלא נקבים כו' וכזה בבבלי עירובין ק"ד א' ומטיפין מיארק כו' ע"ש דהכוונה שם ג"כ לכלי מלא נקבים בתחתיתו ובזכרוני דגי' הרי"ף שם וניארג בגימ"ל וזה נכון יותר להנ"ל ואין הרי"ף לפני כעת]:

ה"ז (י"ז ב') מי שאין לו קרקע פטור מן הראיון, נ"ב רמוז גם בירושלמי פסחים פ"ד ה"ז לפי פי' הק"ע שם ד"ה עשירים היו:

פרק ד' ה"ב (כ"א א') עד כדון מזיד אפי' שוגג ואפי' כריכות, נ"ב כצ"ל וכזה לקמן פ"ה ה"א:

ה"ז (כ"ד ב') וכה זכה הוא מה ששנה לנו רבי כו', נ"ב פי' כמו בבבלי קידושין ט' ב' וכי כעורה זו ששנה רבי כו' והיפוך הכיעור הוא הזכות וזהו ל' הירושלומי דהוא דרש זך מה ששנה רבי תעזוב כו':

שם כתיב לגר ליתום וגו' יהי' בין מדידך כו', נ"ב פי' כמו בבבלי זבחים כ"ז א' ת"ל יהי' הוסיף הכתוב הוי' ע"ש וכך כאן תיבת יהי' מוסיף את הספק דגם הספק יהי' של העני, ודרש בבלי זבחים הנ"ל הוא גם בירושלמי לקמן במעשר שני מפ"א ה"א מה ונקיים ריב"ל והי' לך ריבה לך הוי' אחרת כו' פי' דהוסיף הכתוב הוי' אחרת ע"ש בפני משה:

פרק ה' ה"ב (כ"ה ב') כל זית שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו אינה שכחה, נ"ב כזה לקמן פ"ז ה"ז במשנה וע"ש בירושלמי וע"ע תלויות בפישוט ידים בשביעית פ"ג ה"ו כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידיו וליטלה כו' ובטהרות פ"ז מ"ב אין טמא אלא עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע וכזה שם מ"ג ומ"ד ובירושלמי גיטין פ"ח ה"ב כמה הוא קרוב כו' ר' אלעזר כו' בפישוט ידים ובירושלמי ע"ז פ"ד הי"א מאן דאמר כו' בתוך לפישוט ידים כו' ע"ש כולה סוגי' ובירושלמי עירובין פ"ד ה"א ארבע אמות שאמרו מלא קומתו ופישוט ידים וע' שלהי ב"מ במשנה כל שהעליון יכול ליפשוט את ידו וליטלו כו' ובירושלמי שם דבית ר' ינאי נתנו שיעור דעד עשרה טפחים הוא בכדי פישוט ידים ע"ש:

ה"ג (כ"ז א') דלא כן מה אנן אמרין, נ"ב פי' הא פשיטא דעניי אותה העיר קודמין לעניי עיר אחרת א"ר חייא כו' למדת הדין נצרכה היינו דמסברא הייתי אומר רק דעניי אותה העיר יש להם תורת קדימה ובדיעבד אם שילם לעני דעיר אחר ג"כ יצא וא"כ לא היו יכולים עניי אותה העיר לתובעו בדין דמצות הקדימה לבד אינו דין ממון וע"כ קמ"ל ר' יונה לעניי אותה העיר והיינו דכיון דבפשיטות הוא כן מצד קדימה עכ"פ א"כ מאמר ר' יונה מיותר ועל כרחך כוונתו לומר דמשלם לעניי אותה העיר בעצם ואינו תורת קדימה לבד רק עצם החיוב רק להם ושפיר יכולים עניי אותה העיר להוציא ממנו בדין וע' תוס' גיטין ל' ב' ד"ה איכא בינייהו]:

ה"ה (ב') א"ר יצחק ועניים מרודים כו' נ"ב פי' דר' יצחק מפרש ג"כ דעולים הוא רק כינוי כמו סגי נהור וצריך להיות יורדים ואך מה שהעני נקרא יורד לית לי' כמ"ד אלו שירדו מנכסיהן דהא משכחת עני שהוא עני מעודו ולא היו לו נכסים בשום פעם וע"כ מפרש דהעניים נקראים יורדים כל' המקרא ועניים מרודים כו' וקמפרש מרודים מל' ירידה [והעניין דהוא ירוד ומדוכא משאר בני אדם] וקאי ר' יצחק אהך דאמר תחלה אלו שירדו מנכסיהן ואמר ע"ז דלא בשביל שירדו מנכסיהן קראם התנא יורדים רק דהוא לקוח מל' המקרא ועניים מרודים כו':

פרק ו' ה"ב (כ"ט א') הברית הן הן הדברים שנאמרו למשה בחורב, כ"ב כזה בבלי פסחים כ"ח ב' ע"ש:

ה"ד (ל' א') שניהם מקרא אחד דרשו לגר ליתום ולאלמנה יהי' בש"א לעניים ובה"א לבעה"ב כ"ב פי' הפני משה והשנות אלי' המובא ברידב"ז צ"ע לענ"ד דהעיקר חסר מן הספר וגם הל' בש"א לעניים כו' אין מובן ולענ"ד הכוונה דפלוגתתם בתיבת יהי' דהכתוב נדרש כך דאם יש שם כדי לגר ליתום ולאלמנה היינו ג' שבלין [וכדומה דיכול ליטול הגר אחת והיתום אחת והאלמנה אחת] אזי יהי' ולא נתפרש של מי יהי' ומפרשי ב"ש יהי' כפשוטו שיהי' שלהם היינו של הגר כו' וב"ה מפרשי דאם יש שם כדי לגר וליתום ולאלמנה היינו ג' אזי יהי' פי' בהוייתו יהי' דכמו שקודם השכחה הי' של בעה"ב כך גם אחר השכחה הוא עדיין שלו ואינו יוצא מרשותו ע"י השכחה וזהו כוונת הל' לגר ליתום ולאלמנה יהי' בש"א יהי' לעניים ובה"א יהי' לבעה"ב ודו"ק ותרוייהו ס"ל דקרא לדרשא דשיעורא הוא דאתי דהא הי' די שיאמר לעני יהי' דגר ויתום ואלמנה כולם הא נוטלים רק מפאת עניותם וע"כ יתורא דקרא נדרש לשיעורא וס"ל לב"ש דה"ק אם יש שם כדי לגר וליתום ולאלמנה היינו ג' יהי' שלהם הא די לבעה"ב וב"ה ס"ל דה"ק דאם יש שם כדי לגר כו' היינו ג' יהי' בהוייתו לבעה"ב הא ב' לעניים:

ה"ח (ל"א א') לא סוף דבר גסין אלא אף דקין מאחר שדרכו ליבחן בגסין אפי' דקין אין להם שכחה, נ"ב כזה לקמן פ"ז ה"ב כא סוף דבר נודיין אלא אפי' שאר כל הזיתים מכיון שדרכו ליבחן בנודיין אפי' שאר כל הזיתים אין להם שכחה:

פרק ו' ה"א (ב') הית' כל שדהו נטופה נישמענא מן הדא כו', נ"ב פי' דכמו דכשלא היו זיתים מצוין לא הי' שכחה כלל לזיתים מפני חשיבותן ואף מי שהי' לו שדה של זיתים הרבה שכולם חשובין לא הי' בם דין שכחה כך אף שכל שדהו כולה נטופה היינו דכל הזתים שבשדהו חשובים אין בם דין שכחה:

ה"ב (כ"ב ב') ר' אבהו כו' כרכרה פי' כלי שחובטין בו האילנות מל' ונפזז ומכרכר, רידב"ז, כ"ב והנה החכר כרכר במשנה שבת פ"א א' זכוכית כדי לגרור בו ראש הכרכר ושם קכ"ב ב' את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו