גליוני הש"ס זרעים נו

תשב"ץ (ח"ג סי' ל"ח) דההיתיר מחמת חולה נחשב כמו הפרשה והוא דוגמת הכ"מ הנ"ל דהפטור נחשב כמו הפרשה עש"ה, וע' עוד דמיון להך דבשעת חובתה הית' פטורה בשיטה מקובצת כתובות פ"ק דף ו' ע"ב ד"ה מתיב ר' יוסף מש"ש בשם הרדב"ז להסתפק לעניין חתן דפטור מק"ש לילה הראשונה אם מתחייב בק"ש באותה לילה אחר שבעל אי לא נימא דכיון דעבר עיקר זמן חיובו ונפטר נפטר לגמרי עש"ה, וע' עוד שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קפ"ח לעניין שמת אחד בר"ח ונגמר קבורתו אחר חצות בשעה ד' אי האבלים מחויבים להתפלל מוסף ע"ש שכ' דכיון דאונן פטור מתפלה ולא דמי לשאר אונסים כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' (שמ"א) א"כ תו אין לחייבו כיון שעיקר זמן מוסף עד סוף שבעה שעות ואסור לכתחלה לאחרו ומיקרי פושע וכיון שבשעת עיקר חובתו הי' פטור תו אין לחייבו וכה"ג מצינו פ"ג דחלה גבי הקדישה עד שלא גילגלה וגילגלה הגזבר ואח"כ פדאתה פטורה כיון שבשעת חובתה הית' פטורה וכן כיוצא בו יעוי"ש כו' הרי אף דנמשך עוד החיוב להפרשתה אפ"ה אין מחייבין כיון שבשעת עיקר חובתה היא פטורה ה"ה כאן עכ"ל, ואולם יש לדון עוד בזה דאין הדמיון עולה יפה דבחלה נהי דנמשך החיוב להפרשה אפי' אחר האפי' מ"מ הגלגל גורם החיוב וכשהי' גלגול וחייב הגלגול את העיסה בחלה נמשך החיוב ההוא אפי' עד אחר האפי' שאם איחר ולא הפריש יש לו להפריש אפי' אחר האפי' אבל עכ"פ החיוב בא ע"י הגלגול וע"כ כל שבשעת הגלגול הגורם החיוב הית' פטורה ולא פעל הגלגול את החיוב לכן תו אין מתחייב עוד ומשא"כ לעניין הך דתפלת מוסף אטו חיוב דתפלת מוסף אחר ז' שעות הוא כפי שהי' חייב תחלה הרי כל רגע ורגע של כל היום הוא מחויב מפאת עצמו לפי שגם באותה רגע יש הקרבת מוסף דקרבן מוסף קרב כל היום וע"כ לא שייך לומר דיהי' פטור עתה לפי שהי' פטור תחלה שהרי אין הזמן הקדום עושה החיוב דשל עתה רק החיוב דשל עתה הוא מפאת עצמו ודו"ק ויש עדיין לדון גם בזה ואין להאריך כ"כ, וע' שו"ת הרא"ש כלל ב' אות י"ד במכתבו אל הרשב"א ע"ש שכ' לעניין עיסה שבשעת לישה לא הי' בה כשיעור ובעת אפייתה תפחה וגדלה לכשיעור והית' סברת אחד דמתחייבת עתה בחלה מידי דהוי אשכחה דתנן בפרק ד' דפאה נכרי שקצר שדהו ואח"כ נתגייר פטור מלקט שכחה ופאה ר' יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמור אלמא כר' יהודה אע"ג דשייך גם בקמה שכחה ובההיא שעתה לאו בר חיובא הוא מ"מ בשעת העמור דבר חיובא הוא מיחייב ורבנן נמי לא פטרי אלא משום דקרא קדרשי כדמפרש בירושלמי טעמא דרבנן ושכחת קמה ושכחת עומר את שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עומר את שאין לו שכחת קמה אין לו שכחת עומר ובחלה לכ"ע ניזיל בתר השתא דאיכא שיעורא, והשיב שם הרא"ש ע"ז וז"ל ואמרתי לו דלא דמי לשכחה דהתם איכא שכחה בקמה ואיכא שכחה בעמרים זה אחר זה הילכך דינא הוא דמיחייב בשכחת עמרים אע"ג דלא הוי בר חיובא בשעת קמה אבל בחלה דאינה אלא פעם אחת כיון דלא הוי בה שיעורה בשעת חיובה דהיינו משתטיל מים בקמח אעפ"י שתפחה העיסה ונתרבית אזלי' בתר מעיקרא עכ"ל ואני תמה על סברת החולק על הרא"ש הנ"ל דבא לחייב בחלה מפאת הראי' מהך דעכו"ם שנתגייר אחר הקציר' דמיחייב בשכחה בשעת העימור ואדיליף חלה משכחת עימור ליליף חלה מחלה גופה דבחלה גופה הרי מבואר הדין להיפוך דאם גילגל עיסה בהיותו עכו"ם ואח"כ נתגייר פטור מחלה כמבואר כאן במשנה ו' והרי דחלה שאני דהגלגול עושה החיוב וכל שלא פעל הגלגול את החיוב בשעתו תו לא מיחייב, ויש לדון עוד טובא בכ"ז וגם עוד מכמה דוכתי בזה אלא שאכ"מ לקבל אריך:

שם משנה ה' העושה עיסה עם העכו"ם כו' כ"ב ע' שו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ו וסי' ל"ז:

שם משנה ח' הנוטל שאור כו', כ"ב ע' שו"ת הרא"ש כלל ב' אותיות ב' ג':

פרק ד' משנה ד' ה' הנוטל חכה מן הקב רע"א חלה וחכ"א אינה חלה, שני קבים שניטלה חלתו של זה בפני עצמו וחלתו של זה בפני עצמו חזר ועשאו עיסה אחת ר"ע פוטר וחכמים מחייבין נמצא חומרו קולו נ"ב הך דשני קבים כו' קשיא טובא דהא מרישא שמעת מינה ומאי קמ"ל, ואולי הרבותא לר"ע דה"א דכיון דהך דהנוטל חלה מן הקב לר"ע דהוי חלה הוא רק בדיעבד אבל לכתחלה גם לר"ע יש להפריש רק מה' רבעים ע"כ ה"א דגם לר"ע אם נטל חלה מב' קבים מכל אחד בפ"ע וחזר ועשאן עיסה אחת יש לו לחזור ולהפריש בשביל הלכתחלה דמה שנתחדש בה עניין להתחייב לכתחלה ה"ל בעניין הלכתחלה כאילו נעשית עיסה חדשה שלא הורם ממנה חלה ויש לו לחזור ולהפריש שנית בשביל הלכתחלה ומעין דוגמא בברכות כ"א ב' דאם התפלל ביחיד ובא ומצא ציבור שמתפללין ה"א דיחזור ויתפלל משום דיחיד לגבי ציבור כמאן דלא צלי דמי ע"ש והיינו משום דלכתחלה מצוה להתפלל בציבור ע"כ אף שגם ביחיד יצא בדיעבד ונ"ל בהתחדש עניין הציבור ה"א דיתפלל שנית בשביל הלכתחלה וכאילו לא צלי עדיין דמי, וע' מה שהבאתי על הגליון קידושין מ"א א' מכמה ראשונים לעניין מצוה בו יותר מבשלוחו דאם קידש אשה ע"י שליח יש לו לחזור ולקדשה בעצמו בשביל המצוה בו יותר מבשלוחו ע"ש בארוכה:

שם משנה ט' ואלו ניתנין לכל כהן החרמים והבכורות' נ"ב ע' ערכין ט"ו ב' במשנה דיש לבעלים טובת הנאה בבכור וכן הוא עוד בבכורות כ"ו ב' בגמ' ובכולן יש בהן טובת הנאה לבעלים עש"ה, וע' תוס' ב"מ ו' א' ד"ה והא הכא דכי תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו ע"ש בסה"ד שכתבו וא"ת אמאי אין מוציאין מידו והלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר וי"ל במכירי כהונה א"נ אינו יכול לתובעו רק טובת הנאה שיש לו בו למ"ד טובת הנאה ממון כו' ע"ש, וע' רמב"ם ה' בכורות פ"א הט"ו שכ' ויראה לי שהבכור נותן לכל כהן שירצה ובכ"מ נראה דהיינו לומר דטובת הנאה לבעלים עכ"ל וצ"ע דתלה זה ביראה לי והרי הוא מבואר במשנה ערכין ובש"ס בכורות הנ"ל, וע' פיה"מ להרמב"ם כאן במשנה, וע' שו"ת חיים שאל ח"ב סי' מ"ב אות ה':

שם משנה י"א אף הוא העלה כו' לעשות פסח קטן כו' כ"ב נקרא כאן הפסח שני פסח קטן וכן בר"ה י"ח א' במשנה והטעם שנקרא קטן לפי שאכשיו מועטין וקרינן למיעוט קטנות וכזה ג"כ קרינן לגודל רוב בכמה דוכתי, ועמ"ש לעיל פאה פרק א' משנה ב' על הגליון, וע' נדה ס"א א' מעשה בסלע בית חורון שהיו מחזיקין בה טומאה ולא יכלו חכמים לבדוק מפני שהית' מרובה פי' שהית' גדולה, וע' תוס' ב"מ ע"ט ב' ד"ה השתא דבכלל הלשון בין גדולה ובין קטנה יש במשמע בין גסה ובין דקה והיינו דריבוי הגוף נקרא ג"כ גודל ומיעוטו קטנות, וכי היכא דקרינן למיעוט קטנות ה"נ להיפוך עצינו