גליוני הש"ס זרעים נג

ע"ז ס"ב א' ד"ה נמצא וז"ל אור"י דהסחורה שהיא אסורה בפירות שביעית היינו לקנות הרבה ביחד להוליך ממקום הזול למקום היוקר כו' עכ"ל ומשמע דדבר מועט לית בי' משום סחורה בפירות שביעית [וע"ע שם ב' תוד"ה חמרין דנפיש אגרייהו עש"ה] וכאיסור סחורה בפירות שביעית כך הוא ג"כ איסור הסחורה במאכלות אסורות דבחד כללא כייל להו תנא לעיל בשביעית פרק ז' משנה ג' שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבילות ולא בטריפות כו' ע"ש וא"כ במאכלות אסורות נמי בדבר מועט לית בי' משום איסור סחורה וא"כ ה"נ דלית בי' משום ביטול איסור להנ"ל דאיסורו של ביטול איסור הוא רק מטעם סחורה ודו"ק ומה גם בדבר שאין מקפידין עליו כהך דכאן דכל עיקר איסור סחורה הוא רק להרויח וכיון דאין מקפידין עליו ולא חשיב לאינשי לא מיחשיב ריוח וכי היכא דאין מקפידין על הפסידו ה"נ אין הרוחתו ריוח וזכות כלל ושפיר לא מיחשיב סחורה וז"פ, ודע דגוף סברת השו"ת הרי"מ הנ"ל מעודי הייתי תמה עלי' דאיך שייך לאסור ביטול איסור מטעם סחורה הרי הוא ממש כנזדמנו וכדין ציידי חי' ועופות כו' שנזדמנו להן מינין טמאין דמותרין למוכרן כמבואר בשביעית שם פרק ז' משנה ד' וה"נ אם נאסר לאדם אוכל בביתו שנתנבל או נטרף לו בהמה או עוף וכה"ג הרי הוא כמי שנזדמן לו איסור ומה זה שכ' דבנפל מאיליו הוי כנזדמנו הרי גם בלא נפל מ"מ הרי כל עיקרו של האיסור נזדמן לו אם נאסר לו דבר בביתו והרי לא קנה האיסור כדי למוכרו רק שנזדמן לו ע"י שנתנבלה בהמתו בשחיטה וכדומה וכן מבואר להדיא בטוש"ע יו"ד סי' קי"ז דמי שנזדמן לו נבילה וטריפה בביתו הו"ל נזדמנו ע"ש והוא פשוט ואולם כעת התבוננתי כי סברת השו"ת הרי"מ הזאת כנה מאוד דהא גם בנזדמנו נמי רשאי רק למוכרה מיד אבל להשהותה כדי למוכרה אח"כ ביוקר אסור וכמו שהבאתי לעיל בגליון שביעית שם בשם התשב"ץ וכן מבואר בש"ע יו"ד שם דבנזדמן לו חי' ועוף טמא אסור לשהותה בביתו עד שתהא שמינה אצלו והעניין דאיסור הסחורה הוא שאסור ליקח בזול כדי למכור ביוקר היינו שבא להרויח מה שאין לו עדיין וזהו האיסור וע"כ בנזדמנו לו בצידתו שנתכוון לטהורים והעלתה מצודתו מינין טמאין הרי המינין הטמאים כבר הם שלו וא"כ הרי כבר יש לו השיווי שלהם ואם לא נתיר לו למכור נמצא שהוא נפסד מה שיש לו ולהפסיד אין חייב דעניין סחורה הוא רק הריוח אבל הרי א"צ להפסיד וע"כ בנזדמנו מותר למכור וע"כ אם הם עתה בזול והוא בא להשהותם עד שיתייקרו נמצא שהוא בא להרויח מה שאין לו עדיין דמה שיש לו עתה הרי יש לו רק השיווי של עכשיו שהוא עתה בזול ובשהי' עד שיתייקר ויהי' שוה יותר הרי בא להרויח מה שאין לו עדיין וע"כ זה שפיר תו הוי סחורה ואסור שפיר וכן להשהותה עד שתהא שמינה כיון דעתה היא כחושה נמצא שאין לו רק שיווי הכחושה ומה שמשהה אותה לשתהא שמינה הרי בא להרויח מה שאין לו עדיין וזה הוי סחורה ואסור שפיר וא"כ מי שנזדמן לו איסור בביתו שנתנבלה בהמתו וכדומה נהי דהנבילה שלו ויש לו שיווי הנבילה מ"מ שיווי הנבילה הרי הוא רק לאכילת עכו"ם דלישראל הרי אסורה באכילה ונמצא שאין לו רק שיווי אכילת עכו"ם וע"כ למוכרה לעכו"ם שפיר שרי דאילו נאסר לו נמצא שהוא נפסד מה שיש לו שהרי יש לו בדבר השיווי שלו דיש בו שיווי לאכילת עכו"ם ומשא"כ אם בא לבטלה ברוב היתיר לשתותר גם לאכילת ישראל נמצא שהוא בא להרויח בהדבר מה שאין לו בה עתה דעתה אין לו בה רק שיווי וזכות אכילת עכו"ם והוא בא להרויח גם שיווי וזכות אכילת ישראל שתהי' מותרת גם לישראל מה שעתה אינה וא"כ כל שבא להרויח מה שאין לו עתה בהדבר הרי גם בנזדמנו אסור משום סחורה וע"כ שפיר ה"ל הביטול שבא להתירו לאכילת ישראל מה שעתה אינו א"כ שפיר הא ה"ל סחורה ושפיר אסור משום סחורה ודו"ק היטיב, ובזה אשכחנא פתרי להבין דברי הה"מ פט"ז מה' מכירה הי"ד דעמ"ש הרמב"ם המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצאו טבלים כו' מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים וכן כל המוכר דבר שאסור לאוכלו מה"ת כו' אבל המוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מדברי סופרים אם היו הפירות קיימין מחזיר את הפירות ונוטל את דמיו ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום עכ"ל ודבר זה דבאיסור דרבנן א"צ להחזיר הדמים לא נודע מקורו דבבכורות (ל"ז א') דנאמר שם גוף הדין הנ"ל דצריך לחזיר הדמים לא נתבאר כלל דבאיסור דרבנן א"צ וכ' הה"מ שם דהרמב"ם יצא לו זה ממה שאמרו בירושלמי דשביעית (שם פרק ז') כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאיסרו מדבריהן מותר לעשות בו סחורה ואפשר שאף זה כן עכ"ל ודבריו בלתי מובנים כלל לכאורה דמניין לנו לדמות דמיון זה והם נושאים שונים לגמרי לכאורה, וע' ש"ך יו"ד סי' קי"ט סקכ"ז דכ' דטעם הדין הנ"ל שחידש הרמב"ם דבאיסור דרבנן א"צ להחזיר הדמים היינו משום דחכמים לא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלעניין ממון אוקמוהו אדין תורה וכן משמע מדברי הה"מ שכ' כו' דמ"ש הרמב"ם דבאיסורי דרבנן אין המוכר מחזיר לו כלום יצא לו ממה שאמרו בירושלמי שביעית דכל דבר שאיסורו מה"ת כו' וכל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה ואפשר דאף זה כן עכ"ל משמע דר"ל דכי היכא דגבי סחורה לא העמידו חכמים דבריהם לעניין ממון ה"נ כאן לעניין מכיר' עכ"ל הש"ך בזה, וגם דבריו צ"ע דמניין לנו לדמות כן לומר דכי היכא דגבי סחורה לא העמידו כו' ה"נ לעניין חזרת הדמים במכיר' ואין לדמות גזירות חכמים זו לזו ויוכל להיות דבזה העמידו ובזה לא העמידו ואין לנו לבדות דברים כאלה מעצמינו ונלענ"ד פשוט בזה דכוונת הה"מ הוא עד"ז היינו דהה"מ בא לחדש דהרמב"ם הבין דדין הנ"ל דהמוכר לישראל דבר איסור ואכלו ואח"כ נודע צריך להחזיר הדמים הוא עצמו משום איסור סחורה במאכלות אסורות וזה שאילו יחזיק הדמים נמצא שהוא נוטל דמים בעד אכילת ישראל וזה הרי לא הי' לו בהדבר תחלה שהרי נודע דהי' אסור והי' לו בו רק שיווי וזכות אכילת עכו"ם אבל לא שיווי אכילת ישראל וע"כ אם נאכל מישראל והוא יטול דמים בעד זה נמצא שהוא נוטל דמים בעד מה שלא הי' לו בהדבר היינו בעד אכילת ישראל שזכות אכילת ישראל לא הי' לו כלל בהדבר ונמצא שהוא מרויח ליטול דמים בעד מה שלא הי' לו בהאיסור וזה הרי חשיב סחודה ממש כנ"ל וע"כ מה"ט צריך להחזיר הדמים ואסור לו להחזיקם משום איסור סחורה במאכלות אסורות וכיון שהטעם רק משום איסור סחורה ע"כ באיסור דרבנן דמותר לעשות בו סחורה לכן שפיר ממילא א"צ להחזיר הדמים ודו"ק היטיב כי זה טעם נכון מאוד לדברי הרמב"ם הנ"ל, וזהו שכ' הה"מ דיצא להרמב"ם דין זה מהך דבאיסור תורה אסור לעשות סחורה ובאיסור דרבנן שרי ואפשר שאף זה כן ר"ל דאפשר שאף זה הוא דין איסור הסחורה עצמו היינו דהבין הרמב"ם דכי היכא דאסור לעשות סחורה במאכלות אסורות ה"נ צריך להחזיר