גליוני הש"ס זרעים נא

אדהכי והכי ליתי עינבתא בת מינא (עינבתא מענבי הגפן בת מינה דוגמתה אם גדולה גדולה ואם קטנה קטנה רש"י) וניגנדר עלוי חיורתי לחיורתי ואוכמתי לאוכמתי (לאבעבוע לבן מנבה לבנה ולשחור שחורה) וא"כ מדהוצרך לפרושי חיורתי כחיורתי כו' משמע דאין זה נכלל במה שאמר כבר בת מינא וא"כ משמע דענבים שחורות ולבנות חשיבי מין אחד, ואולם הך דבת מינא דפירש"י אם גדולה גדולה כו' ג"כ ק' דגדלות וקטנות הפרי וודאי דאין מחשיב לב' מינים והוא עוד חלוקה מועטת יותר משינוי הגוון ואולי הם ב' מיני ענבים היינו מין שאין גדל כלל רק בקוטן הכמות ואין מתגדל יותר ומין הגדל בגודל הכמות והם ב' מינים מין של קטנים שכל המין ההוא קטנים ומין של גדולים שכל המין גדולים וזה שפיר אפשר להחשב ב' מינים וגם יתכן להיות הב' מינים האלה הקטנים והגדולים חלוקין בטעמן ג"כ ובאתי רק להעיר, וע"ע ירושלמי ריש כלאים כתי' שדך לא תזרע כלאים הייתי אומר אפי' שני מיני חטים כו' בהמתך לא תרביע כלאים הייתי אומר אפי' שור שחור על גבי שור לבן כו' ומשמע דהך דבו מיני חטים ג"כ הכוונה שחורה ולבנה דומיא דהך דבהמתך דאמר שור שחור ע"ג לבן וכן פי' גם הפני משה שם ע"ש, וכ"ה גם בירושלמי פאה פרק ב' הלכה ד' על המשנה הזורע את שדהו שני מיני חטים כו' ע"ש בירושלמי דמבואר להדיא דהכוונה על לבנה ושחורה וקרי להו שם אגדו והשמותית עש"ה בפני משה ומבואר דקרינן ללבנה ושחורה ב' מינים וברשימותי הבאתי עוד מאיזהו מקומן ואכ"מ:

שם משנה י"ג בר"ש בשם הירושלמי המקפיד על תערובתו אינו מעלה ושאין מקפיד מעלה, נ"ב ע' דוגמא ר"ש חלה פרק ב' משנה ד' בשם הירושלמי דבר שהוא מקפיד על תערובתן אין הסל מצרפו ע"ש ובר"ש מעשר שני פרק ג' משנה י"ב י"ג:

פרק ה' משנה ח' בר"ש בשם הירושלמי ר' שמעון אומר ידיעתה מקדשתה כו', נ"ב ע' כזה ר"ש ערלה פרק ב' משנה ג' בשם הירושלמי פשיטא שידיעתו מתירתו כו', וע' רא"ש חולין (פ' גיה"נ סי' ל"ז) ע"ש בארוכה לעניין דהידיעה גורמת היתיר ואיסור, וע' עוד כזה תוס' נדה ס' ב' ד"ה כאן למפרע כו' עש"ה:

שם משנה ט' בר"ש בשם הירושלמי אף טוחן לכתחלה ומתיר, נ"ב ע' שו"ת הרא"ש כלל ב' אות י"ד:

פרק ו' משנה א' האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש נ"ב יש לספק אם החומש מעכב היינו שאין הקדושה חלה על תשלומי הקרן עד שיפריש גם החומש ולמ"ד נתינתו מקדשתו עד שיתן גם החומש וכן לעניין הכפרה דאין מתכפר בלי חומש א"ד החומש רק חיוב בפ"ע אבל חלות הקדושה והכפרה הוו בקרן לבד ע' דוגמת זה איבעי' בב"מ כ"ד א' וע' בב"ק ק"י א' דלעניין גזל הגר אין החומש מעכב, וע' לקמן חלה פרק ג' משנה ו' גר שנתגייר והית' לו עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור ומשנתגייר חייב ואם ספק חייב ואין חייבין עלי' חומש ומשמע דאין החומש מעכב לא בחלות הקדושה ולא בכפרה והוא רק חיוב גרידא וע"כ שם דעיסה בחזקת פטורה קיימא אזלי' בתר חזקה ומיפטר ורק בקרן דהוא עיקר הכפרה על האכילה דהוא ספק חיוב מיתה ביד"ש ומשום חומרא דמיתה מחמרי' דלא למיזל בתר חזקה כמבואר בחולין קל"ד א' ברש"י לכן חייב ומשא"כ בחומש דהוא חיוב גרידא וכבר נתכפר בקרן לבד לכן אזלי' בי' בתר חזקה כבכל התורה ודו"ק, ואולם לרבא בשבת (ס"ט ב') דמיתה דתרומה במקום כרת קאי וחומש במקום קרבן קאי א"כ לתוס' זבחים ק"ח ב' ד"ה שוגג דלולי קרא דפטר שוגג בשחיטת חוץ הי' חייב כרת גם בשוגג כ"ז שלא הביא הקרבן וא"כ בתרומה דליכא קרא א"כ כיון דחומש במקום קרבן קאי אין לו להפטר מן המיתה כ"ז שאין מפריש או נותן החומש, ויש לדחות עש"ה בתוס' זבחים יתבן, ודע דבירושלמי כאן איתא דהאוכל תרומת אבי אמו כהן בשוגג ומת אבי אמו והוא יורשו ס"ל לר"ל דמשלם לעצמו כיון דהוא עצמו יורש את החוב שהי' לאבי אמו עליו וכתבתי בתשובה בפשיטות דזהו רק כעניין הקרן אבל החומש חייב לתת לשבט דכיון דהחומש ניתן לכל כהן שירצה א"כ אינו חוב של אבי אמו עליו ולא הי' של אבי אמו מעולם ולא שייך בי' ירושה וכעת אני מסופק בדבר דאולי אין חיוב תשלומי חומש רק כשיש שם חיוב תשלום קרן דכיון דכתי' וחמישיתו יוסף עליו אולי לא שייך תוספת רק כשיש העיקר ודכוותי' בשו"ת הר"י מגא"ש סי' פ"ה וז"ל למ"ד בכתובות ק"ד א' שיש בכ"ה שנים שתעשה טובה נגד כתובתה אי נמי לא עשתה טובה כנגד התוספת כיון שעשתה כנגד העיקר ונבטל לה גביתו נבטל לה נמי גביית התוספת כו' דמנה מאתים הוא העיקר כו' ושאר תנאי הכתובה כגון תוספת וזולתה טפל הוא שנופלין אותו אל העיקר ובוודאי הוא הטפל להיות הולך אחר העיקר עכ"ל הרי סברתו דכיון דהוא רק תוספת כתובה כשאין העיקר אין גם תוספת ממילא וה"נ דכוותי' כיון דכתי' וחמישיתו יוסף כו' ע"כ כאן שאין העיקר שהוא יורשו אין גם התוספת ממילא ואולם י"ל דכיון דבשעת אכילה נתחייב שפיר בתשלומין אלא שעתה שנעשה יורש משלם לעצמו א"כ הרי יש גם חיוב תשלום הקרן אלא דמשלם לעצמו והוא עצמו הנותן וגם המקבל היינו שנותן לעצמו וע"כ כיון שעכ"פ יש בעצם חיוב נתינת הקרן ג"כ אלא שנותן לעצמו ע"כ יש שפיר גם חיוב נתינת החומש וכיון דבי' לא שייך שיתן לעצמו שאין יורש זה לכן שפיר צריך לתתו לשבט ודו"ק, ואולם עדיין יל"ע לפי"ז בזר האוכל תרומת עצמו (שקנה או ירש מכהן וכדומה) בשוגג דיופטר מתשלום החומש כיון דבזה לא חל חיוב תשלום הקרן מעולם ויש להאריך עוד בכ"ז ואכ"מ [והתשובה שרמזתי עלי' כבר נדפסה בבן פורת סי' (י"א) עש"ה כל התשובה בזה]:

פרק ח' משנה ב' נטמאת ונטמאת תרומה ר' אליעזר אומר יבלע כו' טמא היית וטמאה הית' תרומה או נודע שהוא טבל כו' או שטעם טעם פשפש כו' ה"ז יפלוט, נ"ב לכאורה טעמא דר"א שההלעסה מחללת את התרומה ונעשית חולין וה"מ הלעסה בהיתיר אבל הלעסה באיסור אין מחללת והוא דוגמת בליעה לדידן דמחללת תרומה אף שאין מתרת שאר איסור וה"מ בליעה בהיתיר וכמ"ש האחרונים וע' רש"י כריתות ז' א' ד"ה כהן שסך דכי הואיל ובטלה בהיתירא בטלה ע"ש אלמא דדווקא בהיתירא אבל באיסור לא אמרי' חילול, וע' בר"ש כאן מה שהביא מן הירושלמי ודר' נתן ס"ל אליבא דר"א דהלעוס הוא לגמרי כבלוע לכל דבר וזהו רק לר"א אבל לדידן אפי' בנבלע אם חוזר ומקיאו חשוב חזיא לגר דנהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מיחזי חזיא כמבואר בחולין ע"א א' [ועמ"ש בזה בבית האוצר חלק אות אל"ף ערך אוכל בעניין אם אוכל הנבלע בטל ומתורת אוכל], וע' חידוש ברמב"ן שבת פ"ק י"ד א' ד"ה ושדי לפוודי' ופסול לי' מש"ש וי"ל שאין חוששין שמא יאכל תרומה ויטמא אותה בפיו במשקין טמאין הבאין עלי' לאחר מכאן לפי שכבר נמאסה משלעסה ועמד בפיו ואין חכמים חוששין כ"כ בטומאתה שיגזרו עלי' שאינה ראוי' עכ"ל וזה חידוש דאף