גליוני הש"ס זרעים מד

כתי' קרא לעתיד עש"ה וזה דוחק מסברא ובפשיטות קאי רק על האיש שכבר נברא ואין כולל האשה שלא הית' במציאות כלל עדיין. ובאתי רק להעיר דפלוגתא דפרצוף וזנב יש בה שייכות לדינא וע"ע כתובות ח' א':

שם שכן בכרכי הים קורין, נ"ב דוגמתו סוטה י"ג א':

שם אחורי ארי ולא אחורי אשה, נ"ב ע' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תש"ע דאפי' ביותר מריחוק ד' אמות אסור ע"ש ואולם בזכרוני מס' חסידים דכ' שיעור ד' אמות ומצאתי בפרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד (דפ"ה ע"א דפוס דאבראוונא) דרק תוך ד' אמות הוא דאסור וכתוב שם טעם לזה ע"ד הסוד ע"ש:

שם תוד"ה אלא מעתה גבי אלקנה דכתי' וילך אלקנה אחרי אשתו וגו', כתבו שבוש הוא שאין פסוק זה בכל המקרא ולא גרסי' לי', נ"ב ע' שו"ת לחמי תודה סי' כ"ט ושו"ת חות יאיר סי' רל"ה:

שם ב' טחול שוחק, נ"ב ע' שו"ת באר שבע סי' שם ואמר רבא לא איברי עלמא אלא לרשיעי גמור או לצדיקי גמורי, נ"ב ע' רש"י דהכוונה דפרשיעי גמור נברא העוה"ז ולצדיקי גמורי העוה"ב וע' הוריות יו"ד ב' אמר רבא אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמי מי סני להו כו' ע"ש. אם נאמר בכל נפשך כמה נאמר בכל מאודך ואם נאמר בכל מאודך כמה נאמר בכל נפשך אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו ממונו כו' נ"ב ע' ש"ח הלכות קטנות ח"ב סי' כ"ט שאלה מאי דקאמר אם נאמר בכל מאודך כמה נאמר בכל נפשך דאם התנא עצמו מסופק מש"ה נכתב (ר"ל דברישא אמר התנא אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך הרי דס"ל דמאוד נלמד ממילא מנפש והיינו דנפש חמור ממאוד ובתר הכי אמר ואם נאמר בכל מאודך למה נאמר בכל נפשך היינו דנפש נלמוד ממילא ממאוד וא"כ ס"ל דמאוד חמור מנפש וא"כ הרי התנא עצמו מסופק בזה הי מינייהו חמיר שהרי אומר לב' הסברות ואחרי דהתנא עצמו מסופק ויש מקום לב' הסברות דנפש חמור ממאוד ומאוד חמור מנפש א"כ ממילא הרי צריך שפיר תרתי קראי ולא סגי בחדא מינייהו וכמובן), תשובה המקשה הוה מפרש ובכל מאודך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו ושם נכנס ג"כ נטילת כשמה (דבכל מדה ומדה גם נטילת נשמה בכלל ע"ד הן יקטלני לו איחל וא"כ מכל אחד בפ"ע הרי נלמד שיש לאהוב גם בכל נפש וע' סוטה (כ"ז ב') ולהכי פריך מאי נפשך ומאודך עד שביאר לו (היינו דזהו חידוש התרצן) דמאודך היינו ממונך (ומעתה יתפרש) שאם יש כך אדם שגופו חביב עליו מממונו כו' עכ"ל:

שם אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך, נ"ב ע' ירושלמי סנהדרין פרק ו' הלכה ג' את מוצא שכשמעל מכן בחרם כו' אמר לו הקב"ה איני מפרסם כל ברי' כו' אלא לך והעמיד את ס"ז:

ישראל לשבטיו והפל עליהן גורלות ויד כו' וילכד עכן כו' א"ל עכן מה בגורל אתה תופשיני כו' באותה שעה צפה יהושיע ברוה"ק שהוא מחלק לישראל את הארץ בגורל כו' אמר מעתה אנו מוציאין שם רע על הגורלות ולא עוד אלא שאם נתקיימו עכשיו יהו כל ישראל אומרים בדיני נפשות נתקיימו כל שכן בדיני ממונות ואם בטלו עכשיו יהו כל ישראל אומרים בדיני נפשות בטלו כ"ש בדיני ממונות כו' והנה יש סתיר' ג"כ בהך דירושלמי דמתחלה אמר שיאמרו אם בדיני נפשות נתקיימו כו' והיינו דאם בדיני נפשות החמור סמכי' אגורל כ"ש בדיני ממונות הקל הרי דסבירא להו דנפש חמור מממון ובתר הכי אמר שיאמרו אם בדיני נפשות בטלו כ"ש כי' והיינו דאם בד"נ הקל לא סמכי' אגורל כ"ש בדיני ממונות החמור הרי דסבירא להו דממון חמור מנפש וצ"ל כוונת הירושלמי ג"כ דכיוון לב' הכתות וכהך דכאן דיש שנפשו חביב עליו מממונו ויש שממונו חביב עליו מנפשו וע"כ נגד הכת הא' דחמיר בהו נפש מממון אמר שיאמרו אם בדיני נפשות החמור נתקיימו כו' ונגד הכת הב' דחמור להו ממון מנפש אמר שיאמרו אם בדיני נפשות הקל בטלו כו' והא דנקט בתרוייהו לישנא דיהו כל ישראל אומרים היינו דבאמת הכת הא' דנפש חמיר להו מממון הרי הם באמת הרוב דמי שממונו יהי' חביב עליו מנפשו זה רק מיעוטא דמיעוטא נבלים שממונם חביב להם מנפשם ורוב ישראל חלילה אינם בן כדרך שאומרים דהיינו טעמא דבפרשת והי' אם שמוע לא נאמר ובכל מאודכם כמו בפ' ואהבת והיינו דבכל מאודך דפ' ואהבת הרי הכוונה אמי שממונו חביב עליו מנפשו וזה רק יחידים וחלילה שיהיו רבים כן וע"כ רק פ' ואהבת דנאמר בל' יחיד לכן נאמר ובכל מאודך ומשא"כ פ' והי' אם שמוע תשמעו דנאמר בל' רבים ורבים וודאי דנפשם חביב עליהם מממונם דרק יחידים יש שיש להם התכונה הרעה הזאת שממונו חביב עליו כו' וע"כ בפ' והא"ש דנאמר בל' רבים לא איצטריך למיכתב ובכל מאודכם אחרי שנאמר כבר בכל נפשכם וע"כ בבבא דרישא בדיני נפשות נתקיימו כו' דזה לפי תכונת הרוב דנפש חמור להו מממון שפיר אמר הירושלמי יהו כל ישראל אומרים דרוב קרינן לי' כל ע' מ"ש לעיל (מ"א ב') על הגליון בארוכה ואיידי דאמר ברישא כ' כל אמר נמי בסיפא ל' כל אגררא דרישא וגם יתכן להיות כוונת כל דרישא כפשוטו כנ"ל דרוב קרוי כל וכוונת כל דסיפא כל דהו היינו מיעוט וכל דהו מישראל כ' פסחים (ס"א ב') מ"ד דכל ערל משמע כל דהו ערלה וג' בבורות וג' א"א אהך דכל בכור עש"ה ואין לתמוה דכוונת תיבת "כל" שונה מרישא לסיפא דכזה מצינו בכמה דוכתי וכמו שהארכתי על הגליון בב"ק (מ"ה ב'), ודברי הפני משה בפי' הירושלמי שם לא נהירין ולא צהירין בכל וכלל], וע"ע סנהדרין ג' ב' ומה דיני נפשות דחמירי כו' דיני ממונות לכ"ש וע"ש בתוד"ה דיני, וע"ע ירושלמי סנהדרין פרק ח' הלכה ח' כפי שממונו של אדם חביב עליו כנפשו כו' ע"ש ועמ"ש על הגליון כתובות ל"ב א':

שם והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל כו', נ"ב ע' שו"ת מהר"ם בר ברוך החדשות סי' תקי"ז וז"ל וכן אמר מהר"ם מאחר שגמר אדם בדעתו למסור נפשו על קידוש השם מכאן ואיליך כל מיתה שעושים לו אינו מרגיש כלל וראי' מן המסורה הכוני ב' במסורה הכוני בל חליתי ואידך הכוני פצעוני כלומר כשהכוני ופצעוני לא הי' לי כאב וזהו הכוני בל חליתי (לא הרגשתי כעניין לא חלי ולא מרגיש) כו' ע"ש בארוכה, ואולם כאן משמע שהי' ר"ע מרגיש ביסורין וכן מפורש בירושלמי כאן דאמר ר"ע לא חרש אנא ולא מבעט ביסורין אנא כו' ע"ש וי"ל דר"ע בגודל קדושתו ומדריגתו רצה ביותר בהרגש היסורין מבהמנע ההרגש כי אדרבה רצה לסבול גם יסורין עבור חבת קדושת שמו ית' וע"כ לא ניטל וממנו ההרגש כי הוא בעצמו לא רצה בכך רק אדרבה רצה בהרגש, ויל"ע עוד בזה בע"ז י"ח א' שם רש"י ד"ה נמוק והולך לו כ' ותמונה והולך, נ"ב ל' משנה סוטה כ"ב ב' מתנוונה והולכת:

ס"ב א' כי הוו עיילו בי' בי תרי אפי' ביממא מיתזקי נ"ב כל' זה קידושין כ"ט ב' כ"ט ב':