גליוני הש"ס זרעים מג

בא לרפאותו רשאי ליטול שכר מזה וה"מ כשהתנה אבל בלא התנה אין כו אלא שכר בטילה אבל לא שכר המעשה כיון דסוף סוף מצוה היא ואסור ליטול שכר ולא מהני סברא דכיון אסוכי' עלמא כו' רק לעניין שיכול להתנות על השכר אבל לא בלא התנה עש"ה וע' טוש"ע יו"ד סי' שנ"ו עש"ה כל הסי', וע"ע שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' י"ג עש"ה:

שם ב' כי נפיק אומר ברוך אשר יצר כו', נ"ב בשו"ת הלכות קטנות סי' קל"ז שאלה למה לא תיקנו ברכת אשר יצר לעושה צרכיו כו') תשובה כו' אם בדרך הטבע אין חוש המישוש חרפה לבעל חי אלא שהנהיגוהו במקומות האסורים וכיון שרוב ביאות שבעולם הם באיסור ובאפקירותא אפשר שלא רצו לתקן ברכה ע"ז, א"נ משום שהוא מזיק לגוף כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואין מברכין על הקלקלה, ואפשר שאם יהי' בשעת רצון ושצריך לדבר ויטהר עצמו וינקה היטיב במקום קדוש שיברך ועליו תבא ברכת טוב עכ"ל וע"ש שכ' ע"ז המני"ח דלא שייך ברכת אשר יצר על התשמיש דאיך יאמר שאם יסתם כו' תא חזי יעקב שישב פ"ד שנה ולא אירע כו דבר כו' ע"ש ולדעתי לא ידעתי כלל התחלה לדבר זה ומה בכך שיהי' בשעת רצון וצריך לדבר כו' סוף סוף הרי החכמים לא תיקנו ברכה ע"ז ופשיטא דהוי ברכה לבטלה, ומה שהביא מן הרמב"ם דמזיק לגוף הי' לו להביא גמ' דלעיל נ"ז ב' דמיכחש כחיש:

שם הנכנס לישן כו' ואומר ברוך המפיל כו', נ"ב ע' שו"ת לחמי תודה למהר"י באסאן ז"ל סי' כ"א אם הנכנס לישן אחר חצות כילה צריך לברך המפיל ב"ש שדן בזה ע"ד הסוד:

שם המחזיר כשמות לפגרים מתים, נ"ב כל' זה בסנהדרין ק"ח א' אפי' בשעה שהקב"ה מחזיר נשמות לפגרים מתים כו':

– שם כי תריץ ויתיב לימא ברוך מתיר אסורים, כ"ב ל' הבה"ג פרק ט' מה' ברכות כד יתיב אומר ברוך מגביה שפלים א"נ סומך נופלים:

שם כי אסר המייני' לימא ברוך אוזר ישראל בגבורה כי פריס סודרא על רישי' לימא ברוך עוטר ישראל בתפארה, כ"ב בשו"ת הלכות קטנות סי' ה' שאלה הקונה כובע או אבנט חדש אם יברך כונו בבוקר, תשובה אפשר יברך בכובע עוטר ישראל ובאבנט אוזר ישראל, אמר המני"ח כ"ל דשתיהן בלא שם ומלכות עכ"ל, ולדברי הלכות קטנות הנ"ל א"כ בקונה מנעלים חדשים איכא מני לספוקי דיברך שעשה לי כל צרכי ובקונה כל מלבוש חדש שיברך מלביש ערומים אבל באוות אין ספיקו ב' כלל דאין לכו לבדות חיוב ברכה שלא נזכר בש"ס וכמ"ש כבר למעלה, ונזכרתי דבירושלמי בפרקין הלכה ג' משמע דבלובש בגדים חדשים יש לו לברך ברוך מלביש ערומים והביאוהו התוס' לעיל כ"ט ב' ד"ה ור' יוחנן ודברי ההלכות קטנות והמני"ח הנ"ל ראיתי ג"כ שהובאו בבאר היטיב או"ח סי' רכ"ג סקי"ג וכבר כתבתי שאין הדברים נראין לי כלל כבדות ברכה שלא הוזכרה בגמ' ואף דבירושלמי הוזכר הך דמלביש ערומים מ"מ מאי דאיתמר איתמר ומאי דלא איתמר לא איתמר וע' עוד נדרים מ"ט ב' וכד מיכסי בי' הוי מברך ברוך שעטני מעיל ע"ש, וגוף הך דכאן כי פריס סודרא כו' לימא ברוך כו' נרמז ג"כ בפסחים קי"א ב' סודרי' דמר כי צורבא מרבנן בדיקנא בי' במר דלא ידע ברוך וברש"י שאינו יודע לברך על הסודר ברוך עוטר ישראל:

שם ותנני היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי כו', נ"ב ע' מהרי"ל ה' פורים וז"ל ואמר שמעולם לא הי' אדם שהי' בו חן וחסד רק אסתר ולכן אומרים בפיוט האדרת החן והחסד לחי עולמים ואעפ"י שהי' באסתר זה הי' לפי שעה עכ"ל ולפי"ז צ"ל הפי' כאן ותנני לחן במקום שאצטרך לחן ולחסד במקום שאצטרך לחסד אבל אין הכוונה על שניהם יחד וי"ל עוד באופן אחר ואין להאריך:

ס"א א' אלא בהמה דלא כתי' בה וייצר לית לה יצרא והא קא חזינן דוחקא ונשכא ובעטא, נ"ב כ' דהאי ומזקא היינו קרן דומי' דנשכא ובעטא דנשיכה ובעיטה הם תולדות קרן כמבואר בב"ק ב' ב' וכן הוזכר ל' יצר אקרן בב"ק י"ט ב' קרן לאו יצרא קתקיף לי':

שם דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון כו', נ"ב ע' שו"ת הלכות קטנות סי' רמ"ט דלאו דווקא אדם אלא כל הבריות נבראו כן דו פרצופין וע' חזקוני בראשית פרשה ב' פסוק כ"ג ד"ה כי מאיש לוקחה דכ' דנקיבות של שאר בריות לא נלקחו מהזכרים ע"ש:

שם ויבן ד' אלקי"ם את הצלע רב ושמואל חד אמר פרצוף וחד אמר זנב, כ"ב יש למצוא נפקותא לדינא בזה עפ"י ש"ס יבמות (ס"א ב') דאסור לו לאדם לעמוד בלא אשה שנא' לא טוב היות האדם לבדו ע"ש וע"כ יש נפקותא לעניין אם האיסור הנ"ל הוא גם על האשה שתהי' אסורה לעמוד בלא איש דלמ"ד פרצוף הרי המקרא הנ"ל לא טוב היות האדם לבדו קאי אתרוייהו על האיש והאשה שהרי היו שניהם גוף אחד וא"כ גם אשה הוא באיסורו של מקרא הנ"ל ומשא"כ למ"ד זנב הרי המקרא הנ"ל קאי רק על הזכר לבד והאשה עדיין לא נבראת אז ונמצא שאין האיסור רק באיש לבד ולא נאמר על האשה ע' שו"ת רד"ך בית י"ז חדר ז' דדן בזה וכ' דהך דאסור לעמוד בלא אשה מקרא דלא טוב היות האדם לבדו הוא גם על האשה שתהי' אסורה לעמוד בלא איש] דאשה הוא ג"כ בכלל האדם וכמה פעמים מצינו ל' אדם דקאי רק על האשה לבד עש"ה וכ' אח"ז וז"ל והשתא לא מבעי' למ"ד כו' דדו פרצופין נבראו וא"כ אית לן למימר דקרא אתרוייהו קאמר והכי קאמר לא טוב היות האדם שהוא האיש והאשה גוף אחד כו' אלא אפי' למ"ד זנב כו' וא"כ לא טוב היות האדם לבדו על האיש קאמר דהאשה עדיין לא נבראת נהי דעל האיש קאמר אבל אין לדקדק ממנו להוציא האשה דהא לא כתי' לא טוב היות האיש לבדו כו' אלא האדם והוי ככל הפרשיות הכתובות בתורה בלא זכר ולכך נקט לי האדם לרמוז לנו דאע"ג דהאשה עדיין לא נבראת היא בכלל האיסור שכל הנקרא אדם לא טוב היותו לבדו כו' עכ"ל עש"ה ואין דבריו מוכרחים דכל הפרשיות הכתובות בתורה בל' זכר דנהיגי גם באשה מהיקישא דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין כו' אין ראי' מזה להך דלא טוב היות האדם לבדו דנאמר עוד קודם מ"ת וכשם דאין למידין מקודם מ"ת ה"נ אין למידין קודם מ"ת מאחים [ע' בית האוצר חלק אות אל"ף כלל א'] ואין ראי' דהיקישא דהשווה הכתוב כו' הנ"ל קאי גם אקודם מ"ת וכן מ"ש דכיון דכתי' האדם לכן גם אשה בכלל דגם אשה קרוי' אדם זה ג"כ י"ל דרק אחרי שיש מין אשה בעולם גם היא קרוי' אדם ואיתה בכלל ל' אדם הנאמר ומשא"כ זה המאמר לא טוב היות האדם שנאמר עדיין בעוד שלא הי' מין האשה כלל במציאות רק מין האיש לבד פשיטא דלא הית' האשה אז בכלל ל' האדם שהרי לא הית' במציאות כלל ואיך יכוין אלי' תיבת האדם זולת אם נאמר דכתי' קרא לעתיד ויכלול ג"כ מין האדם שעתיד להברא עוד היינו האשה ג' כתובות (יו"ד ב') אי