גליוני הש"ס זרעים מב

כו' כגון מאן אמר רבא כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וע"ע סנהדרין י"ז ב':

שם רשב"א אף בח"ל צריך לומר כן מפני שעתידים להתגייר שנא' אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, כ"ב הוזכר מזה בע"ז כ"ד א' אמר להן ר"א כולם גרים גרורים הם לעתיד לבא א"ר יוסף מאי קראה כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו' וקצ"ע הא דר' יוסף מייתי לקרא דאז אהפוך מסברא דנפשי' ולא מייתי בריתא דכאן דיליף לי' רשב"א מהאי קרא:

שם א"ר אשי אנא הא דר' המנונא לא שמיע לי אלא מדעתאי בריכתינהו לכלהו, נ"ב כעין זה בשבת ל"ד א' א"ר אשי אנא לא שמיע לי הא דרבה בר ר' הונא וקיימתי' מסברא:

נ"ח א' הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו חכמי עכו"ם אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם, נ"ב בגליון הרי"פ הביא גי' הרמב"ם דגרס גם בחכמי ישראל שנתן ולא שחלק וע' ל' כזה בסנהדרין ק"ד ב' ברוך שבחר בזרעו של אברהם ונתן להם מחכמתו ואולם אין משם ראי' דשם עכו"ם אמר דבר זה והוא לא ידע דבישראל הוא חלק דהם חלק אלקי ממעל ית':

שם ב' הרואה בתי ישראל נ"ב גי' הרי"ף בתי כנסיות של ישראל:

שם אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר י"ב חודש שנא' נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד, נ"ב ע' שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קכ"ה דכ' בפשיטות בהך דאין המת משתכח אלא לאחר י"ב חודש דאין חודש העיבור בכלל עש"ה מש"ש בזה וקצ"ע דהא הדמיון לכלי אובד דכ' רש"י כאן דבנמצא אחר סכות צריך להמתין ולהכריז ג' רגלים פסח ועצרת וסכות דהיינו י"ב חודש ושוב א"צ להכריז דלאחר י"ב חודש משתכח מן הלב ויש יאוש בעלים וא"כ הך דנמצא אחר סכות דמכריזין פסח שבועות וסכות הרי גם בשנת העיבור צריך להכריז הן וא"כ על כרחך דבשנת העיבור אין משתכח כל הי"ג חודש והטעם צ"ל באמת מפאת לקל גומר עלי כמ"ש השבות יעקב שם ואולם עדיין צ"ע בזה דא"כ הול"ל אין המת משתכח כו' אלא לאחר שנה ואילו בלישנא די"ב חודש הא וודאי אין חודש העיבור בכלל וע' ב"מ ק"ב ב' ועמ"ש על הגליון יבמות ע"ח ב' וע' ס' נחלת שבעה סי' כ"ב אות ה' עש"ה:

שם יהבי בי' עינייהו ושכיב, נ"ב בגליון הרי"פ ציין ב"ב י"ד א' ויש כזה עוד ביבמות ומה א' ועוד שם ק"ו א', ובגוף הך מימרא דכאן ע' שו"ת הלכות קטנות סי' ר"י דהענישוהו משום מורה הלכה לפני רבו עש"ה, וגוף לא יהבו בי' עינייהו עמ"ש על הגליון סנהדרין י"א א':

שם דיקא נמי דקתני דומי' דקטע, נ"ב ע' שו"ת הלכות קטנות סי' ר"מ:

נ"ט א' למאי נ"מ למיבעי רחמי, נ"ב כזה עירובין מ"א ב':

שם כרוך ותני, נ"ב שבת ל"ה ב', ב"מ פ"ט א' מנחות מ"ז א':

שם רש"י ד"ה אובא טמיא כ' טמיא עצמות ודומה לו במס' כלים בית מלא טמיא ופי' רב האי מלא טמיא בית שהוא מלא עצמות, כ"ב אינו בזכרוני ממס' כלים רק באהלות פרק י"ז משנה ג' איתא החורש מלטמיא ובפיה"מ להרמב"ם טימיא שם עצמות המת כו' ומלטמיא מורכב מלא טמיא עכ"ל:

שם ב' משיצא חתן לקראת כלה, כ"ב ע' הפי' בשו"ת הלכות קטנות סי' קצ"א וקיימתי' מסברא:

שם מאי מברכין כו' מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו כו' כ"ב בברכה זאת נפטר ידי ברכת שהחיינו אם הם מים של גשמי שנה חדשה אבל אם לא בירך ברכה זאת צריך לברך שהחיינו על המים כששותה מהם, שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תש"מ:

ס' א' כח דהיתירא עדיף לי' נ"ב ע' גליון הגרע"א ז"ל וע' שו"ת ח"ס חאו"ח סי' נ"ה, והך דכח דהיתירא עדיף נזכר גם שלא בפלוגתא בתוס' עירובין כ"ג א' ד"ה הכא, ועמ"ש בגליון ביצה ב' ב':

שם מאי ואחר, נ"ב דוגמתו סנהדרין פ"ט ב':

שם אין מזכירין מעשה ניסים נ"ב מוכח דאין להתפלל שיעשה לו נס וע' ס' בכור שור שבת כ"א ב' ד"ה ועשאום ימים טובים:

שם לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו כ"ב ע' לעיל יו"ד ב' רש"י ד"ה שגנז ספר רפואות וכ' פיה"ו להרמב"ם פסחים סוף פי' מקום שנהגו וע' רמב"ן עה"ת פ' בחקותי עה"כ ונתתי משכני בתוככם וע' מס' תמורה [המתחלת מר' ישמעאל ור"ע" והובאה כולה בס' הפרדס לרש"י סי' ז"] פרק ב' דמבואר שם להדיא כדברי הרמב"ם עש"ה, וע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' פ"ב שהביא תוספתא דמכות רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והרג ה"ז גולה והקשה ע"ז מש"ס מכות ח' א' הרב הרודה את תלמידו והאב המכה את בנו ושליח ב"ד אינן גולין משום דבמצוה קא עסיקו והרי הרופא ג"כ במצוה קעסיק דהא אבידת גופו היא וכ' ע"ז וז"ל ואיכא לאיפלוגי בינייהו כדמוכח התם עכ"ל וכוונתו אהא דאמר שם דכיון דאם מצא קצור אינו קוצר כו' וה"נ הרי אם נתרפא מאיליו א"צ לרפאותו כו' והנה לרמב"ן עה"ת הנ"ל דעצם עסק הרפואה הוא דבר בלתי רצוי ורק לפי קלקול בני אדם הוצרך כו' עש"ה יש לחלק עוד באופן אחר דשאני רדיית אב ורב והכאת ב"ד דבשעה שנעשים הם רצוים בעצמותם וע"כ פטור האב והרב כו' ולא דמי למעשה רפואת הרופא דגם אחר שחלה האדם הוא דבר בלתי רצוי בעצמותו שיעסוק ברפואת רופא רק יש לו לדרוש את ד' ולשום בטחונו בו ולא להתרפאות מרופא וע"כ לא חשיב מעשה הרפואה מצוה כ"כ לפטור הרופא מגלות:

שם דתנא דבי ר' ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, נ"ב אם הרופא רשאי ליטול שכר על טרחתו דהא מצוה קעבד ואסור ליטול שכר על המצוה ע' בזה בתוספת הרא"ש כאן ועמ"ש על הגליון סנהדרין ע"ג א' וע' ב"ק פ"ה א' אסיא דמגן במגן מגן שוה ומשמע דצריך דווקא ליטול שכר, וע' נדרים מ"א ב' דבמודר הנאה מחבירו לא ירפאהו בשכר דנהנה בקבלת השכר ע"ש ואמאי הא שכר טורח רפואתו הוא נוטל וה"ל כמוכר לו חפץ ונוטל דמיו דרשאי בזבינא חריפא דהוי הנאת לוקח כמבואר שם ל"א א' וכ"ש רפואה דהוי הנאת המתרפא ועל כרחך דעכ"פ בלא התנה אין לו שכר דמצוה קעבד וע"כ תו לא דמי למקח ודו"ק וע"ש ל"ט א' דאסור ליטול שכר על הביקור אע"ג דגם הביקור הוא רפואה כמבואר שם ל"ט ב' ודף מ' ע"א, וע' עוד בריטב"א שעל הרי"ף נדרים [י"ז א' מדפי הרי"ף] ד"ה ומרפאהו ריפוי נפשות דאין לרופא ליטול אלא שכר בטילה ואי לא יהיב לי' חברי' שכר בטילה חייב לרפאותו בחנם להציל נפשו ע"ש, וע' עוד שו"ת חוט המשולש טור ג' סי' כ' דמותר ליקח שכר רפואה אע"ג דמצוה היא הואיל והוא מצוה דרמיא אכולי' עלמא ולאו אדידי' בפרט ויכול לומר ירפאך אחר וע"כ מה שהוא