גליוני הש"ס זרעים מ

עונין אמן יתומה וי"ל הפי' שאין עונה אמן תכ"ד של הברכה והיא מופלגת מן הברכה כאילו לא הית' הברכה אב לה והיא יתומה והטעם כנ"ל דבעי' שיענה תכ"ד כדי שתתחבר העני' עם הברכה מטעמא דתכ"ד כד"ד וכנ"ל, וע' ירושלמי פ' שלשה שאכלו הלכה ג' א"ל כמא דאנא יהב דעתי מפקא יתיך ידי חובתך בברכה כן הב דעתך מפקא ידי חובתי באמן ע"ש ומשמע מזה ג"כ דהברכה ועניית אמן ראוי שיהי' להם צירוף אחרי דעניינים אחד וזה צריך לזה וזה לזה היינו הברכה לעניית אמן ועניית האמן לברכה וצריכים המברך והעונה להוציא שניהם יחד זא"ז בברכה ועני' הרי דהברכה והעני' הם דבר אחד ומבין שניהם יחד הוא כלליות עניין הברכה וע"כ פשיטא דצריך שיהי' להם צירוף וחיבור יחד וזה בא ע"י היות העני' תכ"ד דכד"ד והם דיבור אחד הברכה והעני' וכנ"ל, וע' תביאות שור סי' ד' סק"ה דכ' בפשיטות דבשוחט בהמה וחישב תכ"ד של השחיטה שתהי' השחיטה לע"ז ה"ל שחיטה לע"ז ונאסרת דהא בכה"ת כולה תכ"ד כד"ד ע"ש ולענ"ד לא ידעתי הפשיטות הזה דהא בע"ז אמרי' בגמ' נדרים הנ"ל דתכ"ד לאו כד"ד ואפי' תאמר דכוונת הגמ' רק לעניין חזרה מ"מ זיל בתר טעמא דמה טעם תכ"ד כד"ד בכה"ת לעניין חזרה משום דתכ"ד חשוב כאחד עם שעת המעשה ומש"ה בחוזר תכ"ד כאילו לא רצה בשעת המעשה דמי וא"כ בע"ז דלא מהני חזרה תכ"ד דוק מינה דלא הוי בע"ז התכ"ד דבר אחד עם שעת המעשה וא"כ שוב לשום דבר אינו כדיבור דה"ל כלאחר זמן לגמרי ודו"ק היטיב, ואולם י"ל דכיון דהשחיטה לא הית' בשעתה לע"ז א"כ השחיטה עצמה לאו מילתא דע"ז היא רק דינה ככל שאר מילי דאוריתא דתכ"ד דידהו מחובר אל שעת המעשה ויש בה איפוא תכ"ד ולכן שוב שפיר יכול לחשב בתכ"ד שתהי' השחיטה לע"ז ודו"ק היטיב, ואולם עכ"פ הרווחני בזה ליישב קישית התבואות שור שם בהך דזבחים ט"ו א' דפריך היכא אשכחן מחשבה דפסלה בהזאת חטאת העוף דאי מקמי דליפק דם לאו כלום הוא ואי בתר דנפק דם הא איתעביד לי' מצוותי' ע"ש שהקשה דהא משכחת שפיר במחשב בתר דנפק בתכ"ד עש"ה, ולדברינו הנ"ל לק"מ דבהך דזבחים בהזאת חטאת העוף כיון דהמעשה עצמה כבר היא בקודש א"כ תו שפיר לא מהני בה מחשבה תכ"ד וכנ"ל דגם במילי דקודש תכ"ד לאו כד"ד ודו"ק, ויל"ע עוד בסברת התב"ש הנ"ל דמהני מחשבה תכ"ד של השחיטה דאחרי דהמעשה כבר חלפה הלכה לה וא"א לו להחזירה ע"כ נ' דלא שייך כלל שיכוין שעשה לשם כך או לשם כך דרק בשעת המעשה שהמעשה בידו ובידו שלא לעשותה לכן כמו שבידו שלא לעשות לגמרי כן יכול להטיל בה תנאי וכוונה ג"כ לומר שעושה רק לכוונת כך וכך ויש לו כח להטיל כוונתו ומחשבתו בה הואיל והוא בידו לגמרי שלא לעשות ומשא"כ אחר המעשה שכבר אין בידו להחזירה והוא מוכרח עלי' א"כ מה שייטי' ושייכותי' להטיל כוונתו בה ואילו הי' בשעת המעשה מוכרח על המעשה ג"כ לא הי' ראוי שתועיל כוונתו בה דאין לו כח לכוון על מעשה שהוא מוכרח עלי' ולאו כל כמיני' להטיל בה כוונתו ומחשבתו וכמו שהארכתי בזה במ"א דכוונה על מעשה מוכרחת אינה כלום וע"כ לאחר המעשה תכ"ד נמי הא לא עדיף משעת המעשה עצמה שאילו הי' באופן זה שהוא עתה היינו שהי' מוכרח על המעשה שלא הי' מועיל בה מחשבתו וא"כ השתא נמי תכ"ד אין ראוי למחשבתו להועיל כיון שהוא מוכרח עתה כבר על המעשה ואילו הי' באופן זה היינו שהי' מוכרח על המעשה הרי גם בשעת המעשה אין במחשבתו כלום וא"כ מה בכך דתכ"ד נחשב כשעת המעשה עצמה הרי באופן זה שהוא עתה שהוא מוכרח כו' הרי גם אם תחשבהו שעת המעשה ג"כ אין ראוי למחשבתו להועיל דו"ק מאוד, וע' חגיגה י"ט א' עודהו רגלו אחת במים הוחזק לדבר קל מחזיק עצמו לדבר חמור עלה שוב אינו מחזיק ומשמע דאפי' תכ"ד של הטבילה אינו יכול להחזיק עצמו ולכוון שהטבילה הית' לשם הדבר חמור דרק כ"ז שעודהו רגלו אחת במים הוא דמחזיק עצמו כו' אבל אח"כ אפי' בתכ"ד לא מהני ומשמע כנ"ל דלא מהני מחשבה על מעשה שעברה אפי' תכ"ד ויל"ע עוד מכמה דוכתי אלא שאכ"מ:

שם ב' עמדו ע"ג איש זה משה דכתי' והאיש משה עניו מאוד כו' ירדו ע"ג איש זה יהושיע דכתי' קח לך את יהושיע בן נון איש אשר רוח אלקי"ם בו, נ"ב כזה יומא ע"ה ב' לחם אבירים אכל איש זה יהושיע כו' כתי' הכא איש וכתי' התם קח לך את יהושיע בן נון איש אשר רוח אלקי"ם בו ואימא משה דכתי' והאיש משה עניו מאוד כו', וע' שאלתות פ' וישלח דתחת הך דכאן זה משה דכתי' והאיש משה עניו מאוד איתא שם זה משה דכתי' בי' גם האיש משה (שמות י"א ג') והוא נוסחא מתוקנת יותר דהוא מקרא קדום:

שם מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי, נ"ב בשאלתות פ' וישלח שם אי' מחנה ישראל כמה הוי שיתא פרסי אשיתא פרסי אמר איזיל איעקר טורא בר שיתא פרסי כו' אזל ועקר טורא בר שיתא פרסי כו' ובשאילת שלום שם הוסיף להראות דבתרגום יונתן סוף פ' חקת וסוף פ' בלק כ' ג"כ דמחנה ישראל הי' שיתא פרסי והוא חידוש גדול ונגד ש"ס דידן וירושלמי בכ"ד דהי' רק ג' פרסי, ודע דסברת ש"ס דידן כו' דמחנה ישראל הי' רק ג' פרסי הוא מתאים ג"כ עם מה שאח"כ הי' ירושלים נגד מחנה ישראל כמבואר בזבחים קט"ז ב' וזה עפ"י גמ' ב"ב ע"ה ב' לדידי חזי לי ירושלים קמייתא ותלתא פרסא הויא:

שם ארבעה צריכין להודות כ"ב ע' שו"ת הריב"ש סי' של"ז וע' שו"ת ח"ס חאו"ח סי' נ"א ומש"ש דיורדי הים חלוקין משאר הג' דשאר הג' צריכים להביא קרבן תודה ומשא"כ יורדי הים צריכין רק להודות בקהל עם ומושב זקינים ולא להביא קרבן ע"ש במחכ"ת אישתמיטתי' רש"י זבחים ז' א' ד"ה לא דידי' עש"ה:

שם ומי שהי' חולה ונתרפא, נ"ב ע' שו"ת מהרי"ל סי' קצ"ז בסופו כ' דכל חולי מסוכן הוא דכתי' רוטפש בשרו מנוער כו' וגוף הך דכל חולי מסוכן הוא ע' ירושלמי פ' תפלת השחר כל החולי בחזקת הסכנה וע"ש בגליון הש"ס:

שם תוד"ה פטורתון ימי ונלאודויי כתוב שם בעיגול או מלכות ורחמנא היינו מלכות נ"ב המעדני יו"ט מוחק דברים אלו וע' שו"ת הרא"ש כלל ד' אות ג' משם תקח הגי' הנכונה בתוס' דצ"ל "או שאמרו בריך רחמנא מלכא דעלמא" [ומש"ש מארי' דעלמא וצ"ל דמארי' דעלמא הוי כמו מלכות צ"ע מנא לי' דאחרי שאנו מוסיפין בדברים א"כ הרי יכול להיות שאמרו בפירוש מלכא דעלמא ומניין לנו שאמרו מארי' דעלמא וברא"ש בפסקיו כאן כ' באמת שאמרו בריך רחמנא מלכא דעלמא, ויתכן להיות עוד הגי' בתוס' כאן קצרה יותר היינ דצ"ל או שאמרו רחמנא מלכא" וזה מתאים יותר לפי התיבות הכתובות "או מלכות ורחמנא"]: