גליוני הש"ס זרעים ד

מפרשים סעודת הבראה וכזה נחלקו המפרשים בירושלמי ע"ז פרק א' סוף הלכה א' ברי' דמועדא די"מ בנו של מועד וי"מ סעודת מועד והבאתים בגליון סוכה מ"ה ב' -- שם לא הן ולא שכרן, נ"ב דוגמתו יומא ס"ט ב' לא איהו בעי' ולא אגרי' בעי' וע"ע דוגמא סנהדרין צ"ד ב' לא הוא בעינא ולא בעיתותי' בעינא והיינו ג"כ שאינו רוצה השכר והטוב של מסירתו בידו ולא יסורי הפחד ממנו ע"ש. שם גליי' לדרעי' וכפל נהורא, נ"ב דוגמתו כתובות ס"ה ב' איגלי דרעא ונפל נהורא כו' ובמגילה י"ד ב' שגילתה את שוקה והלך לאורה כו' ובקדושין פ"א א' חלפא חדא מינייהו נפל נהורא באיפומא כו'.- שם אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, נ"ב ע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קי"א דבני תלמיד חכם אם עוסקין בתורה פטורין מן המס ואף שאין הבנים תלמידי חכמים מ"מ אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד כו' ע"ש וצ"ע דמעלת ממעיט הרי הוא רק מפאת שמכוון כו' וא"כ מי יודע כוונת לבם לפוטרם מן המס וצ"ל דיש לכל עוסק בתורה חזקת כשרות שכוונת לבו לשמים וא"ל דא"כ כל עוסק בתורה יופטר ממס ואפי' אינו תלמיד חכם דז"א דכוונת התשב"ץ רק בצירוף טעם כבוד אביהם הת"ח ע"ש:

שם להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא, נ"ב דוגמתו ע"ז כ' א' בכה דהאי שופריא בלי עפרא. – שם ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום, נ"ב ע' שאילת יעב"ץ סי' מ"ז -- שם כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לי' בנים זכרים:

נ"ב כי בן זכר מעשיר את אביו כדאמרי' בנדה כ"א ב' בא זכר לעולם בא ככרו בידו משא"כ נקבה נקי' באה כדאמרי' שם ע"ש וכמו כן בן זכר מחכים את אביו כי חייב ללמדו תורה ועי"כ מתחכם גם הוא כדאמרי' ומתלמידי יותר מכולם ומשא"כ בת אין חייב ללמדה תורה ואדרבה כל המלמדה תורה כאילו מלמדה תפלות ולכן בן זכר דמביא לאביו עשירות וחכמה הבאין מצפון ודרום כדאמרי' הרוצה להעשיר יצפין להחכים ידרים וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום לכן הוא שכר הנותן מטתו בין צפון לדרום מדה כנגד מדה שיזכה לבנים זכרים המביאים לו שפע הבא מב' רוחות אלה, מס' חושב מחשבות לר' עמנואל חי ריקי ז"ל, ועד"ז י"ל לענ"ד עפ"י גמ' ב"ב יו"ד ב' מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים רא"א יפזר מעותיו לעניים ובשבועות י"ח ב' כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים ולקמן במכלתין ל"ג א' אמר על הבדלה מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה נמצא דע"י פיזור ממונו לעניים שהממון בא מן הצפון כנ"ל (מצפון זהב יאתה) וע"י הבדלה כתיקנה על היין דההבדלה היא חכמה הבאה מן הדרום כנ"ל זוכין לבנים זכרים ולכן הנותן מטתו בין צפון לדרום ודבר זה יזכירהו לפזר לעניים הממון שבא מן הצפון ולקיים מצות הבדלה כתיקנה על היין שההבדלה היא חכמה הבאה מן הדרום וע"י שני דברים הנ"ל יזכה לבנים זכרים ודו"ק ונכון בס"ד, ודורשי רשומות רמזו בפסוק אשר פריו יתן בעתו דנדרש על תשמיש המטה בכתובות ס"ב ב' ורמזו אשר עת"ו הוא מספר צפו"ן דרו"ם וזהו הכוונה אשר פריו יתן בעתו היינו בכוונת עת"ו מספר צפו"ן דרו"ם שיכוון לב' רוחות אלה כדמשמע כאן דב' רוחות אלה שייכי לתשמיש המטה לזכות לבנים זכרים:

שם שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, נ"ב כלשון זה לקמן כ"ז ב', שבת ס"ג א', יבמות ס"ד א' ב"ק פ"ג א', סנהדרין ז' א':

שם רש"י ד"ה סמוך למטתי כ' ושלא לעסוק בתורה, נ"ב ע' תוספות וע' שו"ת חוט המשולש טור ג' סי' כ"ג אי מותר ללמוד בין, תפלת שחרית לתפלת מוסף עש"ה:

ו' א' אין תפלה של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ, נ"ב אפי' אין שם עשרה מ"מ מתוך שמתפללים במקום המיוחד להם להתפלל יותר מתכוונים לבם וחשוב דבר מצוה גם להתיר נדר עד"ר במי שהדיר את חבירו עד"ר וביהכ"נ בביתו דמתירין לו הנדר כדי שיוכל לבא לביהכ"נ להתפלל, שו"ת מהר"ם בר ברוך החדשות סימן ר"כ ע"ש:

שם שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה במקום רנה שם תהא תפלה, כ"ב דוגמתו רשב"ם פסחים ק"א א' ד"ה אף ידי קידוש וקראת לשבת עונג במקום שאתה קורא לשבת שם תהא עונג וכ"ה ברי"ף שם, וע"ע דוגמא פסחים פ"ד ב' דמדכתי' בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו דרשי' הסמיכות דבעי' שיעור אכילה במקום שביר' ע"ש וע"ע נזיר מ"ה א' ת"ל ולקח כו' מקום שהי' מבשל כו' ע"ש וע"ע קידושין כ"ח ב' במקום שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים כו' וע"ע מנחות י"א א' ממקום שאי אתה מביא אי אתה קוצר כו' וע' זבחים ס"ה א' ומלק והקטיר מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראש המזבח וע' לקמן במכלתין כ"א ב' במשנה מי שאכל ושכח ולא בירך בש"א יחזור למקומו ויברך וי"ל ג"כ טעמא דב"ש דכיון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת בעי' ברכה במקום אכילה:

שם מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא כו' קמ"ל דדינא נמי היינו תורה, נ"ב ע' תוס' שבת יו"ד א' ד"ה אי:

שם ב' וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו כו' נ"ב מעניין זה סנהדרין י"א א' ול' מתלמידיו של אברהם אבינו דלאו דווקא הוא ע' כזה עוד סוטה י"ג א' רש"י ד"ה תלמידו של משה וע' תוספתא עדיות פרק ג' בסופו דאמר ג"כ אליהו תלמידו של משה וע"ע יומא ד' א' ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה לאפוקי צדוקין כו' ומשמע דכל ת"ח קרוי תלמידו של משה וע"ע בסנהדרין י"א א' שם שאמרו על הלל תלמידו של עזרא ובפסחים נ"ז א' ויכנס ישמעאל בן פיאכי תלמידו של פנחס ובאבות פרק ה' כל מי שיש בידו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו כו' ועוד באבות הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום כו' וע' ס' מגלה עמוקות פ' שמות ד"ה משה ואהרן בכהניו שכ' דהכוונה בזה ובכל כיוצא בזה דכל העושה כעובדין של הצדיק בעוה"ז זוכה לישב בצל תלמידיו לעוה"ב ע"ש:

שם אגרא דבי טמיא שתיקותא, נ"ב י"ל הטעם כי באמת בכח האדם שיהי' חי גם אחר מיתתו וכמו שאמרו דצדיקים במיתתם קרוים חיים וע' גליון הגרע"א ז"ל כתובות ק"ג א' בשם הס' חסידים דצדיקים במיתתם קרוים חיים ומחויבים במצות ומוציאין אף את החיים ממש ידי חובתן ע"ש ונמצא דהצדיק גם אחר מיתתו חשוב חי ממש ומחויב במצות ולא אבד והפסיד כלל במיתתו ואין איפוא להתאבל עליו כלל שהרי לא אבד והפסיד כלל ואך דבר אחד יש שאובד גם הצדיק ע"י מיתתו והוא הדיבור פה כמבואר בירושלמי ע"ז פרק ג' הלכה א' וחכמין אינון כלום (וכי המתים יודעין כלום ע"ש) אמר רשב"ל אין בינינו ולצדיקים (המתים) אלא דיבור פה בלבד ע"ש וכ"ה בפסיקתא דר' כהנא פיסקא (דחנוכה) אין בין הצדיקים החיים לצדיקים המתים אלא הדיבור בלבד ע"ש וע"כ כיון שאין בין צדיק החי למת רק הדיבור בלבד ונמצא שלא אבד ואין להתאבל רק על הדיבור שהפסיד במיתתו ולכן אגרא דבי טמיא שתיקותא מן הדיבור דייקא להורות שהי' הנפטר צדיק ולא אבד רק את הדיבור