גליוני הש"ס זרעים לו

יין במדבר היא כתובה בזוהר פרשת נח עה"כ ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וע"ש, וראיתי עוד בריטב"א קידושין כ"ז ב' דכ' בפשיטות שלא הי' אפשר לצאת במן ידי חובת מצה הואיל ואינו לחם מה' המינים ע"ש, וע"ע תוס' מנחות צ"ה ב' ד"ה קרבו דכתבו בשם רש"י דשתי הלחם לא הי' קריבין במדבר הואיל ולא הי' להם אלא מן עי"ש וי"ל דכיון דיש בשתי הלחם עשיות לפני האכילה האפי' וקידוש כלי ותנופה וע"כ המן הא לא הי' נחשב לחם מתחלה דהא הי' בידם עדיין שלא לרצות לטעום בו טעם לחם ורק בשעת אכילה דרצו לטעום טעם לחם אז הוא דנעשה לחם ולכן לא הי' אפשר לצאת בו ידי חובת שתי הלחם ודו"ק, וע"ע מאמר שבתות ד' להרמ"ע מפאנו ז"ל דכ' דברכת המוציא של מן הוא המוציא לחם מן השמים ע"ש:

שם תוד"ה מתחיל כתבו כדאמר בירושלמי דשבת כו' מהו לומר רוענו זונני פרנסנו בשבת כו', נ"ב ע' חידושי רמב"ן שבת קי"ג ב' ד"ה שלא יהא דיבורך של שבת כו' וע"ש שכ' ואני תמה בין בחול בין בשבת רוענו פרנסנו בבונה ירושלים מאי בעי ושמא בברכת הזן היו אומרים כן כמו שאנו אומרים בה לא חסר לנו ולא יחסר לעולם ועד עכ"ל:

מ"מ א' ומאי שנא הכא חדא היא התם תרתי כל חדא וחדא באפי נפשה, כ"ב ע' ס' תניא רבתי סי' מ"ט בעניין סדר ימים ראשונים של פסח דכ' ח"ל ובשבת חותמין מקדש השבת וישראל והזמנים ואעפ"י שאין חותמין בשתים הרי אמרו חוץ מזו שאי אפשר לחתום בעניין אחר עכ"ל ונ' שלא הי' בגירסתו כאן הך ומאי שנא כו' עד באפי נפשה וכן משמע עוד שם בס' מ"ז שלא הי' זה בגירסתו עש"ה:

שם יתיב ר' זירא אחורי דר' גידל כו' ויתיב וקאמר טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן כו' נ"ב בשאלתות פ' יתרו וז"ל ברם צריך טעה ולא הזכיר של שבת ויו"ט חוזר לראש או לא מי אמרי' כיון דבריך בהמ"ז יצא י"ח ואי הדר מברך הוי ברכה שא"צ א"ד כיון דתיקנוה רבנן ואסמכוה אקרא דכתי' ואכלת ושבעת וברכת את ד' אלקי"ך על הארץ הטובה כמאן דלא בריך דמי ת"ש דיתיב ר' זירא אחורי כו' (ככל הסוגי' דכאן) עכ"ל ואסמכתא זו שהביא על הזכרת שבת בבהמ"ז מקרא דעל הארץ הטובה לא ידעתי לא מקורה ולא פירושה ועכ"פ נ' מאסמכתא זאת דקרינן לשבת ארץ וכמובן וזה סעד למה שכתבתי בכתבי אגדה שלי דשבת וא"י יש להם התייחסות והתאמות זה לזה [ובחכמת האמת הדברים נודעים ביותר] והיינו טעמא דהותר שבות דאמיר' לעכו"ם משום יישוב א"י בגיטין ח' ב' והיינו דיישוב א"י דעניינו עניין השבת הוא משלים החילול והחסרון שנחסר בהשבות דאמיר' לעכו"ם, ובתוס' ב"ב קי"ט ב' ד"ה אמי' בשם המדרש דמקושש לשם שמים נתכוון דכשנגזר על ישראל שלא ליכנס לארץ סברו שנפטרו מן המצוות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ע"ש ועדיין ק' דאמאי חילל שבת דווקא והי' די שיעשה עביר' קלה אולם להנ"ל ניחא דלפי שעניין השבת בפרט מתייחס לא"י לכן אילו הי' עושה שאר עביר' עדיין הי' להם מקום להסתפק דפטורין משבת הואיל ומתייחס בפרטיות לא"י והארכתי בזה בכתבי אגדה שלי, ואף דבשאלתות הזכיר גם חיוב הזכרת יום טוב היינו משום דיו"ט בכלל שבת הוא ומחיוב הזכרת שבת נלמד ממילא גם חיוב הזכרת יו"ט וע' רש"י שבועות ט"ו ב' ד"ה אין בניין ביהמ"ק וע' ר"ה ט"ז ב' דיליף חיוב קבלת פני הרב ברגל מקרא דלא חודש ולא שבת ע"ש וע' תוס' ב"מ צ' א' ד"ה אבל דשבת ויו"ט חדא מילתא הוא וע' ש"ס שבת ס' ב' והארכתי במ"א:

שם טעה ולא הזכיר של ראש חודש אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא אמר בה שמחה, נ"ב בס' יריאים סי' קכ"ז כ' דיש חיוב שמחה בר"ח מדאיקרי מועד והוקשו מועדים זה לזה כדאמרי' בפ"ק דשבועות ע"ש וצע"ק מכאן דאמר ולא ידענא כו' וגם צ"ע דא"כ ר"ח יפסיק אבילות כרגלים ע' מועד קטן י"ט א' ומש"ש בגליון וע"ע רש"י תענית ט"ו ב' על המשנה דאין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים כו' ואם התחילו אין מפסיקין וברש"י ואם התחילו שקיבלו תענית מקודם לכן ונכנס בהן ר"ח אין מפסיקין דאע"ג דאיקרי מועד לא כתי' בי' יום משתה ושמחה ע"ש:

שם ב' טעה ולא הזכיר של ר"ח כו' בבהמ"ז אין מחזירין כו', נ"ב ע' רוקח סי' רכ"ח וע"ע שם סי' ר"ל עש"ה:

שם ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה, נ"ב בבה"ג ה' ברכות פ"ו מוכח דכביצה היא שביעת גרון אבל שביעת מעיים הוא רק בהרגישו בפועל ממש שהוא שבע וע' בזה באריכות בס' יריאים סי' כ"ד:

שם מה טומאתו בכביצה, נ"ב ע' רש"י סוטה ל' א' ד"ה ונותנת פחות מכביצה כו' וזבחים ל"א א' ד"ה לטמא בקל שבשניהם ופסחים ל"ג ב' ד"ה בכביצה נמי ושם בתוד"ה לאימת ותוס' שבת צ"א א' ד"ה אי לעניין ותוס' ב"ב י"ט ב' ד"ה שנילושה ונ"ל מפי"א דפרה משנה ג' ופ"א דטהרות משנה ב' משמע דלטמא אחרים הוא דצריך כביצה, מס' חומרי מתניתא להגאון אבי בעל התפארת ישראל ז"ל ומה שכ' מפי"א דפרה משנה ג' אינו מובן ואדרבה משם ראי' להיפוך דגם לטומאת עצמן בעי כביצה דאל"כ הול"ל והאוכלה בין יש בה כביצה ובין אין בה חייב מיתה ודו"ק ואין לומר דזה בלא"ה ק' לתוס' בכורות נ"ד א' ד"ה ושני מינין דמיתה מדרבנן קאמר דתרומת פירות דרבנן ע"ש וא"כ מדרבנן הרי גם לתוס' לא בעינן כביצה לטומאת עצמן דז"א די"ל דבפחות מכביצה דהוי תרי דרבנן לא גזרו ואפי' גזרו אין בו חומר כזה דליהוי' שייך למיתני בי' חיוב מיתה ודו"ק, וע"ע זבחים ק"ה א' נבלת עוף טהור לר"מ מהו שיטמא בכזית כו' ע"ש ברש"י וע"ע רשב"ם ב"ב פ' א' ד"ה ולא משקה, וע' ירושלמי תרומות פרק ב' הלכה א' מביא משפך שאין בפיו כביצה ע"ש בגליון הש"ס שכ' מכאן ראי' דפחות מכביצה מקבל טומאה כו' ואולם לפי' הפני משה שם הוא להיפוך דפחות מכביצה אין מקבל טומאה עש"ה, וע' ס' יערות דבש חלק ב' בדרוש דק"ק מיץ בט"ו מנחם שנת תקה"ל ע"ש בד"ה ונראה ליישב דהמג"א בסי' ר"פ כו' ונראה ליישב דהתוס' בפסחים כו' עש"ה כל העניין, וע' חידושי הר"ן סנהדרין פ"ג ב':

שם תוס' ד"ה אי בעי אכיל כו' כתבו אבל ביו"ט צריך לאכול פת ותימה דאמרי' בסוכה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה דיליף חמשה עשר מחג המצות. כ"ב ע' שו"ת רד"ך בית י"ז חדר ה' דהביא בשם שו"ת הרשב"א דאיסור תענית בשבת דאוריתא מדאמרי' בברכות שבתות וימים טובים דעל כרחך אכיל ה"נ אלמא בשבתות צריך לאכול פת מדאוריתא דמניא דימים טובים דהיינו ראשון של פסח דכתי' בערב תאכלו מצות וכן ליל ראשון של סכות עכ"ל ומוכח דאין חיוב באמת בסכות לאכול פת משום יו"ט רק בלילה ראשונה מקרא דחמשה עשר וכן בפסח החיוב רק בלילה ראשונה מקרא דבערב