גליוני הש"ס זרעים לה

אע"ג דכלאים נינהו עכ"ל ולכאורה לפירושם אין מובן לי פטור דאמר בגמ' דהפטור של חיוב הציצית הא פשיטא שפיר דפוטר והספק רק אם עובר משום כלאים או לא ועל כרחך צ"ל דאילו הי' בו משום כלאים אזי גם משום מצות ציצית לא הי' לו לפטור דה"ל מהב"ע וא"כ מדאמר ר' יהודה ג"כ ל' פטור חוטי צמר פוטרין בשל פשתן כו' א"כ מוכרח דס"ל לר' יהודה סברה דמהב"ע ומשא"כ משמואל אין ראי' אע"ג דהוא אמר ג"כ כן חוטי צמר פוטרין כו' מ"מ כיון דרק משמי' דלוי קאמר לה א"כ הא יכול להיות שפיר דהוא גופי' לית לי' כלל סברא דמהב"ע ע' בעה"מ ריש לולב הגזול ומה שאמר הדין הזה משמי' דלוי היינו משום דלסברא דנפשי' דלית לי' מהב"ע נמי הא יש נפקותא אם יש בו משום איסור כלאים מיהת וזה ג"כ הא נלמד ממילא מדברי לוי דאין בו משום כלאים ולכן אמר הדין הזה אבל במאי דס"ל ללוי גם פסולא דמהב"ע בזה הא יכול להיות שפיר דלא ס"ל כוותי' וגם יכול להיות דלגמרי לא ס"ל כוותי' ורק אמרי' משמי' דלוי ולי' לא ס"ל וכדמצינו הכי בכמה דוכתי וע"כ בהך דגיטין דאשמואל קאי שפיר אין קושי' דהא מהב"ע היא דדילמא לית לי' לשמואל כלל פסולא דמהב"ע ומשא"כ כאן דאדר' יהודה קאי ור' יהודה הא אמר כן בהך דמנחות משמי' דנפשי' חוטי צמר פוטרין כו' וא"כ הא בהדיא ס"ל לר' יהודה פסולא דמהב"ע וע"כ שפיר פריך מהב"ע היא ודו"ק ונכון בס"ד:

שם אמרי לה כי מכנפי ואמרי לה כי מבדרי נ"ב דוגמת ל' זה לקמן נ"ח ב':

שם קטן פורח כו', נ"ב פירש"י שהביא סימנים ולא בא לכלל שניו והיינו דהבאת סימנים לבד הוא ג"כ עניין גדלות וע' רש"י נדה ה' א' ד"ה אין חוששין לה דבהביאה ב' שערות אפי' קודם י"ב קרינן לי' הגיעו ימי הנעורים עש"ה:

שם תוד"ה מצוה דרבים שאני כ' מכאן קשה לה"ג כו' נ"ב ע' שו"ת חות יאיר סי' קט"ו:

מ"ח א' ששה ודאי לא מיבעיא לי א"ל ר' ירמי' שפיר עבדת דלא אבעיא לך, נ"ב דוגמת זה לעיל כ"ה ב' עשרה ודאי לא מיבעי' לי אמר אביי שפיר עבדת דלא מיבעי' לך ומזה קצת ראי' דגרסי' גם כאן ודאי ולא וידא וע"ע מעין דוגמא לכאן בנדה ס"ח ב' בראשון לא שאלתי וטעיתי שלא שאלתי:

שם רובא דמינכר בעי' נ"ב ע' מסורת הש"ס ציין ע"ז ל"ז רכב וע"ע ל' זה בר"ש מעשר שני פרק ב' משנה א' ע"ש, וע' רש"י ע"ז שם דפי' רובא דמינכר בעי' רוב הנראה לעינים וע"ע חולין כ"ט א' בגמ' ושם כ"א א' רש"י ד"ה הדומים לשנים דהוזכר ג"כ רוב הנראה לעינים וע' שו"ת הרדב"ז ח"א סי' י"ב ול' נראה לעינים על כוונה כזאת ע' דוגמתו עוד ברש"י ב"מ ק"ז ב' ד"ה לא תמשחנה כלל דכ' כדי שיהו ניכרים לעינים שהן שלימות ורחבות וכזה הך דנראה לעינים שהוא רוב היינו דהוא רוב רחב ובלתי מצומצם במדה רק ניכר לכל עין שהוא רוב, ובגוף המאמר דכאן ואיהו סבר רובא דמינכר בעי' ע' שו"ת חיים שאל ח"ב סי' כ"א אות ה' וע' שערי תשובה או"ח סי' תקס"ו סק"ג:

שם דלא מקבלי מרות, נ"ב כל' זה שבת ק"ו ב' שאינה מקבלת מרות:

שם אפי' לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת, נ"ב כל' זה ב"מ ס"ח ב':

שם תוד"ה עד שיאכל כזית דגן כתבו אבל גדול שהוא בר חיובא מה"ת כי אכל כדי שביעה מחויב בדבר קרינן בי' אפי' לא אכל כלל כו' נ"ב ע' שו"ת ח"צ סי' קס"ח דכ' דטעם התוס' מפאת דבידו לאכול כדי שביעה ולהביא עצמו לידי חיוב ע"ש וצ"ע דאמאי חשיב זה בידו והרי אם הוא שבע מסבר אין בידו לאכול ואף אסור לו לאכול דחשוב נזיק וה"ל חובל בעצמו ע' יבמות מ' א' ובכ"ד, וגם מש"ש הח"צ דאפי' אי בעי מיתשיל על נדרי' כו' נ' דלרווחא דמילתי' הוא דכ' כן אבל באמת גם בנזיר סתם יל"ע אם יוכל לברך על הכוס וישתו אחרים דיוחשב מחויב בדבר מפאת אפשריות השאלה דהשתא מיהא הא לא איתשיל ע' תוס' לעיל מ"ה א' ד"ה אכל טבל:

שם ב' משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן כ"ב ע' ס' בית אלקי"ם להמבי"ט ז"ל שער היסודות פרק ס"א דמשה תיקן ברכת הזן בנוסחא שלנו כולה מלבד תיבת "כאמור'" ואח"כ בא דהע"ה וקבע מאמרי נותן לחם לכל בשר כו' פותח את ידיך כו' שבברכת הזן ועשה מהם פסוקים בתהלים ואחרי שהוקבע פותח את ידיך פסוק בתהלים הוסיפו אח"כ תיבת כאמור עש"ה, ועפ"י דברי המבי"ט הנ"ל יתיישב מאי דהוקשה לרש"י לעיל ד' ב' דאמר אר"א כו' כל האומר תהלה לדוד בכל יום כו' מובטח לו שהוא בן העוה"ב מ"ט אילימא משום דאתי' באל"ף בי"ת נימא אשרי תמימי דרך דאתיא בתמניא אפין אלא משום דאית בי' פותח את ידיך נימא הלל הגדול דכתי' בי' נותן לחם לכל בשר אלא משום דאית בי' תרתי וברש"י דאית בי' תרתי דאתי באל"ף בי"ת ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי עכ"ל ותיבות לכל חי' שכ' רש"י לכאורה מיותרים הן וכ' שם בס' שנות אליהו להגר"א ז"ל דהוקשה לרש"י דאכתי ממנו לא אמרי' מזמור הללוי' אודה דאית בי' ג"כ תרתי דאתי באל"ף בי"ת ויש בו ג"כ שבח הכנת מזון וכדכתי' בי' טרף נתן ליריאיו וע"כ תי' רש"י דשם הוזכר רק שבח הכנת מזון ליריאיו לבד ומשא"כ בתהלה לדוד נאמר פותח את ידיך ומשביע לכל חי וגו' וע"כ שבח הכנת מזון לכל חי עדיף טפי ורק לגבי מתן לחם דכתי' ג"כ לכל בשר לכן הוצרך הש"ס לטעמא דאתי' באל"ף בי"ת ע"ש בשנות אליהו, והנה לדברי המבי"ט הנ"ל תתיישב ג"כ גוף הקושי' הנ"ל דמדוע לא אמרי' הללוי' אודה דאית בי' ג"כ תרתי דאתי באל"ף בית ופסוק של שבח הכנת מזון טרף נתן ליריאיו וזה דקרא דפוסח את ידיך עדיף (לן מקרא דטרף נתן משום דקרא דפותח אמרו משה בברכת הזן וע"כ עדיף מקרא דטרף דאמרו דוד באיחור ומעלת משה רבן של נביאים עדיף טפי ורק לגבי נותן לחם כו' דאמרו נמי משה בברכת הזן ע"כ הוא דהוצרך הש"ס לטעמא דאתיא באל"ף בי"ת ודו"ק ונכון בס"ד, והנה גוף הך דכאן דמשה תיקן ברכת הזן על המן הנה צע"ק דמדוע הי' חיוב בהמ"ז על המן הרי לא הי' לחם מה' המינים רק ברי' בפ"ע ואף שטעמו בו טעם לחם אם רצו מ"מ על טעם לבד אין כ' שיהי' חיוב בהמ"ז ע' תוס' לעיל ל"ח א' ד"ה האי וצ"ל דס"ל כר' נחמן בעל המאמר דכאן כמ"ד ביומא ע"ה א' דכל המינין טעמו במן טעמן וממשן ע"ש וע"כ שפיר הי' חיוב בהמ"ז כעל לחם ממש כיון דהי' גם במן טעם וממש של לחם, וע' ס' מדרש תלפיות ענף יין דמ"ד דנדב ואביהוא נתחייבו מיתה משום שתויי יין היינו שהיו שותין מי הבאר וכיוונו ליין דטעם כל המשקין שרצו טעמו במי באר ע"ש והרי דזה נחשב שתוי יין אף שלא הי' יין ממש דאפי' מאן דמחייב אשאר משכרין היינו רק מלקות אבל לא מיתה ע' כריתות י"ג ב' ועל כרחך דהי' נחשב יין ממש וא"כ ה"ה במן שני שכיוון ללחם הי' נחשב לחם ממש לחייב עליו בהמ"ז, ושוב ראיתי דקושית המדרש תלפיות שם דמניין הי' לנדב ואביהוא