גליוני הש"ס זרעים לא

והניחו בחלון ואח"כ שחטו וחכמים אוסרין ובפי' הראב"ד אבל היכא דמת דברי הכל אסור דבשחטו הוא דשרי עקביא דקסבר מגו דאהני היתיר חכם לעורו ובשרו וצמרו לאחר שחיטה אהני נמי לצמרו ואעפ"י שנתלש ממנו מחיים כו'' וע"ע מכות ג' א' אלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחייבנו ממון סד"א כיון דלחברי' לא מצי מיחייב לי' איהו נמי לא מיחייב כו' והוא סברא דמגו בהעדר ובשלילה דכיון דלחבירו אינו יכול לחייב כו' ועמ"ש בזה בארוכה בציונים לתורה כלל א' אי אמרי' מגו בהעדר ושלילה עש"ה שהבאתי שם ג"כ כמה מקומות בזה, וע' חידושי הרמב"ן שבת ה' א' ד"ה ידו ע"ש שכ' דסברא דמחשבתו משויא לי' מקום הוא מטעם מגו, וע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' כ"ז ד"ה הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם כו' ע"ש שכ' ומגו דהותרה שבת לשאר צרכיו הותרה נמי לעניין שחיטה דומה למה שאמרו במס' סוכה כו' דמגו דהוי דופן לעניין סוכה כו' ע"ש, וע' רי"ף במכלתין ריש פ' אלו דברים דהביא דעת רבוותא דאף דאין מבדילין על הפת מ"מ במוצאי שבת ליו"ט מתוך שמקדש על הפת מבדיל ג"כ על הפת והוא סברא דמגו ג"כ וע' רוקח סוף סי' רפ"ד, וכל סברא דאיסור כולל ומוסיף הוא מטעם מגו כמבואר ביבמות כ"ב ב' מגו דאיתוסף איסור לגבי אחין איתוסף איסור לגבי דידי' כו' מגו דאיתסר בכלהו אחוותא כו' וכ"ה בחולין ק"א א' ועוד בכ"ד, וע' ר"ה כ"ד ב' מש"ש עם הגליון וע"ע מ"ש על הגליון קידושין מ"ב א', ויש עוד סברא דמגו במקומות רבות מאוד והארכתי ברשימותי ופה אין הגליון מספיק ודי במה שציינתי:

שם משתעלה תמרתו נכ"ב כל' זה פסחים כ"ו א' חולין קי"ב א'. שם והא לא קא ארח, כ"ב כ' שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' קס"ה:

שם א"ל ר' חסדא כר' יצחק האי משחא דאפרסווא מאי מברכין עלוי' א"ל הכי א"ר יהודה בורא שמן ארצנו א"ל בר מיני' דר' יהודה דחביבא לי' ארץ ישראל לכולי עלמא מאי, כ"ב ע' רוקח סי' שע"א וז"ל ולומר זמן רשות כההיא דפ' בכל מערבין אפי' אקרא חדתא שהיא חשובה עליו וכן על שמן שבא"י מברך בורא שמן ארצנו דחביבא לי' וכבן זומא שראה אוכלוסא בהר הבית בירך ברוך שברא כל אלו לשמשו הרי לפי הנאת האדם צריך לברך עכ"ל ונ' דעתו דכל דבר החביב לאדם יכול לשבח עליו בל' ברכה, ומה שהביא מבן זומא ק"ק דבן זומא לא הי' מברך בשם ומלכות ע' לקמן כ"ח א':

שם תוד"ה משחא כבישא כתבו פיר"ח שמענו מרבותינו שכובשין שומשמין כו' נ"ב מה דכתבו שומשמין משום דבעלי המאמר כאן הי' בבבל ובבבל לא היו רגילין בשמן זית רק בשמן שומשמין כמבואר בנדרים נ"ג א' מספר באר יעקב חיו"ד סי' ק"ג דנ"ו ע"א. שם ב' סיגלי, נ"ב הוזכר סנהדרין צ"ט ב':

שם מניין שמברכין על הריח שנא' כל הנשמה תהלל י"ק איזהו דבר שהנשמה נהנה ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח, נ"ב ע' שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' כ' הביא דעת הארחות חיים שהביא הב"י או"ח סי' רצ"ז דאפי' מי שאין לו חוש הריח מברך ברכת הריח דמ"מ הנאה יש לו שמחזק ראשו וגופו וכ' עליו דכן מסתבר דהא מחייבינן כאן לברך על הריח אעפ"י שאין הגוף נהנה ממנו וע"כ אף שהגוף אין לו חוש הריח ואין הגוף נהנה מ"מ הנשמה שפיר נהנה ממנו אלא שמהגוף חסר אחד מה' חושים ועפי"ז מיושב ג"כ מה שיש להקשות דאיך קאמר הש"ס איזהו דבר שהנשמה נהנה ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הא ישנן כמה בני אדם שיש להם הנאה מריח טוב כמו מאכילה אלא וודאי דהש"ס הכי קאמר דאפי' מי שאין לו חוש הריח ואין מרגיש הנאה מ"מ יברך כיון שהנשמה נהנה ממנו וזהו שאמר הכתוב כל הנשמה תהלל י"ק כלומר כל דייקא אפי' מי שאין לו חוש הריח כלל עכת"ד שם, ולפי דבריו מיושבת קושית הצל"ח כאן שהקשה דמאי קאמר מניין שמברכין על הריח הא בפשיטות אסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ול"ל קרא בפ"ע להנאת ריח, ולדברי השבות יעקב הנ"ל שפיה שואל מניין שמברכין על הריח אף שאין מרגיש הנאה היינו שאין לו חוש הריח וע"ז מייתי קרא דמ"מ הנשמה נהנית ושפיר צריך קרא לזה דזה לא היינו יודעין מסברא דיש הנאת נשמה גם כשאין לו חוש הריח ודגם אהנאת נשמה יש חיוב ברכה, ואולם גוף דברי השבות יעקב הנ"ל לא נהירין ולא צהירין לי דפשוט דכוונת הגמ' אהנאת הריח סתמא למי שיש לו החוש והנאה זאת קרי לה הנאת נשמה מפאת היות הרגשת הריח הרגשה דקה מאוד, וגם אין לנו עניין בכמו אלה מדוע חשוב הנאת נשמה דהוא עניין אגדיי [וע' סוטה מ"ט א' ר' הונא אשכח תומרתא דחינוניתא שקלה כרכה בסודרי' אתא רבה ברי' א"ל מורחינא ריחא דחינוניתא א"ל בני טהרה יש בך הרי דהריח יתייחס לו הטהרה אשר עניינה הדעת וכמו שאמרו ודעת זה סדר טהרות והדעת והבינה עניינם אחד כמו שאמרו באבות אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת והבינה הנה היא מתייחסת לנשמה וכמ"ש ונשמת שדי תבינם וע"כ שפיר יתייחס הנאת הריח אל הנשמה] וגם י"ל הפי' דהוא הנאת הנשימה שהאף נושם הריח לתוכו ונהנה בו והוי דרשא דכאן דכל הנשמה תהלל כדרשא דעל כל נשימה ונשימה תהלל כו' אבל כוונת הגמ' וודאי אהנאת הריח הפשוטה שבחוש הריח [ומה שדרש השבות יעקב ריבוי דתיבת כל אין לנו לדרוש דרשות מעצמנו, וע' שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' קפ"ג מה שתמה שם ג"כ על דעת הארחות חיים הנ"ל וכ' ג"כ דאפשר טעמו משום דאמרו בריח שהוא דבר שהנשמה נהנית בו וכיון דאיכא הנאת נשמה מ"מ יש לברך כו' ע"ש מש"ש בזה וגם דבריו אין מובנים כלל וע' מה שהארכתי בציונים כתורה כלל (ז') אי ברכת הריח הוא ברכת הנהנין או הוא ברכת הודאה ושבח עש"ה, וע' רש"י עירובין ס"ה א' ד"ה ריח הניחוח דכ' דריחא דומיא דמשתיא הוא ע"ש וא"כ ראוי לומר דהוא ברכת הנהנין כמו ברכת שתי' וע"ע סנהדרין כ"ה א' דנחשבו יחד ג' ההנאות אכילה ושתי' וריח ע"ש דאמר ומה אילנות שאין אוכלין ואין שותין ואין מריחין כו' וא"כ כ' ג"כ דהנאת ריח דמי להנאת אכילה ושתי' ושברכתה ברכת הנהנין כברכת אכילה ושתי':

שם עתידים בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא שיתנו ריח טוב כו' וכך הוא בגליון הרי"פ גירסת העין יעקב], כ"ב מעין זה עירובין כ"א ב' הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא. שם לשנים נראה ואינו מזיק, כ"ב ע' קידושין כ"ט ב', כ"ט ב' שם בש"א מברך על השמן ואח"כ מברך עב ההדס כו', כ"ב גי' הרי"ף מברך על השמן ופוטר את ההדס וכן בדברי ב"ה מברך על ההדס ופוטר את השמן וכן הוא גי' הבה"ג פרק ו' מה' ברכות וע' שו"ת מים עמוקים להמזרחי ז"ל סי' י"א שם ולא אמרן אלא דכא קביע בי' עידני' אבל קביע לי' עידני' מידע ידיע דלעידני' קא אזיל, כ"ב דוגמתו